2 צפייה בגלריה
נתניהו, הרצוג, רוטמן ולוין
(צילום: קובי קואנקס, יואב דודקביץ', יונתן זינדל, חיים צח לע"מ )
כל מי שאיתרע מזלו ונאלץ לפרק משפחה במסגרת גירושים יודע את האמת המרה הזו: אין מנצחים במשפחה. כל מה שנדמה לך בזמן אמת כניצחון, יחזור אליך בהמשך החיים בריבית דריבית. הצלחת להשפיל את הצד השני? להקטין את זכויותיו? להעביר אליך חלק מנכסיו? המתן עם השמחה; הכל ישוב אליך בעתיד. כמי שמאז גירושיו מלווה נשים וגברים רבים במהלך הכואב והקשה הזה, אני מתקשה למצוא ולו דוגמה אחת שמפריכה תובנה זו: אין מנצחים במשפחה. אם יש ניצחון, כולם מפסידים. כולם.
לקח זה חייב לעמוד בפני מובילי הרפורמה המשפטית. אין ספק שיש להם את הכוח החוקי לנצח את הצד השני. עיקרון היסוד של הדמוקרטיה הליברלית - ריבונות הפרלמנט כמייצג את העם - מאפשר להם לעשות כמעט הכול. אין גם ספק שבחלק מהסוגיות שנדונות, יש להם גם הצידוק לעשות כן. זה עדיין לא יהפוך את המשוואה. כל ניצחון שלהם בדרך כוחנית כזו יוביל להפסד נורא יותר. להם – ולכולנו.
כדאי להם ללמוד ממשפטן לא פחות גדול משמחה רוטמן וממנהיג גדול לא פחות מבנימין נתניהו - נלסון מנדלה. בבחירות הרב-גזעיות הראשונות שנערכו בדרום אפריקה לאחר ביטול משטר האפרטהייד זכתה מפלגתו ברוב מוחלט (יותר מ-60%). למרות זאת, הוא בחר להקים ממשלה רחבה ולהוביל את האומה הדרום אפריקנית, הזועמת והמדממת מ-40 שנות אפרטהייד, לקבלת חוקת ביניים שמגינה באופן פרדוקסלי יותר על המיעוט המדכא הלבן מאשר על הרוב השחור.
אין ספק שהוא יכול היה לנהוג אחרת. למנדלה היו רוב, צידוק מוסרי ולגיטימציה בינלאומית שלא להתחשב במי שהוביל את הדיכוי האלים נגדו, אבל הוא היה מספיק חכם להבין שאם הוא רוצה שדרום אפריקה תישאר משפחה אחת, אסור לו לנצח יותר מדי. לכן הוביל תהליך חוקתי מדורג שהרגיע את המיעוט הלבן, שחשש מפני השתלטות השחורים שישיבו לו "עין תחת עין".
רבים מאוד לא אהבו זאת, אולם מנדלה דבק בכך. חברו, שופט בית המשפט לחוקה בדרום אפריקה, הצדיק זאת בכך ש"הצורך לבנות מחדש את החברה הדרום-אפריקנית היה אמיתי ודחוף כאחד... המיעוט החזיק בעמדות הכוח והשליטה וכמעט בכל המשאבים וביסודו של דבר, המיעוט ביקש ביטחונות לכך שכוח הרוב יצמצם את זכויות היתר של המיעוט במידה מועטה ככל האפשר... עיקר המחלוקת היה בשאלה האם, ובאיזו מידה, יושם סייג לשלטון הרוב בסדר החדש שיקום?".
גם הכללת זכויות האדם בחוקה שימשה כלי להפחתת חרדות הלבנים מהצפוי לקרות כשהרוב השחור יקבל את השלטון. צחוק הגורל שדווקא הם, שהפרו את זכויות השחורים ברגל מזוהמת ואלימה, חשבו את הזכויות לחיוניות בהגנה עליהם כשהרוב יהיה שחור. במובנים אלה התנהלות מנדלה הייתה בלתי צודקת ומקוממת למדי, אבל חכמה מאוד. היא הביאה לכך שגורלה של דרום אפריקה שפר עליה אלפי מונים ביחס למה שקרה למדינות אחרות ש"השתחררו" משלטון מיעוט לבן.
פרופ' יובל אלבשןחשוב להבהיר: אין ולו טיפת דמיון בין מתנגדי הרפורמה אצלנו - בית המשפט העליון והאליטות שתומכות בו - לבין נציגי שלטון הדיכוי של האפרטהייד. ממש לא. דווקא משום כך, קל וחומר, מתחזקת הדרישה ממובילי הרפורמה הנוכחית לנהוג באופן דומה: לא לסחוט את דוושת הגז עד לקצה יכולתה. גם אם אין עם מי לדבר בצד השני כרגע, זה לא משנה.
יריב לוין ושמחה רוטמן יכולים עדיין לבלום את עצמם. למשל, להחריג מפסקת ההתגברות לא רק את חוקי הבחירות (שקובעים את כללי המשחק), אלא גם פסיקות שמגינות על זכויות הקניין (כדי להרגיע את מי שחוששים לפגיעה בקניינם ובכספם), ועל חופש הביטוי (כדי להבטיח שהמחאה תוכל להמשיך גם אחרי תום החקיקה). לצעדים אלה הם לא זקוקים לשום צד שני (שכרגע חסר) אלא רק להבנה שאין, פשוט אין, מנצחים במשפחה.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
