מנסור עבאס מאחר. זה אמור להיות רגע גדול עבורו, כנואם במושב הפתיחה בוועידה כלכלית, לצד ראש הממשלה בנט ושר האוצר ליברמן. המקום עולה על גדותיו באנשי עסקים, כלכלנים, פוליטיקאים ופנינה רוזנבלום אחת. הדקות עוברות, ליברמן כבר על הבמה ועבאס עדיין בחזקת נעדר. ממש ברגע האחרון הוא מופיע מתוך הגשם, לבד. איש בחליפה כחולה, רץ בגשם כבד כל הדרך ממגרש החניה לאולם. בלי מטרייה, בלי מאבטח, בלי פאסון, כולו נוטף ונבוך. זהו ממליך המלכים של הפוליטיקה הישראלית. האיש שבחצי השנה האחרונה הוא הסיבה והמסובב של ממשלת השינוי. אבל כמו בכל מאורע בקריירה שלו, גם למעמד הזה עבאס מגיע ללא הוד והדר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עשר דקות אחר כך, על הבמה, הוא כבר זוכה למחיאות כפיים נלהבות שגרמו לליברמן שדיבר לפניו להשתבלל בכיסאו. מעולם לא עמד איש ציבור ערבי ישראלי – בטח ובטח לא אחד שטופח בתנועה האיסלאמית - מול קהל ישראלי נלהב, ושיחרר הצהרה היסטורית על ישראל כמדינה יהודית, נקודה. זו לא פחות מפצצה תודעתית. אולי הפער בין המראה האפרורי של עבאס לתוכן דבריו מייצר אלכימיה שעוד לא נראתה אצל מנהיג ערבי ישראלי. הדרישות ממנו לסלפי, תחת עינו הפקוחה של כמאל, המאבטח שהוצמד לו בעקבות האיומים על חייו, היו בהתאם למעמד החדש שלו.
הביקורות האכזריות ברשתות החברתיות מהצד הערבי, שקרעו אותו לגזרים, הגיעו מיד אחר כך. אבל עבאס, איש שמודה שלרגשות מבחינתו יש מקום רק בחיק המשפחה, שומר על פרצוף פוקר. עם אותו פרצוף, אגב, הוא היחיד שהצליח להביס את נתניהו במו"מ. והוא אפילו לא יודע איך לשחק.
"ישראל היא מדינה יהודית, והיא נולדה כמדינה יהודית בין אם נרצה בכך ובין אם לא", הוא יורה אחר כך באוטו. "ומטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרחיות מלאות. אין לי מטרה לקעקע את היסודות של מדינת ישראל".
"אני לא שר את ההמנון, וגם שחקני הנבחרת הערבים לא חייבים לשיר אותו. אתה לא חייב להיות מחובר לסמלים לאומיים, שבמדינת ישראל חלקם אפילו דתיים"
מה המשמעות של האמירה הזאת בהקשר של חוק הלאום? ויתרת על הרעיון לבטל אותו?
"לא ויתרתי. מדינת ישראל נתנה ביטוי להגדרה העצמית של העם היהודי. אז אני אומר, אוקיי, יש חוק לאום? אז צריך להיות גם חוק שוויון. אנחנו רוצים ביטוי להגדרה העצמית של הקולקטיב הערבי בתוך האזרחות הישראלית. איך עושים את זה? נותנים מעמד שוויוני".
אבל ברגע שאתה אומר שזאת קודם כל מדינה יהודית, ולא מדינת כל אזרחיה, אתה לא אומר למעשה שיהיו כאן שווים יותר ושווים פחות?
"את יודעת, למדינה יכולה להיות זהות, וגם היא יכולה להיות שוויונית לכל אזרחיה. ולהיות מדינה של כל אזרחיה. בעיניי אין סתירה".
בהשבעה שלך לכנסת, כששרו את ההמנון והגיעו ל"נפש יהודי הומייה". אז מה, את המשפט הזה לא שרים ושאר ההמנון בסדר?
"לא, אני לא שר את ההמנון. ההמנון, חלק מהסמלים של מדינת ישראל, ברובם לא רק לאומיים אלא אפילו דתיים. לכן, יש את הסמלים ויש את הפרקטיקה בחיי היום-יום. כאשר שאלו אותי, 'מה אתה ממליץ לשחקני כדורגל ערבים?' אמרתי: 'להתנהל בצורה ממלכתית, ולא חייבים לשיר את ההמנון'. כי הם לא מחוברים להמנון הזה, לא מבחינה לאומית ולא מבחינה רגשית. אתה לא חייב להיות מחובר לסמלים, יש לך את הזהות שלך. אני לא מוותר על אף זכות מהזכויות שלי".
כמוסלמי.
"כמוסלמי, כערבי, כפלסטיני, כאזרח מדינת ישראל. אני רוצה להיות שווה בין שווים, נקודה. מי שצריך לתת תשובה זה הרוב היהודי, איך הוא רוצה לשמור על הזהות, האופי והרוב היהודי, בלי לפגוע בזכויותיהן של הקבוצות האחרות, במיוחד החברה הערבית. ואפשר לראות את זה גם בממשלה הזו: הצעד החשוב הוא השותפות, אנחנו שותפים שווים לאורך כל הדרך, חלק מהקואליציה, בפעם הראשונה במדינת ישראל. זו שותפות מעבר לרמה של יהודים וערבים, אלא גם בין ימין ושמאל. אז לכולם זה קשה, אבל הפרקטיקה היא לתת מרחב לכולם".
