פוליטיקאים ופרשנים עוסקים בימים אלה בצורך בתמונת ניצחון מהמלחמה ההכרחית בעזה, ובמחלוקת על אפיונה של אותה תמונה. אני מבקש להציע כתוספת בלתי תלויה את שאלת תמונת הניצחון הערכי של החברה הישראלית – כזאת שתבשר לנו על ניצני המהפכה הפנימית שבתקווה תסתיים בהצלחה וללא נפגעים בנפש.
התמונה הזאת יכולה להיקרא "סוף ההשמדה ההדדית המובטחת" - מושג שמקורו במרוץ החימוש המבהיל בין ארה"ב לבין ברה"מ. ארבע שנים אחרי הטלת פצצות האטום על יפן בקיץ 1945 ערכה גם ברה"מ ניסוי גרעיני, ומאז הוכפפו שתי המעצמות למאזן אימה מצמית: ההנחה והתקווה שאף אחת מהן לא תפתח במתקפה גרעינית, כי משמעות הדבר תהיה תגובה נגדית שתמחק גם אותה.
להבדיל, החברה הישראלית המקוטבת של השנים האחרונות התגלגלה בחודשים שלפני מלחמת עזה למצב נפשי דומה. ההנחה המודעת או הבלתי מודעת של כל אחד מהמחנות הניצים הייתה שהצד השני מתכוון למחוק אותו. לא לשנות, לא לתקן, אלא למחוק את ערכיו היסודיים. איני יודע היכן היה נעצר מהלך הרסני זה, והאם אנחנו עדיין בשלב שמאפשר "להחזיר את הטילים", ולכן תמונת הניצחון של העידן שלאחר המלחמה בעזה צריכה להיות היפוך מוחלט של סף הפיצוץ הפוטנציאלי.
מה תהיה אותה תמונה? מובן שלא די בשאיפת הביחד. יש כאלה שאף מבועתים מכך שבשם הקריאה לאחדות ייפגעו אינטרסים קיומיים. לי נדמה שהמראה המתקן צריך להיות קשור בהרפיה מסוימת משיגעון השלטון. אנשים רבים מדי חשו שהם מתאימים לכל תפקיד ממלכתי קיים. חלקם – אפילו כאלה המלאים בביטחון עצמי - למדו על בשרם עד כמה קשה להשגה שיקול הדעת הסביר במצבים לאומיים סבוכים.
הרדיפה חסרת המעצורים אחרי כוח ושליטה יכולה לקבל איזון מסוים מהדמות הפוליטית המרכזית של ישראל בעשרות השנים האחרונות – ראש הממשלה בנימין נתניהו. האופן שבו הוא יבחר לסיים את תפקידו ישפיע יותר מכל על התמונה החברתית החדשה שתחליף את חזון ההשמדה ההדדית. הוא זה שמחויב לעצור את תהליך ההרס גם אם הוא סבור שהצדק עימו.
פרופ' מירון ח. איזקסוןצילום: דינה גונההוא יצטרך לכבוש את היצר ולסמן בעצמו את קו הגבול בין שאיפה פוליטית לגיטימית לבין העמדת השלטון כערך עליון. להליך זה צריכים לסייע כל הגורמים המשפטיים והפוליטיים שיידרשו לנהוג באיפוק ובאחריות. נתניהו יודיע שיעביר באופן מסודר את ראשות הממשלה לאחד מחברי הליכוד שייבחר לכך ויכהן בתפקיד עד למועד מוסכם לבחירות מוקדמות לכנסת. תיקיו המשפטיים של ראש הממשלה היוצא ייסגרו והוא יודיע בכתב שמתוך דאגה לעמו ולארצו הוא פורש לבלי שוב מהפוליטיקה ומבקש לסמן בכך עידן חדש של סדרי עדיפויות ושל אחריות הנהגתית.
מובן שרבים יתייחסו בציניות ובביקורת להודעה שכזאת ממנו, ולמרבה הצער יש להם על מה להסתמך. אבל גם מכולנו נדרש עתה איפוק יוצא דופן שיבטא ולו במעט את הערכתנו לחיילי צה"ל המחרפים נפשם במלחמה. האירוע המכונן הזה יוכל להיחשב כתמונת הניצחון שלנו על הליכי ההרס הפנימי, ובעקבותיה אולי תבוא תמונת ניצחון שנייה של הסכמה לאומית רחבה בסוגיות הליבה המשסעות את החברה הישראלית – דת ומדינה, הפלסטינים, הגיוס לצה"ל ומערכת המשפט.
- מירון ח. איזקסון הוא סופר, משורר ופרופסור לספרות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
