שדה התעופה הבין-לאומי אנטונוב ממוקם צפונית-מערבית לקייב, צמוד לעיירה הוסטמל (או גוסטומל, בהיגוי הרוסי שלה), אחד מהיישובים הסמוכים לבירת אוקראינה. היא נמצאת מרחק קצר - צריך רק לחצות את רצועת היער, אפשר רגלית או באופניים - משתי ערי לוויין אחרות של קייב. אלו ששמן הפך מפורסם לרעה בכל העולם, המפורסם ביותר במלחמה האיומה הזו - שם נרדף לפשעי מלחמה - בוצ'ה ואירפין.
אבל דווקא הוסטמל היא המקום שבו הכל התחיל, ושם אמורה הייתה המלחמה שתשנה את ההיסטוריה להיות מוכרעת תוך פחות מיממה: מבצע בזק שיביא לנוקאאוט רוסי מהיר ואלגנטי, השתלטות על קייב תוך שעות ספורות, חיסול או מעצר הנשיא זלנסקי וחבורת הפקידים הבכירים הקרובה אליו והמלכת שלטון בובה של הנשיא לשעבר ינוקוביץ', עבד נרצע של פוטין, במקומם.
"עבדים לא הולכים לגן עדן", נכתב על שלט רחוב בהוסטמל, אחת מהסיסמאות הרבות שהפכו פה חזון נפרץ מאז הפלישה. היא משקפת גם את ההתרחשות ההיסטורית. כי כל התסריט שבנו לעצמם ראשי הצבא הרוסי לא התרחש. מבצע הבזק לא הכריע את המלחמה. למעשה, בוודאי יגידו מומחי צבא ומודיעין כשיישבו לכתוב את ההיסטוריה הדרמטית והבלתי נתפסת של האירועים מ-24 בפברואר, ייתכן שבעיירה הזו הוכרע גורל המלחמה בדיוק בכיוון ההפוך.
המלחמה באוקראינה כמובן טרם הסתיימה, רחוק מזה. בעולם משוגע, עם מנהיגים נטולי גבולות ואדישים לחיי אדם, זה יהיה יומרני מאוד, ומאוד לא חכם להמר כיצד תסתיים. מאידך, לא מוקדם לסמן שורת נושאים בהם ברור כי המלחמה הזו כבר שינתה את אוקראינה, רוסיה, אירופה והעולם כולו. במהלך השבועות הארוכים בהם הסתובבנו במדינה השנייה הגדולה באירופה (בגלל שאין טיסות, התזוזה ממקום למקום היא רק קרקעית, וכמעט אף פעם לא על הכבישים הראשיים, מה שמספק הדגמה כפויה לכמה המדינה הזו גדולה) רשמתי הערות ומסקנות ביניים על פתקים, מפיות, ושני פנקסים. בתחילה הם היו ריקים (אחד של המקבילה המקומית למוסד והשני של לשכת פרקליטת המדינה שגם איתה נפגשנו). הנה תמצית הדברים. דוח ביניים משדה התעופה שהכריע את ההיסטוריה, סמוך כל כך לקייב.
1/ כישלון מהלך הפתיחה הרוסי כמשל לעניין כולו
נמל התעופה בהוסטמל נבנה ב-1959, כשדה תעופה צבאי. משרד ההגנה הסובייטי הקים בו בונקרים תת-קרקעיים שיכולים לעמוד בהתקפה גרעינית, התקפה שראשי ברית-המועצות המציאו תיאוריית קונספירציה סביבה כאילו בוא תבוא מצד נאט"ו, והפיצו עד שבסוף גם הם האמינו לשטות הזו. רוסיה עדיין מאמינה בה.
בהמשך ואחרי התפרקות ברית-המועצות והכרזת העצמאות של אוקראינה הפך המקום רובו לשדה תעופה בין-לאומי למטענים, עם שדה תעופה צבאי קטן המופעל בידי צבא אוקראינה. בסיס של המשמר הלאומי השוכן במתחם השדה אמור לספק לו הגנה. ענקית התעופה אנטונוב שנוסדה בתקופה הסובייטית הפעילה בשדה אזור טיסות ניסוי ואף איחסנה במקום את ה-AN-225, מטוס התובלה הגדול בעולם שהיא ייצרה. הוא יהיה אחד מהקורבנות הראשונים של המלחמה. חלקים מגופתו העשנה עדיין מונחים פה באחד מההאנגרים העצומים.