בחצי השנה האחרונה הפך עבאס, 47, מפוליטיקאי אלמוני שהסתופף בצילם של איימן עודה ואחמד טיבי, לסופרסטאר של הכנסת. הוא האיש שהצליח לתעתע בבנימין נתניהו - מי שעד אז נודע כאמן המשא ומתן ומאחז עיניים ערמומי - בדרך להקמת ממשלה שבה חברה לראשונה בתולדות המדינה מפלגה ערבית. אחרי שנים של קיבעון פוליטי-מחשבתי, שגרס שמפלגה ערבית שווה שמאל, עבאס ריסק את המשוואה כשנשא ונתן עם נתניהו, קודם בדיסקרטיות ובהמשך בפומבי.
עכשיו הוא נזכר בהתרגשות ברגע שבו החליט לא לבחור צד פוליטי מראש, אלא ללכת עם המרבה במחיר. "הוא מאוד מתוחכם, הוא ידע שנתניהו צריך להכשיר אותו כשותף פוטנציאלי בממשלת ימין כדי שבנט ילך איתו", מאבחן גורם פוליטי בכיר. "חברי כנסת וכתבים פוליטיים לא הבינו בהתחלה מה הוא עושה, אבל יש לו מצפן. הוא העדיף שיתוף פעולה עם הימין, כי הוא שמרן שמתנגד ללהט"ב, אבל מה שמעניין אותו זה הציבור הערבי. הוא הבין שהוא יכול לקבל מבנט יותר ממה שנתניהו הציע לו, והוא מיקסם את זה להישגים מטורפים. הוא מתגלה כמגה-פוליטיקאי, שמשחק פוליטיקה ברמה מאוד גבוהה".
בעיניו, מדגיש עבאס, הבסיס לשינוי אמיתי הוא ישיבה סביב שולחן הקואליציה, כדי להשפיע על סדר היום ולהיות חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, ולא רק להסתפק בפירורים. הוא פרגמטיסט שעבורו המטרה – לסייע לחברה הערבית מראש הפירמידה – מקדשת את האמצעים, גם כשהם כוללים הסכמה לישיבה בממשלה עם ח"כים שהתבטאו בחריפות נגד הלגיטימציה שלו, כמו סמוטריץ', שכינה אותו "תומך טרור", הכשיל את המהלך שרקם נתניהו, והשאר היסטוריה.
"השיא היה כאשר באתי לכפר המכביה וישבנו לפיד בנט ואני ודיברנו כמה דברים ואז הגענו לסיכום והחלטנו שזהו, אנחנו חותמים על ההסכם. ואז, כשישבנו אחרי החתימה, ראש הממשלה הנוכחי אומר לי, 'האמת, תמיד חשבתי מה יהיה הבום האחרון שתבוא איתו'".
"מי אמר שלא אלך לבקר את ראאד סלאח? אני אבחר את הזמן, העיתוי והמקום הנכון".
הוא חיכה למכה?
"חיכה למכה הזאת, כי כולם עושים את התרגיל הזה; מחכים לרגע האחרון, ומנסים לסחוט. אז הוא אמר לי, 'הפתעת אותי שלא הייתה מכה כזאת'. ותוך כדי זה, נתניהו עוד מתקשר, ומתקשר, ומתקשר אליי כל הזמן".
מתי השיחה האחרונה עם נתניהו לפני שאתה חותם לבנט וללפיד?
"חצי שעה לפני שנכנסתי לכפר המכביה".
ומה נאמר בה?
"ניסיון לשכנע, אמר מה שהוא יכול".
שזה מה, לבטל את חוק קמיניץ (תיקון חוק שמחמיר את האכיפה והענישה על עבירות בנייה – גב"ח)?
"אמר אפילו את זה. 'רק אני יכול לבטל את חוק קמיניץ'".
ומה אתה עונה, "אין על מה לדבר"?
"לא, לא, עד שנכנסתי לכפר המכביה וישבנו שלושתנו - נפתלי, יאיר ואני - לסגור את הדברים, לא הייתה החלטה".
אז איך נתניהו גילה, סימסת לו?
"אחרי החתימה יצאתי לתקשורת ואמרתי..."
הוא גילה דרך התקשורת?
"נשלחה אליו הודעה ממישהו".
דיברתם מאז?
"לא, לא דיברנו".
שלום-שלום?
"אף מילה, לא. אני גם לא סיפרתי שהייתי בבלפור עד שהוא תקף אותי וניסה לעשות לי דה־לגיטימציה".
בכניסה לנתניהו בבלפור הרגשת שהשגת יעד?
"הרגשתי שאני מתקדם, שאני חודר עמוק בתהליך הזה. ואז היו כמה פגישות, וכמובן הרבה שיחות טלפון".
פגשת את שרה?
"בביקור השני שלי היא באה וניהלנו שיחה טובה".
על?
"אני לא... היה נעים ונחמד".
ויש לך הקלטות? כי בליכוד אומרים שאתה מבלף.
"בליכוד יודעים שניהלנו שיחות. לפעמים הייתי בחברת אנשים והם ידעו שעכשיו אני מדבר עם נתניהו, אז או שהם זזים הצידה או שאני יוצא מהאוטו והולך לפינה לבד. היו שיחות בינינו".
שהוקלטו?
"לא יודע..."
אולי?
"אולי".
