לא רחוק מרחוב ירח אב 11 במודיעין נחנך לאחרונה משעול חדש, משעול יונתן גוטין. כמעט ארבעה חודשים אחרי שבנם נפל בקרבות על קיבוץ בארי, אלכס ואלה הנציחו אותו סמוך לבית. והם לא היחידים, מאז החלה המלחמה הונצחו ברחובות מודיעין-מכבים רעות עשרה חללי צה"ל בני העיר שנפלו במלחמה, והפרויקט עוד לא הסתיים.
(צילום: שמוליק דודפור)
מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר תפסה את משפחת גוטין ביחד. האב אלכס הוא קצין משטרה בעיר העתיקה בירושלים, והבן יונתן הוא קצין תקשוב ביחידה הרב-ממדית. "ב-7:00 בבוקר התחילו להגיד שיש המון אזעקות בכל הארץ, ואני שומעת שיונתן מדבר בטלפון בחדר שלו. נכנסתי לחדר וראיתי שהוא על מדים טקטיים ומוכנים ליציאה במהירות שלא הייתה אופיינית לו", סיפרה האם אלה.
"הוא חיבק אותי ואמר 'אמא, הכל בסדר, אני אוהב אותך. אנחנו במלחמה, כולם יוצאים לעוטף'. הוא לא רצה להדאיג אותי", הוסיפה האם. "אז אני רק חיבקתי אותו ואמרתי לו 'יונתן, אני אוהבת אותך. תשמור על עצמך'. ואז הם יצאו".
"יונתן הוקפץ ליחידה שלו ואני לשלי. התארגנו בתוך 10 דקות ולקחתי אותו ליחידה. זאת הייתה נסיעה קצרה, כמעט שלא הספקנו לדבר", תיאר האב אלכס. "הוא היה עסוק בטלפונים של הצבא, בהיערכות ובהנחיות שקיבל ממפקד היחידה, אל"מ רועי לוי ז"ל". אלכס השאיר את הילד ביחידה ומיהר אל היחידה שלו בירושלים.
ב-8 באוקטובר, כיממה לאחר מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס, מגיעה הבשורה המרה לבית המשפחה במודיעין. הבן יונתן נפל בשבת בקרב על קיבוץ בארי. "זה היה בלילה. אבא שלי היה במשמרת במשטרה בירושלים ואני ואמא ישבנו על הספה בסלון", שחזרה האחות הקטנה מיכל.
"פתאום שמעתי דפיקה בדלת. לא חשבתי מה זה יכול להיות, ואני רואה קצינים בדלת ומתחילה לרעוד. אני ואמא שלי בשוק. אי אפשר להיות מוכן לסיטואציה כזאת", הוסיפה מיכל. "הקצין אומר לנו שיונתן נהרג, ואמא שלי באותו הרגע לא מבינה. אני אומרת לו 'אני לא מאמינה לך, כאילו, אין מצב'. והקצין אומר לנו ש'הוא פה'. אני לא מצליחה להבין מה זה פה, ואז אני קולטת שהוא מנסה לנחם אותי שלא חטפו את הגופה של אח שלי לעזה".
באותו הזמן אלכס היה בפעילות מבצעית והיה קשה לאתר אותו. את הידיעה על מות בנו הוא קיבל באיחור. "אני מעדיף לא להיזכר ביום הזה, חלום רע. זה היום הכי נורא בחיים שיכול להיות. אסון שפתאום נוחת על המשפחה".
כשפנו אליהם מהעירייה לבחור משעול שבו יונצח הבן, הם בחרו מקום קרוב לבית, משעול שדרכו יונתן היה עובר בדרך לבית הספר. "בהתחלה לא הבנתי על מה הם מדברים. זה היה נשמע לי הזוי שרחוב בעיר שאני גרה בה יהיה לזכרו של הבן שלנו", סיפרה האם. "אנחנו עוברים כאן כל יום, וגם החברים שלו שחוזרים לחופשה מעזה עוברים כאן ליד אבן הזיכרון".
אפילו האחות מיכל, בת ה-15, עוברת כל יום במשעול בדרך לבית הספר. "אני רואה שהכיתוב על האבן מסקרן את הילדים, וזה מאוד מחמם את הלב. השבוע ראיתי ילד מקריא לאחיו הקטן שבגן את מה שכתבנו על האבן, וזה מאוד ריגש אותי. אני לא חושבת שראיתי אחים עם קשר כמו שהיה לנו. הוא כל כך אהב את המשפחה והחברים שלו, השם שלו יישאר כאן לנצח".