מבחינת הרוסים מדובר במקום מושלם לתוכנית המושלמת שלהם, כך הם האמינו. גם שדה תעופה עם מסלול ארוך במיוחד, שנבנה כדי להתאים לכל מטוס בכל משקל, שיקלוט מטוסי תובלה גדולים; גם ליד קייב, עם מסוף רכבות built in, ושורת כבישים ראשיים סמוכים ומערכות תקשורת מתוחכמות; גם מוכר מתוקף היותו שדה ניסויים של אנטונוב שבשליחותה הגיעו למקום בעיתות שלום לא מעט טייסים רוסים; גם עם בונקרים מוכנים, אבל גם עם מה שנתפס ב-GRU, המודיעין הצבאי הרוסי, כמקום עם שמירה והגנה דלילים מצד אוקראינים, בלשון המעטה, שלא יהווה בעיה לכוחות הפורצים.
התוכנית הרוסית הייתה לתקוף משמונה צירים הסובבים את אוקראינה. טורי שריון ארוכים פולשים למדינה, עם הרבה רעש וצלצולים, טילים והתקפות אוויר ברחבי המדינה, והודעה מיוחדת מטעמו של פוטין על "מבצע צבאי מיוחד".
הרוסים עשו את כל זה באופן פומבי, בלי לנסות להסתיר, אך זה היה גם מסווה לדבר האמיתי - התקפת טילים על בסיס המשמר הלאומי השומר על שדה התעופה, שאחריה יגיעו מסוקי תקיפה, כדי לוודא שכל התנגדות אוקראינית אכן נוטרלה, ואחריהם מסוקי תובלה מהירים עם יחידות הקומנדו המובחרות ביותר של הצבא הרוסי, הספצנאז, שינחתו וישתלטו על שדה התעופה, מקימים מרחב בטוח סביבו כדי לעשות שני דברים: לאפשר לרכבת אווירית של מטוסי מטען צבאיים רוסיים להתחיל לנחות במקום ברגע שיינתן האות שהאזור מאובטח, ולהביא כלי רכב משוריינים, כוחות קרקע, קרונות קשר פיקוד ושליטה, מזון, דלק, תחמושת וציוד - כל מה שצריך כדי לצבור כמה שיותר מהר כמה שיותר כוח ולהתחיל תוך מספר שעות בתנועה לעבר הבירה קייב.
במקביל ובאופן מיידי, בלי לחכות לשאר שינחתו, היו הספצנאז ויחידות נוספות מוסוות כאזרחים אוקראינים ברכבים אוקראיניים אמורים לצאת באופן חשאי לכיוון קייב, כדי להצטרף למרגלים שהושתלו במקום במשך שנים רבות. יחד הם הצטוו לסמן מטרות עבור מפציצים רוסיים, ולהגיע למוקדי השלטון בבירה כדי לאתר שם ולרצוח את מנהיגי אוקראינה, זלנסקי בראשם.
הרעיון הרוסי היה לבצע "עריפה אסטרטגית" בלשון המונח המקצועי לתוכנית של מוסקבה, מסביר אנסבכר. "המהלך המפתיע והאלגנטי שביקשו הרוסים להשיג בשעות הראשונות נכשל כישלון חרוץ
רק כלי תקשורת אחד, צוות של CNN, זכה לתעד את הפשיטה. במזל, ואולי לא רק בזכות מזל, הוא היה בדיוק במקום שבו נחתו הספצנאז, וגם תיעד אותם בלחימה עזה מול יריב מקומי שסירב להתנהג לפי התחזיות.
התוכנית הרוסית נכשלה לחלוטין. בסיור במקום בשבוע שעבר נראו היטב גופות החיילים הרוסים, מסוקי הקרב ומסוקי התובלה, ושאר כלי המלחמה שלהם המפוצצים ומבוקעים, לצד הציוד הרב החדש שהותירו אחריהם בנסיגתם. הוא כלל מסכות אב"כ של יחידות המשטרה שהם טרחו להביא, כנראה כי התכוונו לפזר בגז מדמיע הפגנות בקייב.