הקונצנזוס עליו שהוא אדם שלא ידוע מי ומה הוא רוצה באמת. מצד אחד מוסלמי אדוק, תלמידו הנאמן של עבדאללה נימר דרוויש, ופוליטיקאי ותיק מאז ימיו באוניברסיטה העברית. שמרן שמתנגד לזכויות להט"ב ולנישואים אזרחיים, ומנגד - בעד שוויון הזדמנויות לנשים. עבאס מוביל מהפכה שקטה בגמישות מחשבתית שהופכת אותו לאניגמה, וללא צפוי לרגעים. השבוע, למשל, זה קרה כשמספר שתיים שלו, ח"כ מאזן גנאים, ביקר את השייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, ששוחרר מהכלא אחרי שהורשע בהסתה ובהבעת תמיכה בטרור. עבאס עצמו משוכנע שהכעס הישראלי על עצם הביקור אצל סלאח נובע מחוסר הבנה. "החברה הערבית היא שכונה אחת. אנחנו לא יכולים לנתק מגע אחד מהשני, אפילו אם יש חילוקי דעות על הדרך. וזה מאוד חשוב. ברגע שמישהו מבקר את שייח' ראאד סלאח, זה לא אומר שהוא מסכים איתו".
אתה יודע איך זה נתפס.
"כן, נתפס אחרת בחברה היהודית, כי אף אחד לא מסביר להם שמשמעות הביקור היא חברית".
"הפריע לי כשבנט השקיף על רהט במקום לבקר בה, אבל הוא גם קיבל החלטה קשה, הציע שותפות וקיים אותה. אני לא יכול לכפות עליו להתייעץ איתי בכל דבר בחברה הערבית"
אז למה לא הלכת לבקר?
"מי אמר שאני לא אלך? אני אבחר את הזמן, העיתוי והמקום הנכון".
הלשכה שלו בכנסת, שהוא מאייש מאז 2019, היא המקבילה הישראלית לתא נזירים. הקירות עירומים מתמונות, ובשונה מהקולגות שלו, אצלו אין מזכרות או חפצים לא פונקציונליים; אין ספרים או תעודות, ואפילו תמונות של משפחתו - אביזר חובה אצל כל נבחר ציבור - נעדרות מהשולחן. בשירותים ניצבת רק מברשת שיניים בודדה, עדות לכך שיש מי שמעביר את השבוע שלו רחוק מהבית בכפר מע'אר. זה חדר של אדם שיכול ברגע להחליט שזהו, נשבר לו, ולהתפייד לתמיד מהעשייה הפוליטית. כמו שהוא אומר, "אני רק צריך לקחת את הפלאפון וזהו, לא צריך כלום".
בינתיים זו בעיקר הפנטזיה של המשפחה שלו. אבל גם לעבאס עצמו יש רגעים שבהם הוא מודה שהוא לא רואה את עצמו מזדקן במזנון החלבי בכנסת. "עוד עשר שנים אני יכול להיות בהרבה מקומות אבל לא פה", הוא מהרהר. אבל כשאנחנו חצי שנה להקמת ממשלת השינוי, אפשר לחכות עם נאומי הפרידה. הוא לא הולך לשום מקום.
"זו פעם ראשונה שאנחנו מתמודדים עם שאלות של שותף קואליציוני, שיצטרך לתת מענה לדברים שבדרך כלל ברחנו מהם", הוא מסביר למה נוח יותר להישאר מחוץ לממשלה. "קל להגיד: אנחנו באופוזיציה, אנחנו אאוט, ולענות להכל בלא, לא, ועוד לא. אנחנו בנקודת איזון, כשמצד אחד אנחנו מתפשרים כדי לפתור בעיות של החברה הערבית – ובראשן, מיגור הפשיעה והאלימות - ולתת גם תקווה ליחסים טובים יותר בין יהודים לערבים אזרחי מדינת ישראל; ובעתיד, אולי הרחוק יותר, גם למערכת היחסים בין מדינת ישראל למדינות ערב, ובעיקר עם העם הפלסטיני והרשות".
ומצד שני?
"מצד שני, זה לא רק כלכלה וחברה, זה גם הביטחון והשיקולים המדיניים. אני נמצא היום בתוך הקואליציה, האם אני יכול לפטור את עצמי מלהתמודד עם הנושאים הביטחוניים, החוקיים והתקציביים? התשובה היא לא".
מה היה הכי קשה או הכי מורכב?
"אין ספק שהשיא היה בהצבעה על התקציב. לא הצבענו על כולו, אלא לפי חלקים, ואז היינו צריכים להצביע על סעיף־סעיף בתוך הפרק הראשון שקשור לביטחון".
איפה רעדה לך האצבע?
"בעניין המינהל האזרחי, שזה האנטיתזה שלנו. הרי אנחנו כן רוצים שיהיה שלום והכיבוש בגדה וברצועה יסתיים, ואז תקום מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל".
אתה טוען שאתם שווי ערך אבל אולי המציאות לפעמים קצת מפגרת מאחור. בנט ביקר בנגב ולא נכנס לרהט, רק השקיף עליה מבחוץ עם המשטרה, ולא נפגש עם ראש העיר. אז אולי נכנסתם לקואליציה, אבל השינוי האמיתי, העמוק, לא באמת קרה?
"אנחנו מלכתחילה מבינים שאנחנו לא עושים שינוי ואז שותפות, אנחנו עושים שותפות, על אף כל המחלוקות, וזה אמור להביא את השינוי".
ההתעלמות הזו של בנט מרהט, לא הפריעה לך?
"בוודאי שזה הפריע, אבל זה מורכב. צריכים להתייחס לדברים בצורה מידתית. אותו ראש ממשלה, נפתלי בנט, קיבל על עצמו את ההחלטה הקשה הזאת, והציע שותפות וקיים אותה יחד עם השותפים האחרים, ודאג להעביר בממשלה החלטות לטובת רהט ולטובת הפזורה הבדואית ולטובת כל החברה הערבית. הוא גם לקח על עצמו את האחריות על נושא הפשיעה והאלימות, העביר תוכנית מיוחדת בנושא ומקיים ישיבות כל הזמן. לכן, כשאני רוצה לשפוט את ראש הממשלה על המעידה הזאת, אני צריך להסתכל על התמונה הכללית".