"כל הילדים שגרים פה בשכונה עוברים כאן הלוך וחזור בדרך לבית הספר ולגנים. אני רואה הורים שעוצרים עם הילדים ומסבירים להם", סיכם האב אלכס. "אני חושב שזאת דרך מצוינת להעביר לדור הצעיר את הגבורה של הלוחמים שחרפו את נפשם למען המדינה".
"אנשים שמים פרח, מדליקים נר"
בצד השני של העיר צועדת משפחתה של סמ"ר ים גלס ז"ל במשעול החדש שנקרא על שמה. ים הייתה מפקדת תצפית בחמ"ל נחל עוז ובמשך חודש הוגדרה נעדרת. "היינו בבית, שבת רגילה. בבוקר ליאור העיר אותי, המסך נצבע בכתום ויש מלא אזעקות. ישר חשבנו על ים", שחזרה האם ענת.
"ניסינו להתקשר אליה והיא לא ענתה לי. חשבנו לתומנו שזה עוד סבב, היא חיילת ותיקה, בטח מפקדת משמרת בחמ"ל של המוצב, וחשבנו שהיא מוגנת", הוסיפה. "בינתיים פלג, האח הגדול שהיה בחופשה מהצבא, הוקפץ לצפון. לקראת 9:00 קיבלתי הודעה מטלפון של מישהי אחרת 'אמא, זאת אני. עכשיו בסדר'. אני לא יודעת איך להתייחס לזה ומה הכוונה בסדר עכשיו, אבל התכתבתי עם הטלפון הזה בלי מענה. הטלפון של החמ"ל היה מנותק, לקראת ערב התחלנו לחפש את ים בבתי חולים".
אי-הידיעה תלווה את המשפחה במשך חודש שלם, שבו הוגדרה ים נעדרת. "הצבא לא ענה לנו, אף אחד לא היה יכול לומר לנו איפה ים במשך כמה וכמה ימים. הצבא אמר רק שהוא מכיר את המקרה. היינו בהלם. לא הבנו מה קורה עם הבת שלנו", סיפר האב ליאור.
"אחרי חמישה ימים קיבלנו הודעה רשמית שהיא נעדרת. אחרי שלושה שבועות קיבלנו את הדיסקיות המפויחות של ים, אבל רשמית היא עדיין הייתה נעדרת. רק אחרי חודש הודיעו לנו שהיא נהרגה", הוסיף. "די ניחשנו שרוב הסיכויים שהיא נהרגה, אבל לא היינו בטוחים עד שקיבלנו את ההודעה הרשמית שים נהרגה ב-14:00 בצהריים בחמ"ל של נחל עוז שנשרף".
"ים הייתה עבורי חברה הכי טובה", סיפרה האם ענת. "חזרנו ארצה לפני שנתיים אחרי חמש שנים בהולנד, שם היא עשתה מסלול לימודים של BA. היא הצטיינה במקצועות הריאליים והיו לה תוכניות ללמוד מחשבים. הייתה לה להקה, היא סרגה, וכל מה שנגעה בו היה וואו. גם בצבא היא הספיקה לעשות המון".
המשפחה החליטה להנציח את ים במשעול קרוב לבית, סמוך אל פארק מגדל הלבנון בעיר. ענת ניצבת במשעול, מביטה לעבר הפארק המטופח והילדים שמשחקים בו. "ים גדלה פה, בפארק שמול הבית שלנו. לפני שטסנו להולנד זה היה המקום שבו פגשה את החברים ושיחקה כדורגל. כשחזרנו היא הייתה יורדת לפה עם הכלב שלנו צ'וי. הפארק הזה הפך להיות חלק מאיתנו. זה כל כך מוזר ללכת כל יום ברחוב של ים".
8 צפייה בגלריה
ההורים ליד אבן ההנצחה, שעליה מישהו השאיר ציפור כחולה. "להנצחה פה בשכונה יש משמעות"
(צילום: שמוליק דודפור)
האב ליאור מצביע על ציפור חימר כחולה וקטנה שאלמוני הניח ליד אבן הזיכרון של ים. "להנצחה פה בשכונה יש משמעות. באים לפה אנשים ששמים פרחים ומדליקים נר. זה מחמם את הלב לדעת שהיא בתודעה של האנשים והשכנים שלנו שגרים כאן".
ראש העיר מודיעין-מכבים-רעות, חיים ביבס, הסביר על הפרויקט: "זה לא פרויקט שנולד היום, אלא אחרי מלחמת לבנון השנייה. במשעול הזה עוברים ילדים קטנים ומבוגרים, וכולם רואים את השמות של הגיבורים שלנו, שהגנו עלינו בגופם. בסוף צריך לזכור שזה המקום שבו הילד או הילדה התגוררו ושיחקו עם החברים".