פחות משבוע אחרי תחילת הקרבות פירסם כתב העת "מערכות" מאמר קצר תחת הכותרת "החמצה אופרטיבית שהפכה לכישלון אסטרטגי" מאת יאיר אנסבכר, החוקר בעבודת הדוקטורט שלו את שדה המערכה המודרני ובתוכו את הצבא הרוסי. הרעיון הרוסי היה לבצע "עריפה אסטרטגית" בלשון המונח המקצועי לתוכנית של מוסקבה, מסביר אנסבכר. "המהלך המפתיע והאלגנטי שביקשו הרוסים להשיג כבר בשעות הראשונות למלחמה נכשל כישלון חרוץ, ובמקומו צבאו של פוטין נידון להמשיך ולהתבוסס בבוץ האוקראיני למשך זמן לא ידוע בניסיון להשיג ניצחון בנקודות. למגינים האוקראינים נרשם ניצחון קינטי-אסטרטגי, שאף התגבר מאוחר יותר כאשר טענו האוקראינים כי הם הצליחו להשמיד כמה מטוסי תובלה ענקיים מסוג איליושין Il-76, על הצנחנים שבקרבם".
המאמר הזה היה אולי הראשון בעולם לפגוע בול בפוני באחד מהסודות הגדולים של פתיחת המלחמה. שורת גורמים בכירים באוקראינה אישרו בפנינו כי שירותי המודיעין של ארצות-הברית ובריטניה סיפקו לאוקראינה מידע מוקדם, כמוס ביותר, על התקיפה שאמורה הייתה להכריע את המלחמה. בזכות המידע הזה פונו רוב החיילים מבסיס המשמר הלאומי, וכשהותקף בטילים באותו לילה היה ריק כמעט לחלוטין. בזכות המידע הזה האוקראינים ישבו בכוחות מתוגברים מסביב לשדה, מספיק רחוק ומספיק חרישית כדי לא להזהיר את האויב שהם יודעים, ופשוט חיכו שהכל יתחיל, מכינים לכוחות הפושטים, שנמצאים מעצם היותם כאלה בעמדת נחיתות, מלכודת של אש ומוות.
מסוקי התקיפה והתובלה הרוסיים התקבלו בירי נ"מ, חלקם הופלו והלוחמים שהגיעו לקרקע נאלצו להילחם מטר אחרי מטר בניסיון להתקדם. הנגמ"שים הקלים של יחידות הקומנדו שיצאו מהמסוקים חטפו מהר טילי נ"ט, כולל חדישים שזה אך סופקו בידי הבריטים. מהלך הפתיחה נשבר בתחילתו וכל שרשרת האירועים שהוא היה אמור להוליד נקטעה באיבה. הרוסים הצליחו להשתלט על שדה התעופה רק אחרי שבוע, ובסוף הבריחו אותם הכוחות האוקראיניים גם ממנו, למרות המקלטים האטומיים בהם מצאו החיילים מחסה. בעת כתיבת שורות אלה רחוקים הרוסים כמאה קילומטר מהוסטמל, בכיוון ההפוך לקייב, כלומר בדיוק במקום שבו לא התכוונו להיות בזמן הזה.
2/ ההכנות האוקראיניות למלחמה היו משמעותיות הרבה יותר ממה שסברו כולם
"אחרי המלחמה יצטרכו לפטר לא מעט קציני מודיעין בהרבה שירותים ברחבי העולם שפשוט מבזבזים את הכסף של הממשלות שלהם", אמר לנו אנדרי סאדובי, ראש עיריית לביב, בהתייחס להערות שבדיעבד התבררו כמופרכות ושחלקו לא מעט שירותי ביון ברחבי העולם, כי העסק גמור וצבא פוטין עומד להשתלט על אוקראינה תוך ימים ספורים.
האוקראינים אכן הפגינו יכולות עלובות ומוטיבציה עוד יותר עלובה בפלישה הרוסית של 2014 לקרים שהושלמה תוך ימים וכמעט ללא התנגדות, אבל עשו בדיוק את ההפך מזה מיד לאחר מכן ובשלושה צירי זמן.
הראשון - הכנות צבאיות מקיפות, כולל בנייה מסיבית של יחידות חדשות ותגבור קיימות מ-2014 ואילך. על הרקע הזה באו בקשות לרכש מסיבי מישראל, שלא אושרו בגלל הפחד מרוסיה, אבל מולאו מהר מאוד בידי מדינות אחרות, טורקיה, למשל, שסיפקה לאוקראינים את המל"טים המתאבדים והתוקפים, אלה שמתחילת המלחמה עושים שמות בטורי השריון הרוסיים.