10 צפייה בגלריה
''הפריעה לי ההתעלמות של בנט מרהט, אבל זה מורכב''
( צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
זה מה שזה היה? מעידה?
"יכול להיות שראש הממשלה לא היה מודע בכלל למשמעות של האקט הזה".
די, נו.
"יש אנשים מסביב שמנהלים אותו. אם הוא היה מתייעץ איתי קודם, הייתי אומר לו. אני חושב שלא הייתה כוונה".
לפעמים זה אפילו לא במודע. דיברתם על זה?
"דיברנו, כן. ראש הממשלה באמת לא היה מודע למשמעויות האחרות של המעמד הזה. היה עדיף לעשות את זה אחרת".
אמרת לו שזה נתפס לא טוב?
"כן, אבל אני לא יכול לכפות עליו להתייעץ איתי בכל דבר שקשור בחברה הערבית".
כראש ממשלה הוא הפתיע אותך לטובה?
"אני חושב שכן, למרות שהוא בא מעמדה פוליטית מאוד מוגדרת. מאיפה הוא בא? ימינה, הימין של הימין. לא דיברנו מילה לפני המו"מ הקואליציוני. מילה! ומאיפה אני בא? תנועה איסלאמית. לא רק מפלגה ערבית, תנועה איסלאמית".
מה שנקרא, לכולם קשה.
"אני רואה במהלכים שלו שהוא מתרחק מהקיטוב ומנסה לתת מרחב לכולם, ואני חושב שזה בהחלט ראוי להערכה. חילוקי דעות עדיין קיימים, מה שהשתנה זה רק הרצון, הפרקטיקה הפוליטית והממלכתיות, שסוף-סוף מתממשים".
הנה פרקטיקה: חוק החשמל ואיילת שקד, שמסרבת לתת לכם אותו. אולי ההבדלים בכל זאת גדולים מדי, ושניכם לא יכולים לשבת באותה ממשלה?
"בואי נבדיל בין אידיאולוגיה ימנית או שמרנית, ובין פרקטיקה פוליטית ימנית. אני לא חושב שימין אמור להיות אנטי-זכויות לאזרחים ערבים. מה שקורה כאן אצל שקד זה השיקול הפוליטי".
שהיא קורצת לליכוד?
"יכול להיות. (מתרגז) נושאים אזרחיים, שאמורים להיות זכות בסיסית, זה לא עניין של ימין ושמאל, ונותנים לזה משמעויות לאומיות. יש חיבור חשמל שקיים באופן פיראטי, לא חוקי ולא תקני, ומסכן חיי אדם. מה שיקול הדעת פה שלא לאפשר חיבורים?".
שהכשרת חיבור פיראטי לא תקדם את התכנון התקין.
"הרי כל החוק מבוסס על תכנון, ובהסכמת משרד המשפטים וכל האחראים על שלטון החוק. שוב אנחנו נקלעים לסטריאוטיפים שאם נותנים פתרון אזרחי בסיסי, זה יפגע בשלטון החוק, או שזה כניעה לרע"מ או כניעה לערבים. אין דבר כזה. אם מסדירים את היישובים הלא מוכרים בנגב, זה אנטי יהודי?!".
מה אתה אומר לחבריך בקואליציה?
"תסתכלו על זה אחרת: אם אנחנו מסדירים את זה, אז אנחנו מפייסים 140,000 איש ונותנים להם זכויות. זה לטובת כולם, לא להשאיר חברה מסוימת מתוסכלת ומיואשת. זה בסופו של דבר ישפר את האמון בין האזרחים הערבים למוסדות המדינה".
ואולי זה משהו פרסונלי.
"אני לא מתמקד באיילת שקד. אני רואה את התהליך ולא את האיש".
זה מאוד יפה אבל האישה שמולך נמצאת בתוך האירוע, ואתה לא תקבל את מה שאתה רוצה.
"אבל היא חלק ממערכת, מתהליך שלם, מממשלה. יש ראש ממשלה ויש שותפים אחרים, ויש הסכם קואליציוני. זה לא אירוע של מנסור ושקד".
השאלה היא מה המשמעויות. אחד מחברי רע"מ כבר אמר בהקשר של חוק החשמל: "לא נהיה הפראיירים של הממשלה הזאת, שבה רק אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים".
"אין לי את החסך הרגשי הזה, אני לא פראייר. יש גם כאלה שמשחקים את המשחק הזה של הקורבן, של הנעלב תמיד, של הנחות. אין לי את זה. לא ברמת תחושה ולא ברמת הפרקטיקה".
בשורה התחתונה: אם לא ייפתר המשבר הזה אתם תישארו בקואליציה?
"תראי, אנחנו, בואי נגיד, אנחנו כמו כל מפלגה. כל עוד שהשותפות הזאת מתקיימת..."
כן או לא?
"כל אחד מקיים את החלק שלו, למה להפיל את הממשלה?".
אתה מצפה מבנט שיפתור את זה וייקח ממנה סמכויות?
"כן, אנחנו מדברים על זה. אין ספק שיש אווירה של משבר, זה ייפתר. אנחנו מתמודדים ויושבים, לא מתנתקים אחד מהשני. מה שחשוב מבחינתנו, כמו שאמר ח"כ ווליד טאהא, זה שאנחנו רוצים לראות את הבתים מוארים בחשמל תקני. מה יותר בסיסי ואנושי מזה?".
