במשך שנים רבות ניסו סמירה וסלוא (שמות בדויים), שתי צעירות בשנות ה-30 לחייהן שמתגוררות בהולנד, לנסות למצוא את ההורים והאחים שלהן בישראל - ללא הצלחה. הן שתיים מתוך ילדים ערבים-ישראלים שננטשו על ידי ההורים ונמסרו לאימוץ בחו"ל.
למרות המאמצים והפניות הרבות, המדינה לא מוסרת לאותם ילדים את המידע המלא על המשפחות, וגם בהולנד לא יודעים לספר יותר מדי. הסיבה לכך, לפי גורמים בהולנד, היא הרצון לשמור על אותן אימהות ערביות שהיו בסכנה בשל ההיריון, אבל את המחיר משלמים עד היום הילדים. אלה נמסרו לאימוץ בחו"ל, ככל הנראה מתוך קושי למצוא משפחות ערביות שיאמצו אותם בישראל.
סלוא נולדה בישראל לאם ערביה שעבדה בניקיון בתים וניהלה רומן מחוץ לנישואין. מיד לאחר הלידה היא ננטשה בצד הדרך, ורק לאחר שבעלת הבית שהעסיקה את אימה שמה לב שהבגדים מוכתמים בדם - היא נאספה.
"סיפרו לי שנאספתי במצב קשה מאוד", סיפרה. "לאחר תקופה ממושכת בבית החולים נמסרתי למשפחת אומנה יהודיית למשך עשרה חודשים - שלאחריהן החליטו למסור אותי לאימוץ בהולנד".
ההתאקלמות בהולנד לא הייתה פשוטה עבור סלוא. "הגעתי להולנד בסביבות גיל שנה, וסיפרו לי שתמיד הייתי ילדה כעוסה. אני זוכרת שמגיל קטן, בערך בגיל 11 או 12, נראיתי קצת שונה מההורים שלי - וידעתי שמשהו לא מסתדר".
בגיל 16 היא עזבה את הבית של ההורים המאמצים. בהתחלה גרה עם הסבתא המאמצת לכמה חודשים, ולאחר מכן שכרה חדר לבד. הקושי בלהיות ילדה מאומצת מחוץ למדינת האם ליווה אותה לאורך זמן. "עברתי המון טיפולים פסיכולוגיים, שסייעו לתקופה קצרה, ובמשך השנים פיתחתי חוסר אמון באנשים".
"מגיל קטן נראיתי קצת שונה מההורים שלי - וידעתי שמשהו לא מסתדר... במשך השנים פיתחתי חוסר אמון באנשים"
גם סמירה נולדה מחוץ לנישואין, להורים ערבים-נוצרים. "נולדתי בחיפה ובמשך שלושה חודשים לאחר הלידה הייתי במוסד שמיועד לילדים כמוני, עד שההורים ההולנדים שלי הגיעו לארץ, שילמו קרוב ל-8,000 אירו, קנו לי כרטיס טיסה, ומאז אני הבת שלהם".
"תמיד הרגשתי ילדה אבודה עם זהות לא ברורה", סיפרה וציינה לטובה מפגשים של ילדים מאומצים בהולנד שנערכו ביוזמת ההורים, שם גם פגשה את סלוא. "אני חושבת שהיו 30-40 ילדים שהגיעו למפגשים האלה. ההורים הבינו שיהיה לנו קל לפתח קשרים לעתיד, בכל זאת יש לנו משהו במשותף".
"הכרתי משם לפחות עוד עשרה ילדים מאומצים, אבל היום אנחנו לא מדברים", הוסיפה סלוא. "בשלב מסוים המפגשים הופסקו. כששאלתי את האבא המאמץ שלי למה זה נעצר הוא טען שזו הייתה בקשה של הילדים כי הם התבגרו ולא רוצים להיפגש. אני לא יודעת כמה זה נכון".