השני - עם קבלת המידע מארצות-הברית כי פוטין אכן מתכנן ללכת עד הסוף, החלו בחודשים שקדמו למלחמה הכנות חשאיות, כולל היערכות לשעת חירום וחקיקה שאיפשרה כינון משטר צבאי שעות ספורות אחרי תחילת הפלישה.
השלישי - התארגנות מהירה ומעבר מעורר השתאות ממדינה די מפולגת, בירוקרטית בנוסח הסובייטים ורווית שחיתות, לגוף אחוד, מתפקד, גמיש ועם מטרה אחת - להדוף את הפולש.
כל אלה ביחד ולחוד נעשו בלי שהרוסים רואים אותם, או לפחות מבינים מה שהם רואים.
3/ אחד מהכישלונות המודיעיניים הגדולים בהיסטוריה
יוזף סטלין לא היה מוכן להקשיב למידע שהביאו אליו כמה קצינים וסוכנים אמיצים של הקג"ב, שהזהירו אותו כי היטלר מתכנן תקיפת פתע, והיה משוכנע כי הוא מיטיב לקרוא את נפשו של הצורר מברלין. חלק מאותם קצינים הוצאו להורג בפקודתו.
יכול להיות שהיורשים של אותם מרגלים זכרו את הלקח ההוא, וגם את חיבתו של פוטין לסטלין, והעדיפו לא לומר לבוס את האמת. או אולי האמינו, כמו ראשי הקרמלין, שהם מיטיבים לקרוא את האוקראינים ואלה יקמלו תחת שרשרות הטנקים שלהם תוך ימים, ואולי אף ישמחו לראות אותם. כך או כך, התוצאה מבחינת המודיעין הרוסי היא עגומה ביותר: למרות מאמץ רב-שנתי לגייס סוכנים ולהשתיל מרגלים באלפים בתוך אוקראינה, מאמץ שדי הצליח ("הם ידעו עלינו הכל, עד צבע התחתונים שלנו", אמר לנו אולכסיי אריסטוביץ', היועץ הבכיר של הנשיא זלנסקי), פוטין, בעצמו איש מודיעין ולשעבר ראש שירות הביון הרוסי, וכל הצוות שלו, טעו בענק. מרוב עצים הם לא ראו את האוקראינים שיארבו להם עם טילי נ"ט בתוך היער.
הם לא שיערו את עוצמת ההתנגדות, השנאה היוקדת לרוסים ולפוטין, המחשבה שחולקים רוב אזרחי המדינה שזו מלחמה על הבית, ושצריך לנהל אותה עד הסוף, עד המוות אם צריך, בלי פשרות. הם לא הבינו את האפקטיביות של יחידות ההגנה האזרחיות שהוקמו תוך זמן קצר והחמיצו לחלוטין, מעשה כשפים ממש, בדיוק את הנקודה בזכותה בסוף הצליח סטלין לנצח את היטלר באותם מקומות ממש ובאותה עת בשנה: חורף נורא. אנחנו בילינו את הלילות הקפואים, בטמפרטורה של מתחת למינוס עשר, עם הצבא המקומי, עם סיוע בטווחים של עשרה קילומטרים, וזה היה קשה מאוד. רק לדמיין עם מה צריכים להתמודד חיילים של צבא כובש, שלא זוכים לשום תמיכה מקומית, וצירי אספקה של אלפי קילומטרים, חשופים להתקפות.
4/ אחת מההצלחות המודיעיניות הגדולות בהיסטוריה
"אנחנו מצטיירים בתקשורת הפופולרית, בסרטים וסדרות הטלוויזיה או כרשעים כל-יכולים או כחסרי אונים, חסרי יכולת ונכשלים סדרתיים", אמר לא מכבר דויד רובארג', ראש אגף ההיסטוריה של הסי.אי.איי בראיון למייקל מורל, לשעבר המנהל בפועל של סוכנות הביון המרכזית שמוביל בימים האלה פודקסט על חשיבות עולם המודיעין.