אז אתם מבקשים להוציא את זה מהידיים של שקד?
"מי צריך לתת את הפתרון? האחראית על זה בממשלה - שרת הפנים. היא צריכה לדאוג שכל אזרחי המדינה יקבלו חשמל בהתאם לחוק. אנחנו רק רוצים להיות שווים. זהו".
ואם לא יפקיעו ממנה את הסמכויות האלה, אז באמת תפעלו לפיזור הכנסת ולהליכה לבחירות?
"נחליט בהתאם להתפתחויות".
נראה ששמתם איקס על שקד. ח"כ טאהא אמר שאין לכם יותר אמון בה.
"לא, לא. אנחנו לא שמים איקס ולא פוסלים אף אחד, זה עיקרון בסיסי ברע"מ".
עד שהוא פוסל אתכם.
"עד שהוא פוסל אותנו".
והיא קצת פסלה.
"לא, לא, היא לא פסלה, ולכן אנחנו לא בקטע הזה. אין לנו חס וחלילה תחושות נקם, אנחנו רוצים לעבוד איתה ועם כל שרי הממשלה. אין לנו משהו אישי נגד איילת, אנחנו רוצים שהיא תצליח. אנחנו הצבענו עבורה כדי שהיא תהיה שרת הפנים".
אז?
"אנחנו רק מבקשים ממנה להיות שרת הפנים של כולם".
והממשלה הזאת, עם כל והקשיים והפערים בגישות, תחזיק מעמד?
אני חושב שהממשלה הזאת תשלים את ימיה. כאילו, זו לא גזירה משמיים. אבל אם עובדים נכון, מקדמים בהסכמה נושאים שפותרים בעיות בהידברות, לוקחים אחריות על כל המגזרים ונותנים פתרונות לכל הצרכים של כל אזרחי המדינה - למה שהממשלה הזאת לא תאריך ימים?".
גם אם יקדמו חוקים שקשורים בלהט"ב?
"בואי לא ניכנס לזה".
לא, חייבים להיכנס לזה.
"אין לי זמן".
אם אחד הילדים שלך אומר לך שהוא גיי?
"לא, עזבי, אל תכניסי אותי לזה. בסדר?".
למה?
"אני לא רוצה להיכנס לזה. סליחה".
זו טעות עבורך.
"לא. את לא שאלת ואני לא עניתי".
לא, אני בהחלט שאלתי.
"אני לא רוצה עכשיו כותרות בנושא הזה".
אני תוהה מה הקווים האדומים שלך. אתה מוכן לשבת עם סמוטריץ' ובן גביר, מוכן לחתום על התקציב למינהל האזרחי, מוכן להבליג על חוק הלאום, מוכן להיפגש עם הרב דרוקמן. מה יכול לגרום לך לשבור את הכלים?
"את יודעת מה קשה בשאלה הזאת? שאם התשובה תהיה כך וכך, בעצם אני עושה מין לימיט לתהליך".
נגיד, יהיה מבצע צבאי בעזה. זה קו אדום?
"יש קווים אדומים, אבל שואלים אותי על זה כאילו שהדברים הם שחור על גבי לבן".
הם לא?
"אי-אפשר לקבל החלטות שיש להן משמעות כל כך גדולה, כאשר אין לך את הנתונים, את הדברים שעל סמך הערכת מצב אתה צריך לקבל את ההחלטה. ולכן עכשיו לבוא ולהגיד כן או לא, זה לא אחראי".
בכוונה אני הולכת לאקסטרים. כלומר, מלחמה בעזה, הפצצות שגורמות להרג אזרחים. ואתה מה, נשאר בממשלה?
"אז תגידי לי שמאה אלף אנשים נהרגו? זה לא ככה. הסיטואציה מורכבת, יש לה היבטים שונים ולכן אי-אפשר לדעת מה יקרה. כמובן שאנחנו לא רוצים שתהיה הסלמה ואנחנו רוצים לשמור על רגיעה, ולהתקדם לכיוון של הסדרה".
זה מורכב, אבל גם אפשר להגיד שאין לך באמת קווים אדומים. וזה כבר קצת גובל בניהיליזם.
"לא. חלק מהעניין אצלי הוא לא לחשוף את הקווים האדומים, גם כדי לשמור על גמישות ועל תמרון".
אתה חייב ללמוד פוקר.
"כל תשובה יכולה להוביל לתוצאה הפוכה. אם אני אומר שאני נגד ואנחנו נפרק את הממשלה, אז יכול להיות שמישהו אחר כך ירצה להוכיח שהוא לא תלוי בהחלטתו של מנסור. ואם אני אומר 'לא אכפת לי', אז אני חושש שמישהו יבין שהדלת פתוחה - בבקשה, אפשר לצאת למערכה. לכן עדיף לשמור על עמימות".
אתה יודע מי הכי ישמח למשבר שיאיים על הממשלה.
"אין ספק שיש תיאום בין המשותפת לבין הליכוד. הליכוד רוצה להכשיל את הממשלה ולהפיל אותה, ועדיף יום אחד קודם. המשותפת היא לא אופוזיציה לממשלה, האמת, היא אופוזיציה לרע"מ. פתאום הליכוד תומך בחוקים שהמשותפת מביאה, והמשותפת מתעלמת מהעובדה שבסופו של דבר זה יכול להצליח - ואז הם יחזרו להמליך את בנימין נתניהו לראשות הממשלה. הם מתנהלים בצורה מופקרת ומסתכלים על אינטרס מפלגתי ולא על האינטרס של החברה הערבית".
אחמד טיבי מצד אחד עושה לך דה-לגיטימציה ותוקף אותך, אבל כשאף אחד לא רואה, הוא מרים טלפון ומציע לחבור?