"יש מעטה סודיות על כל ההליך"
במשך עשור ניסו סמירה וסלוא לגלות מי ההורים הביולוגיים שלהן. סלוא גילתה שיש לה דרכון ישראלי ופנתה לשגרירות הישראלית בהולנד, אך לא קיבלה שום תגובה. כשפנתה למשרד הרווחה הישראלי היא קיבלה מסמכים מושחרים - מסמכים דומים לאלה שקיבלה מהעמותה ההולנדית שאחראית לאימוץ.
היא פנתה גם אל אתר הולנדי שמסייע בהשגת מידע ביולוגי ומשפחתי תמורת תשלום רב. "בשלב מסוים, ובאופן מוזר, הם אמרו לי שהם לא יכולים לחקור יותר". גם כשהשתיים פנו לתוכנית טלוויזיה שמאתרת קרובי משפחה הם קיבלו תשובה דומה - "זה מסוכן מדי, ואנחנו מפסיקים את התחקיר".
ויסטרה. "יש מעטה סודיות על כל ההליך"באדיבות המצולםחוקרים ופעילים הולנדים שמנסים לשפוף אור על פרטי הילדים הישראלים שאומצו בהולנד נתקלים לא פעם בחומה בצורה. "ניסינו לחקור את האימוץ מישראל, אך כל הפניות שלנו לא נענו", סיפר הילברנד ויסטרה, פעיל הולנדי בתחום האימוצים הבינלאומיים וילד מאומץ בעצמו. "נושא האימוץ הישראלי לא מספיק מוכר בהולנד, יש מעטה סודיות על כל ההליך".
האנשים שהיו מעורבים בחלק מהליכי האימוץ במדינה יודעים לספר קצת על הרקע לאותם אימוצים. "יצרו איתי קשר מישראל ושאלו אם אני מעוניין לאמץ ילדים ערבים שאימם אינה מעוניינת לגדל אותן ובמשרד הרווחה הישראלי חושבים שהולנד היא מקום טוב לגדל בו את הילדים", סיפר זף הנדריקס, שהיה מנכ"ל סוכנות האימוץ ההולנדית Wereldkinderen בשנים 1980-1997.
הנדריקס. "אמרו שאם הם יאומצו על ידי ישראלים זה ייצור עימות בתוכם"באדיבות המצולם"שאלתי אותם למה הם רוצים למסור את הילדים למדינה אחרת, התשובה שלהם הייתה שאם הם יאומצו על ידי ישראלים זה ייצור בתוכם עימות והם מודאגים מבלבול הזהות בעתיד", הוסיף הנדריקס.
מספר הילדים הערבים-ישראלים שאומצו בהולנד לא ידוע בפומבי. לפי הנדריקס, בתקופה שבו כיהן כמנכ"ל העמותה אומצו רק עשרה ילדים ערבים מישראל. "רוב הילדים שאומצו מישראל אומצו בשנות ה-90, אבל אני לא חושב שיש מישהו שיכול לספק לנו מידע על העניין הזה (מספר הילדים שאומצו – מ"ב)", אמר פרופ' רנה הוקסברגן, שחקר במהלך השנים את הליכי האימוץ במדינות מערביות.
"החיפוש אחרי המסמכים של הילדים הללו ייקח המון זמן", הוא הוסיף. "ייתכן גם שבכלל אין מסמכים כאלה. לדעתי מעט מאוד מהאימוצים נעשו באופן ממוסד".
"מגיעה לי סגירת מעגל"
אחרי מאמצים רבים, וסיוע מהקהילה הפלסטינית בהולנד, סלוא הצליחה להיפגש עם אמה הביולוגית. "בשנת 2012 קיבלתי מחברים פרטים של אישה שרצתה לחפש את האמא הביולוגית שלה", סיפרה טריז קוסטרמן, פעילה בקהילה שבעלה גר בסכנין.
"בשלב הזה היא לא ידעה אם היא פלסטינית או ישראלית. פגשתי אותה עוד פעם ברמאללה, ובשלב מסוים היה לה מידע לגבי הכפר שבו נולדה ואת השם של אמא שלה", הוסיפה קוסטרמן. "בזכות הקשרים של בעלי הצלחנו להגיע אל האמא הביולוגית ולפגוש אותה יחד עם סלוא".