אל מול התדמית הזו, שסוכנות הביון המרכזית עשתה לא מעט כדי להצדיק, תבוא המלחמה הזו כפרק מפואר בהיסטוריה של המודיעין האמריקאי והבריטי. שירותי המודיעין של שתי המדינות ידעו לחדור עמוק לתוך תהליך קבלת ההחלטות של הקרמלין ולספר לבית הלבן מה עומד לקרות - לא רק באופן כללי שפוטין החליט לפלוש ומתי, אלא גם את הפרטים המלאים על הפלישה, ובאילו סיפורי שקר ועלילות שווא הוא עומד להצדיק אותה. להצלחה המודיעינית הפנומנלית הזו היו היבטים טקטיים, כמו ההתקפה על שדה התעופה בהוסטמל, ואסטרטגיים - כמו להוביל את קו ההסברה של הנשיא ביידן בחודשים האחרונים.
5/ שדה המערכה על התודעה חשוב לא פחות משדה המערכה שבו נוסעות שיירות הטנקים
"אני רוצה להגיד תודה לכל אישה וגבר שנמצאים כאן (העיתונאים) כי אתם הנשק נגד התעמולה הרוסית", אמר לנו בפגישה שנערכה בלב אחד הפארקים של בירת אוקראינה, וולודימיר קליצ'קו, אחיו של ראש עיריית קייב והאיש החשוב הצמוד אליו. "אתם מדווחים על האמת ואתם חסרי פחד. כל העם האוקראיני רוחש לכם המון כבוד כי כל אחת ואחד מכם יכלו להיות במקום אחר, אבל החלטתם להיות כאן ולדווח על מה שקורה באוקראינה כרגע. אתם הנשק הסודי שלנו נגד התעמולה הרוסית, ואנחנו צריכים לנצח את המלחמה בשדה הקרב כמו במערכה על האופן בו העולם יידע מה שמתרחש פה".
המלחמה הזו הושפעה באופן דרמטי מהזירה הציבורית הבין-לאומית. ביידן והצוות במועצה לביטחון לאומי הבינו זאת והם לא רק קיבלו את המודיעין המצוין, ולא רק חלקו אותו עם בנות בריתם, אלא גם עשו את מה שכמעט אף פעם לא קורה - הם פירסמו אותו ברבים, מסכנים את עצם קיום המקורות אבל מרוויחים הישג בלתי רגיל: סטרפטיז כפוי לכל מערך הדיסאינפורמציה והפייק הרוסי. המהלך הזה נמצא ביסוד היכולת של ארצות-הברית להוביל את העולם החופשי באופן מאוחד נגד רוסיה, ובלב הנכונות של רוב המדינות לקבל את גרסת ארה"ב לאירועים ולדחות את גרסת הקרמלין. בגלל שהכל נעשה בפומבי וכל אזרחי הפלנטה יכלו לראות בזמן אמת כיצד האמריקאים אומרים באיזה שקר פוטין ישתמש, ואז הוא באמת פועל כך, הציבור ברחבי העולם גיבה את הצעדים החריפים של מנהיגיו נגד רוסיה, למרות המחירים שהיו כרוכים בהם, ולעיתים קרובות אף דרש להחריפם עוד יותר.
6/ הפשעים נגד האנושות והמחיר שישלמו הפושעים
במו עינינו ראינו כיצד פועלת מכונת המלחמה הרוסית בכוונת מכוון, בשיטתיות, בעוצמה ובלי מעצורים נגד אוכלוסייה אזרחית במטרה להרוג כמה שיותר אזרחים ולהטיל יראה בלב אלה ששרדו. אין גבול לאכזריות ולציניות.
כך הצליחו הרוסים לנצח את המלחמות שלהם מאז עלה פוטין לשלטון - בצ'צ'ניה, בגיאורגיה, בסוריה, בדונבאס ובקרים - הפעלה ממוקדת של כוח אכזרי, נטול כל כפיפות לדיני המלחמה, ומסעות הרג נגד פעילי אופוזיציה ברחבי העולם תוך שימוש בשיטות שעושות את ההפך ממה שרוב המתנקשים מנסים: להסתיר את זהותם ולהישאר מתחת לרדאר. המתנקשים של פוטין יכלו להרוג בדרכים פשוטות בהרבה את עריק המודיעין שלהם אלכסנדר ליטוויננקו, שחשף כי הייתה זו תוכנית שטנית של פוטין עצמו לפוצץ בנייני מגורים במוסקבה כאילו בידי טרוריסטים צצ'נים כדי להצדיק פלישה למדינה. אבל הם בחרו להרעיל אותו ברעל רדיואקטיבי, בבריטניה ב-2006, ופעלו כך בדיוק כי ידעו שהאצבעות יכוונו אליהם, וכי מדובר במוות מזעזע במיוחד.