"אני מאמין שבתוכו הוא לא שלם עם המצב שהוא נמצא בו. לאורך השנים הוא הוביל קו פרגמטי שמנסה להשפיע, ותמיד דיבר על שאנחנו צריכים להיות חלק ממערך קבלת ההחלטות, אבל הוא ידע לעשות את זה בעסקאות מתחת לשולחן ולא כתהליך פוליטי שיש לו משמעות".
והוא אכן מתקשר ומבקש מקום אצלך?
"לא מבקש מקום, אבל אין ספק שהיה בינינו שיח לגבי אפשרות שמפלגת תע"ל תחזור לרוץ יחד עם רע"מ".
אז למה מעל השולחן הוא תוקף ומעליב?
"זאת לא מחלה רק של טיבי, אלא בכלל של פוליטיקאים, שאומרים דבר ועושים דבר אחר במשחק כפול".
אתה אומר, התרגלת.
"התרגלתי לזה ולא מתרגש מזה. אני רק קבעתי לעצמי כלל: לדבר בשפה אחת".
על עודה אמרת בעבר שהוא אוהב שואו-אוף.
"אחת הבעיות של הפוליטיקה הערבית, זה שהיא נתפסת כמשחק תקשורתי, עם אגו וכבוד, ולעשות הצגה על כמה אנחנו אמיצים ולא פראיירים. במבחן התוצאה, אנחנו שוקעים עמוק בבעיות".
עודה כבר אמר, "גם אני יכול להיות כמו מנסור".
"הוא לא יכול. עובדה, הוא לא יכול. אם הוא היה יכול הוא היה עושה את זה. הרי היינו יחד. הצביעות הזאת, שהיום תוקפים את רע"מ שיושבת בקואליציה, כשלפני כמה חודשים רציתם בעצמכם להיות שם..."
אתה מזהה קנאה?
"שהם ייתנו הסבר".
אמרת על עודה ש'הוא לא שולט אפילו בחד"ש, אז איך הוא יכול לשלוט במשותפת?'
"כן".
אתה מרגיש שאתה שולט ברע"מ?
יש הבדל בין לשלוט ובין להנהיג. הוא לא הנהיג. אני לא שולט ברע"מ, אני מנהיג את רע"מ. הוא לא שולט בחד"ש ולא מנהיג את חד"ש. להנהיג זה להתוות דרך ולקבל תמיכה על הדרך הזאת, ושכל החברים שאיתך ילכו באותה דרך, אפילו אם יש חילוקי דעות פה ושם, אבל בסופו של דבר לא נוכל להסכים על מאה אחוז מהדברים".
לאחרונה, אחרי שהתנגד נחרצות לאבטחה צמודה למרות שספג לא מעט התקפות, עבאס הסכים למאבטח צמוד. איומים שמתקבלים בטלפון הוא מסרב לקרוא גם היום, ומעביר ישר לאנשי הלשכה. לא מעוניין לדעת. ההישג שלו, הוא צוחק, הוא ה"פופולריות" חוצת המגזרים שלו: יש איומים על חייו מערבים ויהודים כאחד. "בזמן 'שומר החומות', אמרו בשייח ג'ראח שלא רוצים אותי שם", הוא נזכר. "למרות שהייתי במגע איתם וניסיתי לעזור, בתקופתו של נתניהו. ובכל זאת יש חברי כנסת מהמשותפת שהיו שם והסיתו נגדי. אחר כך התקשרתי לאחד מחברי הוועד שם, אמרתי לו, 'סליחה, הרי ישבתי איתך לפני יומיים ואמרתי לך מה אני עושה בנושא ואיך אנחנו מתקדמים'".
מה הוא ענה?
"שיש את השיקולים הפוליטיים, גם שלהם שם וגם של המשותפת".
אתה מרגיש שהמשותפת התירה את דמך?
"בדיוק. בהפגנה נגד האלימות, שהייתה באום אל פחם, הייתי לבד. בטח בלי אבטחה, אבל אפילו היועץ והעוזרים שלי לא היו. הלכתי בתהלוכה, אנשים דיברו והצטלמו איתי, לחצתי ידיים והכל היה טוב ויפה. ואז, על הכביש הראשי, בזמן שאני מדבר עם שתי נשים ששאלו אותי שאלות, מגיעה קבוצה של מפגינים ערבים שמתחילים לצעוק. מישהו שם לב ומשך אותי משם. אחר כך זרקו כמה דברים וניסו להגיע אליי. פגעו בי עם מקל של דגל, מישהו שרט אותי בפנים".
נורא. מה אתה מרגיש ברגע הזה?
"לחץ. תחושה לא נעימה, וכאילו, סליחה חברים, מה אתם רוצים? מה אתם מחפשים?".
חוויה קשה מאוד.
"נכון. אני יודע שלמשטרה היה רחפן והם ראו את הכול, אבל יצרו איתי קשר ואמרו: 'אנחנו רוצים להיכנס'. אמרתי 'לא, לא נכנסים', כי אי־אפשר לדעת מה יהיה".
אבל אתה יוצא משם אחרי שזרקו עליך מקל בראש ושרטו אותך, זו טראומה.
"זה לא היה קל, אבל זה לא השאיר אצלי טראומה שמשפיעה על ההתנהלות שלי. זה אחד הרגעים הכי קשים מבחינתי, גם מבחינה רגשית לקחתי את זה קשה, כאשר פעם אחר פעם אומרים לי פה בכנסת 'אנחנו צריכים להציב לך אבטחה'. ואני אומר לא. מתי נפל לי האסימון? ברגע שראיתי את בן גביר עומד על הבמה בהפגנה בכיכר הבימה בתל-אביב, והוא צעק עם כל הקהל שם: 'מחבל, מחבל'. זה מעל ומעבר".