אמה של סלוא סירבה לחשוף את הפרטים של האב הביולוגי, לא בפני בתה ולא בפני גורמי המדינה, כפי שעולה מהמסמכים בתיק האימוץ. "אני לא מחפשת אבא חדש, יש לי אחד כזה בהולנד. אבל מגיע לי להשלים את הפאזל. מגיע לי לדעת את האמת, גם אם היא תגרום לי לכעוס עוד יותר".
"אני לא מחפשת אבא חדש... אבל מגיע לי לדעת את האמת, גם אם היא תגרום לי לכעוס עוד יותר"
סמירה, מנגד, זכתה להיפגש עם ההורים הביולוגיים שלה, אחרי שלוש שנים של שיח עם מחלקת הרווחה בעיריית חיפה. במחלקה היא נחשפה למכתב שהאבא הביולוגי שלה כתב לה בערבית כשהייתה בת שלוש, ומעולם לא הגיע אליה.
במכתב הוא הסביר את השתלשלות האירועים שהובילו לכך שהיא נשלחה לאימוץ, את התחנונים שלו לרווחה לא למסור אותה לאימוץ בחו"ל, וכמה הוא אוהב אותה. "כשקראתי את המכתב הרגשתי המון כעס כלפי ההורים הביולוגיים שלי שוויתרו עליי בקלות", שיתפה. "הם עשו טעות לפני שלושים שנה ואני שילמתי את המחיר"
"יש בי כעס גם כלפי אלה שהחליטו לשלוח אותי לאימוץ בהולנד למרות הבקשה של אבא", הוסיפה. "אני ערבייה שלא מדברת את השפה, לא מכירה את התרבות – גזלו את זה ממני".
למרות שנולדה להורים נוצרים, סמירה התאסלמה בגיל 15 ושבע שנים אחר כך התחתנה עם צעיר מוסלמי מלידה, ויחד נולדו להם שני ילדים. "חיפשתי תשובות, תמיד הרגשתי שחסר לי משהו בחיים, וכשלמדתי את הקוראן הוא נתן לי שקט פנימי".
"אני רואה את הילדים שלי ומתפלאת איך הורה יכול לוותר על הילדים שלו? איך מדינה יכולה לשלוח ילדים רחוק ממקום הלידה שלהם?", שאלה סמירה. "התשובה היחידה שעולה לי 'היא ערביה – אז היא יכולה לעזוב את המדינה'".
"איך מדינה יכולה לשלוח ילדים רחוק? התשובה היחידה שעולה לי - היא ערביה אז היא יכולה לעזוב את המדינה"
גם סלוא מתקשה לסלוח על תחושת הבגידה מצד המדינה. "אנשים צריכים להיות מודעים להשלכות של מסירת ילד לאימוץ במדינה שהיא לא מדינתנו, עם דת שונה וצבע עור שונה. אני מכירה לפחות שלושה ילדים מאומצים שחייהם הסתבכו, ואחד מהם נמצא בכלא, בגלל חוסר יכולת הסתגלות. הכעס הזה לא עובר, בשנתיים האחרונות למעשה הוא התגבר ונהיה מאוד מעיק".
"הילדים יציבו את האימהות בסכנה"
רבים מהילדים הישראלים שאומצו על ידי זוגות מהולנד הם תינוקות שננטשו על ידי ההורים או שנולדו בהיריון מחוץ לנישואין. את הסיבה המרכזית לכך שהמידע על ההורים הביולוגיים נותר בעלטה ניתן ללמוד מדף הסבר שהפיצה סוכנות האימוץ ההולנדית Wereldkinderen לזוגות שרצו לאמץ ילד מישראל.
"הילדים מישראל לעולם לא ידעו על ההורים הביולוגיים שלהם יותר מהמידע שנמסר בתקופת האימוץ", נכתב בדף ההסבר. "הסיבה לכך היא שהילדים יציבו את אמותיהן בסכנה אם ייצרו קשר. אחרי הכל, רוב הילדים נמסרו לאימוץ בגלל שאמותיהן לא היו נשואות, דבר שהוא בושה למשפחה בעולם המוסלמי".