היכולת של הקהילה הבינלאומית לתרגם במהירות את הררי הראיות הנאספים כיום נגד פוטין ומקורביו, ראיות שפירסמנו מקצת מהן כאן בשבועות האחרונים, להליך משפטי אפקטיבי בהאג או בכל פורום מתאים אחר, היא המבחן החשוב ביותר של המשפט הבין-לאומי הפלילי מאז הסתיימו ההליכים בנירנברג.
7/ ההרתעה מול המוניטין של בעל בית משוגע: האם מול כוח אפשר רק בכוח?
בנאום ארוך ונמלץ הסביר ב-3 במארס השנה אדמירל וויליאם לסצ'ר, סגן מפקד המבצעים הימיים של הצי האמריקאי, את הצלחת אסטרטגיית ה"ההרתעה האחודה" של הנשיא ביידן באוקראינה. הנה קטע כמעט קומי ששודר מתוך הדיון המסווג: "אבל אם האסטרטגיה כל כך מצליחה באוקראינה", הקשה חבר הקונגרס מויסקונסין, הרפובליקאי מייק גלגר, "תאמר לי בבקשה - את מי בדיוק הרתענו?".
מבט פניו של האדמירל המופתע מהשאלה לא יכול היה להסתיר את המבוכה שלו ואת הגמגום בניסיון להיחלץ מהפינה אליה נקלע. "כלומר ההרתעה הזו שאנחנו בונים עליה אסטרטגיה שלמה", הוסיף חבר בית הנבחרים, "לא ממש עובדת. הנה, עובדה, הם פלשו לאוקראינה".
אפשר להבין את פוטין. הוא ראה את ההתנהלות הרופסת של המערב מולו אחרי אין-סוף מעשים נוראיים שביצע ברחבי העולם וחשב שזה יהיה עוד סיבוב באותו נוסח
ואכן, הניסיון של הנשיא ביידן לתרגם את המודיעין המעולה שנמצא ברשותו לאיומים פומביים וברורים על פוטין, שארצות-הברית תעשה בדיוק את מה שהיא באמת עשתה - סנקציות בעוצמה שמעולם לא נראתה כמוה ושתחריב בסופו של דבר את הכלכלה הרוסית, לא שינה את ההחלטה. אחת הסיבות הייתה שביידן אמר בכנות ובגלוי גם מה שלא יעשה - הוא לא ייכנס לעימות צבאי ישיר עם רוסיה.
אפשר להבין את פוטין. הוא ראה את ההתנהלות הרופסת של המערב מולו אחרי אין-סוף מעשים נוראיים שביצע ברחבי העולם וחשב שזה יהיה עוד סיבוב באותו נוסח. האם נגד שליטים רודנים כמוהו אין דרך להתנהל אלא בכוח, וכוח הוא הדבר היחיד שהם מכבדים?! התשובה לשאלה הזו תלויה במידה רבה בתוצאות המלחמה באוקראינה. אם היא תביא לנפילתו של פוטין, יראו זאת אחרים ואולי יִירְאוּ. אולי הם ייווכחו כי הם עלולים להפסיד את כיסאם במצב כזה, גם באמצעות קמפיין כלכלי ודיפלומטי שינוהל נגדם.
8/ שוק הנשק העולמי - מעכשיו קונים בלבד
באישון ליל, כפי שחשף לא מכבר הולגר שטארק במאמר ב"די-צייט" הגרמני, ובלי אישור אמיתי של הפרלמנט, ביצע הקנצלר הטרי שולץ את מה שרק שבועיים קודם היה נתפס כסוג של מערכון או סצנה מסרט מאוד-מאוד בדיוני: תוספת של מאה מיליארד יורו לתקציב הביטחון של גרמניה בחמש השנים הקרובות, תוצאה ישירה של הפלישה לאוקראינה.