אגב, בן גביר. איש שאתה היית מוכן ללכת כל כך רחוק, לשבת איתו בממשלה.
"כן".
היית מסוגל עכשיו לשבת איתו היום בממשלה?
"אני לא יודע".
אני חוזרת אחורה. אתה מגיע הביתה מההפגנה שבה תקפו אותך באום אל פחם, הילדים רואים אותך ככה, אני מניחה. מה הם אומרים?
"זה שוב מחזיר אותי למה שאמרתי, למחירים. זה הקטע הכי קשה מבחינתי".
איך הילדים הגיבו?
"הם עברו תהליך לא קל. ניסיתי לאורך כל הדרך להסביר להם שהקטע הוא לא מנסור, תבינו שאני לוקח על עצמי משימה. ועכשיו שומרים עליי והכל בסדר".
מה יותר מפחיד, האיומים מהצד היהודי או מהצד הערבי?
"לכל איום יש את המשמעות שלו".
מה לגבי הפשיעה בחברה הערבית?
"יש מונופול על שימוש באלימות, והארגונים האלה משליטים אימה על האנשים".
גם מהם קיבלת איומים?
"אה, אני מעדיף לא לומר שום דבר בנושא הזה".
בבית בטח מעדיפים שתמצא ג'וב אחר ותחזור לחיק המשפחה.
"כן, כולם. גם אשתי. הם תומכים, אבל מייחלים ליום שאחזור להיות אבא במשרה מלאה. לילדים קשה עם תשומת הלב הגדולה".
הם הפכו לסלבס?
"כן, הם רוצים להרגיש רגילים. נור בת ה-13 אמרה לי 'אני לא רוצה שהמורה ייתן לי יחס של הבת של מנסור, אני רוצה שיתנהגו אליי כמו לכל תלמידה בכיתה'. הם לא רוצים את היחס הזה".
מקניטים אותם בבית הספר?
"תלמיד אחד אמר לבן שלי 'אנחנו נסגור בפניכם את הדלת ואתם לא תצליחו'".
מה שנקרא, חלקכם לא יהיה עימנו. אתם מחוץ למחנה.
"כן, בדיוק. אז הבן שלי, בן עשר, אמר לי 'הדבר היחיד שאתה יכול לסגור זה את הדלת של הבית שלך".
את אשתו, יאק׳ות (יהלום בערבית) הכיר במקרה. זה היה סיפור אהבה גדול ולא מתוכנן. אבא שלו רצה לשדך את עבאס למישהי ("רוקחת"), אבל הלב שלו אותת לכיוון של בת ה-16. הוא חיכה לה שנתיים. "ידעתי, זהו", הוא מסמיק תחת חקירה שתוהה על אהבה ממבט ראשון. חבר שנקלע לחדר מיתן אותו: "גורל, גורל, אצלנו זה גורל". כשהאב שאל אותו אם הוא מעוניין להכיר את המיועדת, עבאס הודה שמישהי אחרת תפסה לו את העין, אבל לא הסגיר פרטים. כשנישאו היא הייתה בת 18 והוא בן 30.
"מתחילת הדרך שמתי את הכל על השולחן", הוא מבהיר. "היא הבינה שהחיים שלי נמצאים במישור הציבורי. הייתה צריכה לקחת בחשבון שאני בייתותי".
סליחה? מה זה?
"בייתותי זה מהבית, כאילו, אחד שתמיד יושב בבית. עבודה – בית, בית – עבודה".
בייתותי זה יפה. יש מטלות שאתה עושה בבית?
"לא לא".
איפה אתה מרגיש ייסורי מצפון מול המשפחה?
"אני לא שם מראשון עד חמישי. אני מרגיש שאני לא נותן למשפחה ולילדים את מה שמגיע להם. לילדים זו התמודדות קשה".
הם מתגעגעים? הם כועסים?
"בוודאי, בוודאי. לבת הבכורה שלי היה יום הולדת שתוכנן מראש, והיא הזמינה חברות שלה שיבלו איתנו, ואז במקום להיות איתה כל היום יצאתי באחת וחצי בלילה לכיוון הנגב כי קיבלתי את הבשורה שסעיד (אל־חרומי, ח"כ מרע"מ) נפטר. נעדרתי מהבית שלושה ימים רצופים".
התנצלת?
"כן, כמובן, וניסיתי לפצות אותה. יצאנו לרכוב על סוסים, טיילנו ואכלנו יחד, קניתי לה מתנות. אני חושש בסוף להיות אבא כושל".
מה זה אבא כושל?
"אני לא יודע איך להגדיר את זה, זה מבחן התוצאה, אם הילדים יבואו בשלב מאוחר יותר ויגידו פיספסנו, פיספסת, ואתה אשם, אז זהו. אני מקווה שהם יצליחו בחיים, וגם שהם יסלחו לי או יבינו. אבל את יודעת, אי־אפשר לדעת מה קורה בתוך הנפש".
במהלך השבוע בכנסת הנפש של עבאס מוכמנת היטב תחת צעיפים של פעילות פרלמנטרית. היא משתחררת רק בסופי השבוע, בכפר מעאר, כדי לחזור למצב השהייה ביום ראשון. פיצול האישיות הזה שהוא מתחזק, בין המשפחה לבין העשייה הפוליטית, עמד למבחן אש כשמשפחתו חוותה שורת טרגדיות בשנים האחרונות, מהסוג שהשאיר אפילו את עבאס - רופא, איש מדע, רציונליסט - בתחושה הנוראה שיש קשר בין העבודה שלו לבין מה שהתחולל במשפחתו.