הסוכנות מפצירה בהורים ובילדים המאומצים שלא לחפש באופן עצמאי את ההורים הביולוגיים "בגלל המצב המסוכן שייווצר לאם הביולוגית". היא גם מבקשת התראה מראש על כל ביקור בישראל ומציעה לילדים להיחשף לחלק מהמידע במשרדים בירושלים, אחרי שימלאו להם 18 שנים.
"הילדים יציבו את אמותיהן בסכנה אם ייצרו קשר... רוב הילדים נמסרו לאימוץ בגלל שאמותיהן לא היו נשואות"
בחלק מהמקרים, כמו אצל סלוא וסמירה, גם לאחר שההורים הביולוגיים אותרו על ידי הילדים שנמסרו לאימוץ הם לא שומרים איתם על קשר, במקרה הטוב. לפעמים הם מסרבים להיפגש ולא רוצים לדבר על הנושא. דבר שמוסיף קושי על איתור המשפחה הביולוגית.
אחד התנאים המקדימים כדי להיות זכאים לאימוץ, לפי דף ההסבר של הסוכנות ההולנדית, הוא שלאף אחד מההורים אין "רקע יהודי". הסיבה לכך, ככל הנראה, היא חוק האימוץ הישראלי שלפיו יש לשמור על הדת של הילד בעת שמוסרים אותו לאימוץ. כלומר, לא לשלוח ילד יהודי למשפחה מוסלמית או ילד מוסלמי למשפחה נוצרית.
אבל בפועל, היו מקרים שבהם נמסרו ילדים מוסלמים למשפחות נוצריות, כמו סלוא למשל, אך ההיקף של התופעה אינו ברור ואין על כך מידע מדויק.
אימוץ ילדים ערבים-ישראלים על ידי משפחות מחו"ל הוא לא דבר חדש. כבר ב-1998 הגיע מידע בנושא אל פרופ' אחמד נאטור, בעבר נשיא בית הדין השרעי לערעורים. הוא פנה עם החומרים ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, ונענה שכל ההליכים בוצעו כדין ובהתאם לחוק.
ב-2019 הנושא עלה שוב לכותרות בעקבות שאליתה של ח"כ אחמד טיבי בנוגע לאימוץ של ילדים ערבים-ישראלים על ידי זוגות משבדיה. המדינה הודתה כי 192 ילדים ישראלים נשלחו לאימוץ בשבדיה משנות ה-70 ועד לשנות ה-90.
השאליתה של טיבי בכנסת, והתשובה של המדינה
(ערוץ הכנסת)
לפי השר יריב לוין, שהשיב לשאילתה במליאת הכנסת, אימוץ אותם ילדים אושר "במצבים יוצאי דופן שבהם לא ניתן היה למצוא בית קבוע לילדים במדינת ישראל, עקב הקושי באותה עת לאתר משפחות בני דתם של הקטינים, ועל מנת שקטינים אלו לא יגדלו במוסדות ללא משפחה וללא עורף משפחתי, ומתוך המחויבות להבטחת בית קבוע לילדים במדינת ישראל".
דף ההסבר של הסוכנות ההולנדית מציע הסבר אפשרי לקושי במציאת משפחות שיאמצו את אותם הילדים. לפי הסוכנות, במקרים רבים הילדים המאומצים הם מהחברה הבדואית, "בגלל צבע עורם הכהה הם פחות ייבחרו לאימוץ על ידי מוסלמים או ערבים נוצרים".
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "השירות למען הילד פועל להבטיח את ביתם הקבוע של ילדים בהתאם לחוק האימוץ בישראל, ובהתאם לאמנות בינלאומיות שעליהם ישראל חתומה. אנו פועלים מתוך מחויבות לטובתו של הילד, ותוך מיצוי כל האפשרויות הקיימות בישראל. במקרים יוצאי דופן ובנסיבות מיוחדות וחריגות, ולאחר שמוצו כל האפשרויות הקיימות בישראל, נבדק אימוץ בחו"ל".