גרמניה התרחקה תמיד מענייני צבא, בגלל העבר, וסירבה לספק נשק קטלני למדינות אחרות. הפעם, לראשונה, חרגה, וסיפקה לאוקראינה את המעט שהיה ברשותה. אבל היא, כמו מדינות רבות באירופה, רחוקות מלהסתפק בזה, אלא פותחות במסע התעצמות צבאי עצום ממדים, שמתאים לימי השיא של המלחמה הקרה.
"תכינו את המכונות", אמר ישראלי הבקיא במתרחש באוקראינה לבעלים של יצרנית הנשק מהגדולות בארץ, "ההזמנות תכף יתחילו ליפול לכם על הראש"
קשה לדמיין כי רק לפני שלוש שנים נקודת המחלוקת המרכזית בין מרקל לטראמפ הייתה טענתו של האחרון, הלא-לגמרי-מופרכת, כי מדינות נאט"ו לא תורמות מספיק לקופה הצבאית של הארגון וכל העול נופל על ארצות-הברית. מעתה מדינות אירופה החברות בברית הצפון אטלנטית ישקיעו הרבה יותר מכל מה שארצות-הברית אי פעם חלמה שישקיעו. איומים שנדמו כי אינם רלוונטיים עוד, כמו טורי שריון ופלישות מסיביות כדי לכבוש טריטוריה הפכו שוב לרלוונטיים, ואיתם דור חדש, עולם חדש, לשוק הנשק העולמי, שבו תופסת ישראל מקום חשוב מאוד.
"תכינו את המכונות", אמר ישראלי הבקיא במתרחש באוקראינה לבעלים של יצרנית הנשק מהגדולות בארץ, "ההזמנות תכף יתחילו ליפול לכם על הראש".
9/ התכה מחדש של האומה האוקראינית: הם לא ידעו שהם כאלה
"ספינת מלחמה רוסית, לכו להזדיין", מהבהבים שלטי הכבישים ברחבי אוקראינה את המשפט שהפך לסמל - תשובת הלוחמים באי הנחשים לדרישת הכניעה של הרוסים. השבוע הושלם מעגל והספינה "מוסקבה" טובעה, עוד ניצחון סמלי-תודעתי לאוקראינים. מה שפעם בעידן האנלוגי לקח חודשים ובדרך כלל שנים - ייצור מיתוסים, אגדות, מורשות קרב וסמלי מלחמה - התגבש עכשיו תוך ימים, לפעמים תוך שעות, בגלל האונליין והרשתות החברתיות.
פוטין הצליח לייצר שלוש תגובות למהלך שלו, כולן נראו עד אז בלתי אפשריות לחלוטין, והפוכות כמובן למה שהתכוון - ליכוד השורות בנאט"ו ותגבור הנוכחות הצבאית של הברית על הגבולות הסמוכים אליו; אחדות פעולה פה אחד של האיחוד האירופי שהתעלה מעל המחלוקות ונוקט קו אגרסיבי כלפיו, והתכה מחדש, הולדה מתוך האש, של האומה האוקראינית.
יש פה רוב עצום, זולת שוליים שבשוליים, שנחוש להילחם על הזהות, החופש, העצמאות והאפשרות לבחור של מדינת אוקראינה, ונחוש לשלם כל מחיר שיצטרך כדי להשיג זאת.
10/ העולם לא עמד מנגד (באופן יחסי) וישראל שוב נפלה בצד הלא-נכון של ההיסטוריה
עם העובדות אי-אפשר להתווכח: שוב מבוצעים פשעי מלחמה נוראיים, אולי עד כדי עבירה של השמדת עם, ושוב העולם לא מתערב צבאית לטובת הנטבחים - כמו ברואנדה, כמו בארמניה, כמו ביוגוסלביה, כמו בשואת יהודי אירופה. אבל הסיטואציה הנוכחית שונה לחלוטין - הסיוע שהעולם נותן, לצד הצעדים האגרסיביים שהוא נוקט נגד פוטין וסביבתו, הם כבר ביסוד המחיר העצום שנגבה מרוסיה, צבאית, כלכלית וגם פוליטית-בינלאומית.
