גיא | מוניר ד'אהר, כפר סאג'ור
גַּיְא גִּבּוֹר צָעִיר לַנֶּצַח, לִבְּךָ צָחֹר כְּשֶׁלֶג הָרִים
כַּאֲשֶׁר הֶעָנָן נָח עַל עַנְפֵי הָעֵצִים הַיְּקוּם נָע בְּעֶזְרַת אֵדֵי אַהֲבָתְךָ הַמְּתוּקִים
הִסְתַּעַרְתָּ עַל צְמֵאֵי דָּם אֲרוּרִים, הוֹפַעְתָּ פָּרָשׁ לְבוּש אַבְרָקַיִם
אַמִּיץ לֵב עָשׂוּי לִבְלִי חַת, לְלֹא פְּחָדִים, נָחוּשׁ לְהָגֵן עַל הַמְּדִינָה וְהָאֶזְרָחִים
סְלִיחָה בְּשֵׁם הָעָם וְהַקַּבַּרְנִיטִים
מוניר ד'אהרהַטַּלְטֵלָה בֵּין סוּפוֹת הַחוֹל. הַסּוּפָה חָבְטָה בַּדָּרוֹם הַמַּדְהִים
וַאֲנִי לְתֻמִּי כָּתַבְתִּי אֶת מִלּוֹת שִׁירַי בִּדְיוֹ פְּרָחִים
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת סְעָרָה שֶׁמְּנַעְנַעַת אֶת אַמּוֹת הַסִּפִּים
הֵיאַךְ לֹא אֵעָצֵב?!
סְלַח לָנוּ גִּבּוֹר הַגִּבּוֹרִים, הַיָּם הֲפַכְפַּךְ וַאֲנו מִתְנַפְּצִים בֵּין הַגַּלִּים
אֲבָל נַמְשִׁיךְ לַעֲמֹד אֵיתָנִים
לַיִּשְׂרְאֵלִים יֵשׁ לֵב עֲנַק מְמַדִּים, וְאַתָּה תִּשָּׁאֵר גִּבּוֹר וְצָעִיר לְנֶצַח נְצָחִים
בְּתִקְוָה שֶׁהַפֶּצַע שֶׁנִּשְׁאַר יַגְלִיד בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
בְּיָגוֹן לִבֵּנוּ נַדְלִיק נֵר לְזִכְרְךָ,
בְּמוֹתְךָ צִוִּיתָ לָנוּ אֶת הַחַיִּים וּבְלִבֵּנוּ יִשָּׁאֵר זִכְרְךָ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
לזכרו של גיא בזק, בנו של ידידי יובל בזק. גיא היה חייל גולני מגדוד 51 שנפל בקרב נגד מחבלים בכיסופים
אין ברירה אחרת | אילת סלצקי-אסף, מושב אביעזר
בעולם מתוקן לא הייתי צריכה להתנצל, כי בעולם מתוקן הנורמלי היה טבעי והלא־נורמלי היה חריג. אבל בתוך הלא־נורמלי, מנסים, איכשהו, לאסוף את השברים והרסיסים של הנשמה, וליצור משהו שמתקרב לנורמלי.
אילת סלצקי-אסףבכל בוקר בו השמש זורחת מחדש, כולנו ממשיכים לנשום ולכאוב ולעשות פעולות בסיסיות, שמזכירות לנו שהחיים נמשכים: כי אין לנו ברירה אלא ליצור שיגרה, שמתקרבת למשהו נורמלי. הבוקר התעוררתי ליום כזה.
ילדה אחת הלכה לגן ולתחושתה, הכל נורמלי. ילדה שנייה עדיין בבית, מתיימרת להבין שלא הכל נורמלי, אבל מנסה להראות לי שכן. מכינה לי קפה, כי המים רתחו. לוקחת כמה נשימות, ולבסוף מצליחה לומר תודה.
על הקפה. על העובדה שהיא פה, וניסתה להפוך את היום הזה לקצת יותר נורמלי.
מחר יהיה עוד יום חדש. עם עוד חלקים של חזרה לשגרה, ועוד תחושה של נורמליות. כי אין לנו ברירה אחרת.
שיר מדם ליבי | אמנון ריבק, ירושלים
השיר שנכתב מדם ליבי, לך ארצי אהובתי...
ארץ אהובה איתך אדמע, העם שלי תחת מתקפה.
ערל ופלשתי מדרום יתקוף, ומעטה של עשן ועצב את המדינה יעטוף.
אמנון ריבקאך לא אלמן ישראל הוא חזק ומחוזק.
ננצח ניצחון מוחץ, למען יידום ליבו של פורץ.
פרץ גבולות ישראל, ונכלא לעולמים בתופת וייסורים.
כי עם ישראל למוד מלחמות ועתיר ניצחונות עם ביטחון בישועות.
יהפוך ישראל חרבותיו למזמרות, יפריח שדות שהיום עשנים,
יבנה בתים שוממים וקודרים לערים יפות שוקקות חיים.
כי ישראל לנצח נצחים, בזכות האמונה אנו שורדים.
האם אחיה כדי לנשום | א', תושב הדרום
אני שם, בשדה הקרב, נלחמת על חיי.
דם, יריות, כדורים עפים.
אני שם, מתגוננת, לא נושמת, לא משמיעה קול, שהכאב לא ימצא אותי.
אני עמוק בקרב, במלחמה על כל נשימה, על כל פיסת לב, שתישאר שלמה.
לא מצליחה לנשום, זה גדול עליי.
המלחמה משתוללת בליבי.
האם להמשיך לנשום או לעצור את הכל?
חלק בי מת, פצוע קשה, נעדר, אדיש.
חלק בי שורד, מדמם, נלחם בשביל לחיות.
וחלק בי – חי. את המציאות העגומה שנמצאת בה עכשיו הארץ שלי.
האם אחיה כדי לנשום? האם המלחמה תסתיים?
האם אצליח לחבר את הפיסות, את הלב, את הנשמה, את החיים?
א' היא חניכה בעלם, עמותה לנוער במצבי סיכון.
מעוניינים לכתוב לנו? שלחו ל-mesaprim23@gmail.com