"בתת־מודע שלי ובאי הרציונל שלי, אני מחבר ביניהם. כי יומיים אחרי שנבחרתי לראשונה ליו"ר רע"מ, גילינו שאחי הבכור חולה בסרטן. אני זוכר שאשתו התקשרה אליי, אמרה שלקחו אותו לבית החולים עם קשיי נשימה, ואז מתברר שזה לא קשיי נשימה. זה לוקמיה, וזה בשלב מתקדם מאוד. היינו צריכים לקבל החלטות תוך שלושה ימים. ביום חמישי הוא כבר התחיל את הכימותרפיה הראשונה".
אתה רציונליסט, אבל יש דברים שאי-אפשר להתווכח איתם.
"כן, אי-אפשר להתווכח. ואז אנחנו מתחברים במהלך המחלה, כי הוא מקבל את מח העצם שלי. כולנו עשינו בדיקות בבית ואני יצאתי מתאים לא במאה אחוז, אלא במאה פלוס".
וחשבו שההליך עבר טוב?
"בהתחלה לא נקלט טוב, ואז המחלה חזרה, ואחרי שהתגבר עליה היא באה בפעם השלישית. איום ונורא, שוב לעשות כימותרפיה. ואז הוא יוצא מזה ולקראת הסוף, כשמתכוונים לשחרר אותו, הוא חוטף חיידק בבית החולים".
אוי ואבוי.
"וזהו. בתוך שמונה שעות יש קריסת מערכות".
הספקת להיפרד ממנו?
"לא, קיבלתי הודעה בשלוש וחצי בלילה. אשתו אמרה שנאסר איבד את ההכרה ומנסים לעשות החייאה, והעבירו אותו לטיפול נמרץ. ואז אני נוסע ישירות מהבית לבאר-שבע".
כמה זמן זה לוקח?
"שעתיים".
ומה אתה חושב בדרך?
"על הכל. כשהגעתי לשם הם עדיין המשיכו בפעולות ההחייאה. במשך שעות אני מסתכל על המוניטור, רואה איך שהחמצן עולה ויורד ועולה ויורד, והיה הרגע הזה שבו החמצן מגיע לאפס. אני ממתין עוד דקה ועוד דקה, ואני יודע כרופא שיניים עם השכלה רפואית, שכל דקה בעלת משמעות בחיים שלו. ואז עוברות עשר דקות, 12 דקות ואין חמצן. ולא עולה החמצן. ומנסים ומנסים, עד ש..."
אתה מבין שזה נגמר.
"כן. ביקשתי מהמשפחה לבוא. לקחתי הצידה כל אחד שהגיע ובישרתי לו".
אחד-אחד עשית את זה?
"כן. עשיתי את זה ארבע פעמים".
ומתי אתה מתפרק?
"זה הקושי, שאסור לך להתפרק עד שכולם מסיימים את ה... (עיניו מתמלאות דמעות). אתה מחזיק מעמד, ואז אתה חי עם זה עד היום".
מה זה עשה למשפחה?
"לא היו לנו משברים ופתאום זה בא, ואז עוד אחות. אנחנו מגלים רק כשהיא מתחילה לקבל טיפול".
כי היא שמרה את זה בסוד, כדי לא להפחיד אתכם?
"כן. כי זה היה חופף למחלה של נאסר".
וואו.
"ואז האחות השלישית, אחרי מותו של נאסר, חלתה גם".
וגם הסתירה?
"לא. דווקא איתה הייתי מההתחלה וליוויתי אותה לבית החולים".
וגם דוד שלך חלה במקביל?
"כן, ואז האחות השנייה עוברת גם טיפולים, כימותרפיה וכו'. ובתקופה הזאת, בין ספטמבר 2018 ליוני 2019, נאסר נפטר, אחותי השנייה מגלה שהיא חולה ודוד שלי נפטר בתאונה על הטרקטור שלו. ובאותה תקופה גם אבא היה בבית חולים עם חסימת עורקים".
כשאחיו, דוד שלך, נהרג בתאונה.
"כן, הוא מאושפז, ובאותו בית חולים אחיו הקטן שוכב מת. אבל לא אמרתי לו מיד, עד למחרת כשרצינו שיבוא להלוויה".
היה רגע בשנה הזאת שחשבת לפרוש מפעילות ציבורית כדי לתמוך במשפחה, או שהעבודה הייתה מקום המפלט?
"גם זה היה. תמיד אני שם במאזניים את טובתי האישית, טובת המשפחה, טובת החברה, ואני מחפש את האיזונים".
אנשים שלא בוכים מחפשים להתפרק בדרך אחרת.
"יש לי את הרגעים שלי, שאני מוציא את הדברים, אבל זה פרטי שלי. אני מוחצן ומדבר, אבל יש קטעים הם שלי, לא משתף אותם".
עם אף אחד?
"עם אף אחד. זה שלי".
ובגלל תחילת רצף האירועים, שחפף לבחירתך ליו"ר רע"מ, קשרת את זה לפוליטיקה?
"כן, זה לא היה אירוע אחד נקודתי, זה נמשך. אבל אני לא מתפרק וחושב שבסופו של דבר אני נמצא במבחן שאני חייב לעמוד בו. מבחן קשה, כבד. אני מתייסר. אבל עומד בו".
בחיים האישיים, כמו בפוליטיקה, אתה לא מרחם על עצמך.
"אני אף פעם לא משחק את תפקיד הקורבן. צריך רק סבלנות וכוח כדי לעמוד ולקבל את הגזירות".