גם כשעוד לא ידוע איך העסק ייגמר, ברור מי הפסיד: הצבא הרוסי שבנה לעצמו אגדה על היותו הכוח הצבאי השני בגודלו בעולם, חזק, מצויד, ממושמע, אגרסיבי ויעיל, התברר כצבא מגושם, חסר יכולות תמרון וחשיבה מחוץ לקופסה, נשען על מודיעין שמספק למקבלי ההחלטות את מה שהם רוצים לשמוע, עם בעיות קשות של ציוד מודרני, משמעת וצריכת אלכוהול מוגברת. ליד גופות החיילים הרוסים והבסיסים שנטשו חבריהם ראינו בקבוקי וודקה זרוקים לכל עבר.
כל אלה לא היו מתבררים באופן כה ברור אלמלא הסיוע המגוון שהעולם נותן לאוקראינה ולא נתן בכל הפעמים והזירות מאז סוף מלחמת העולם השנייה. מאז כניעת גרמניה ב-1945 לא הייתה הפרדה ברורה כל כך בין טובים ובין רעים, והעולם, כך טבעו, רוצה להצטייר כמי שנמצא בצד של הטובים. מי שלא הקפיד ליפול בצד הנכון של ההיסטוריה היא דווקא ישראל, שלא ראתה לעצמה חובה להתייצב חד-משמעית נגד זה שברור לכולם כי הוא רוצח פסיכופט וחסר גבולות.
חשיפת ערוותו של הצבא הרוסי באוקראינה רק מדגישה את ליקוי הירח ממנו סבלו ראשי המדינה ומערכת הביטחון בעשור האחרון, כשעשו כל שביכולתם לא לעצבן פוטין, רק כדי לשמר את התיאום בשמיים מעל סוריה. עוד משנות המלחמה הקרה מתחלחלים בישראל מכל אפשרות להעיר מתרדמתו את הדוב הרוסי העצבני. הצנזורה הצבאית מנעה מאיתנו לפני מספר שנים לפרסם סיפור על סוכן כפול שהפעיל השב"כ בשנות ה-60, ודרכו הזין את הקג"ב בערימות של מידע כוזב. השב"כ התנגד לפרסום לא כדי לטייח כישלון, אלא להפך - כדי להסתיר הצלחה, כזו שהם חששו שגם כעבור יובל שנים תרגיז את פוטין. עכשיו מתברר שהדוב הרוסי העצבני הוא לא במעט פסאדה.
מעבר להיבט הפרקטי - השאלה איזה איום אמיתי מהווה רוסיה נגד ישראל במזרח התיכון שבגינו מוכנה ישראל להקריב כל כך הרבה - יש פה גם שאלה מוסרית וערכית רחבה הרבה יותר. היא נוגעת גם לסוגיית קליטת הפליטים שהציבה מול הישראלים מראה שלא ממש מחמיאה להם.
אם אנחנו באים בטענות למדינות העולם שלא עצרו את השואה, או לא הפציצו את אושוויץ, למה אנחנו עומדים למשל מנגד בזמן שהמוני סורים נרצחים תחת כידוני הנשיא אסד שנהנה מסיוע רוסי מסיבי? ישראל הייתה יכולה בנקל לכפות משטר של אזור-ללא-טיסה מעל סוריה.
בעניין אוקראינה, כדי לשמר את אותו תיאום צבאי, שלו נזקקת רוסיה הרבה יותר מצה"ל, סירבה ממשלת בנט לעשות אפילו את המינימום. האם אין חוב מיוחד לעשות יותר ממה שעושות שאר המדינות עבור עם שנופל קורבן לפשעים מזוויעים? בשעה שהפולנים, אלה שרבים אצלנו רואים אותם כגרועים יותר מהנאצים, התגייסו למען הפליטים ומספקים סיוע אדיר למדינה.
בכל אחד ממאות המחסומים שבדרכים שעיכבו אותנו כדי לוודא שאנחנו לא מתנקשים רוסים בכיסוי, שאלו מאיפה אנחנו. כשאמרנו שאנחנו מישראל כללו חלק גדול מהתגובות תערובת של הערכה, אם לא הערצה, על כך שאנחנו חלק ממעצמה צבאית, וגם כעס - על הסירוב לספק נשק. ישראל והישראלים כל כך רגילים לבוא בטענות לכולם, לראות את עצמם כקורבנות, חלשים ותחת סכנת כליה, שהם לא חושבים לרגע מה החוב המוסרי המיוחד המוטל עלינו, גם כמעצמה צבאית וגם כמי שעמדו בסכנת כליה כשהעולם עמד מנגד.
