ועדת הבדיקה הממשלתית למניעת אסונות תוך כדי פעילות מכינות קדם צבאיות הגישה את מסקנות הביניים, וצפויה להציג בקרוב את הדוח הסופי שלה. היא שמעה עשרות עדויות, של הורים שאיבדו את ילדיהם באסון נחל צפית, ראשי עולם המכינות, אנשי משרד החינוך ומשרד הביטחון. עדות אחת בלטה מעל כולן: של יעל אלפי, אחותו של צור אלפי, שנספה באסון נחל צפית. לא רק משום שתיארה את היום הנורא ההוא, אלא בשל הלקחים שהפיקה ממנו כדי למנוע את הטרגדיה הבאה. לקחים שהיא מיישמת כמפקדת בחיל הים, אחרי שסיימה קורס חובלים.
ב-26 באפריל 2018 נספו תשע נערות ונער אחד בשיטפון בנחל צפית שבערבה, במסגרת טיול גיבוש למכינה הקדם צבאית בני ציון. אלפי נהרג יחד עם אלה אור, רומי כהן, מעיין ברהום, אגם לוי, גלי בללי, עדי רענן, שני שמיר, אילן בר שלום ויעל סדן.
בעקבות האסון הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד מנהל המכינה יובל כאהן והמנהל החינוכי אביב ברדיצ'ב, בגין המתה בקלות דעת. הליך ההוכחות מתנהל כיום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
עדותו של אביב ברדיצ'ב
(צילום: רועי עידן)
אלפי למדה גם במכינת בני ציון, לפני אחיה. היא סיפרה על ההתנהלות המסוכנת לטענתה במקום. אבל מתוך האסון צמחה בעיקר תפיסת עולמה כמפקדת בחיל הים. אלפי כאמור סיימה קורס חובלים, אחת מתוך נשים לא רבות שצלחו את המסלול הקשה.
"כשמאבדים מישהו קרוב, משהו ביכולת שלנו להדחיק נשחק", סיפרה אלפי לחברי הוועדה. "הדבר הכי ודאי בחיים שלנו זה שיום אחד הם ייגמרו. ואני חושבת שאנחנו, כדי לחיות את החיים, צריכים באיזשהו מקום להכחיש את המחשבה הזאת שזה יכול להיגמר כל רגע. כשאתה מאבד מישהו קרוב נשחקת היכולת הזאת להדחיק או להכחיש".
יעל תיארה לוועדה את המציאות האינטנסיבית במכינות. "הימים גדושים בשיחות, בפעילויות", סיפרה. "בשנה שלי הייתה אינתיפאדת הסכינים. אחד הטיולים שאנחנו עושים במכינה נקרא 'חובק יהודה'. נוסעים לבקר מקומות ביהודה ושומרון, בהם חברון. לוקחים תרמיל. המטרה של הטיול היא גם להכיר את השטח ברגליים. עלה הרבה חשש סביב היציאה לטיול הזה בזמן אינתיפאדת הסכינים. היו גם הרבה הורים שחששו וגם הרבה חניכים שלא הרגישו בנוח. הדעה הייתה שדווקא עכשיו צריך להמשיך לטייל בארץ ישראל, שאין מה לפחד ושחשוב להסתובב ברחובות ולעשות את זה".
אלפי העידה כי "כשיצאנו לטיול בתקוע, היה פיגוע דקירה 500 מטר מאיתנו. בעקבות זאת ראש המכינה יובל כאהן שוחח עם ההורים. היו הורים שיצאו ממש בתחושה שזילזלו בהם וכעסו מאוד אחרי זה על המכינה. יעל סיפרה על מקרה אחר, שבו טיילה עם חניכה נוספת. השתיים הלכו לאיבוד והיו על סף היפותרמיה. איש לא עזר להן, לטענתה, ובמשך שעות ביקשו מהן להתגבר על המצוקה.
סוף שבוע שחור
אלפי ניצבה בפני חברי הוועדה וסיפרה על אירועי היום שבו איבדה את אחיה צור. "הייתי בשיעור באוניברסיטה וקפצה לי התראה בלפטופ - '20 תלמידים נעדרים בשיטפון'", שיתפה. "ישר נלחצתי. לא היה רשום שם מכינה או משהו, אבל היה לי ברור שזה זה. יצאתי מהכיתה. קראתי את המשך ההתראה והיה רשום שיש 12 נעדרים ושלושה פצועים אנוש. לא רציתי עדיין להתקשר להורים, התחלתי לחשב מתמטית מהם האחוזים שאחי בסדר. סתם כדי לנסות לעשות לעצמי סדר במחשבות. התקשרתי לאבא וסיפרתי לו מה קרה. הוא צחק ואמר לי שאני סתם לחוצה ולא קרה כלום ושאחזור לשיעור. אמרתי לו שלא יגיד לאמא. בשלב הזה התחילו לשלוח הודעות בקבוצה שלי במכינה. אחת הבנות הייתה בצבא, כתבת בגלי צה"ל, וכתבה עדכונים. כל פעם שלחה חמישה הרוגים, שישה הרוגים. אף אחד לא הצליח להשיג פרטים. אז התחלתי להתקשר לאנשי סגל מהמכינה".
יעל הוסיפה ש"באיזשהו שלב הבנתי שזה לא הולך להיות סוף שבוע רגיל. זה היה יום חמישי. חברה מהמחזור ליוותה אותי הביתה, נסענו באוטובוס לרכבת. כל הדרך היו רק כתבות בלשון נקבה. היא ניסתה להרגיע אותי ולהגיד שבעברית אם יש זכר אחד מדברים בלשון זכר, אבל זה לא הרגיע אותי. צור תמיד היה מוקף בנות. תמיד היה סופר חברותי. דיברתי איתו (עם אבא) וביקשתי שיגיד לי אם הוא יודע משהו. הוא נשבע לי שהוא לא יודע. לא האמנתי לו, אבל לא היה לי מה לעשות עם זה.
"אמא שלי הייתה בדרך לסורוקה. באיזשהו שלב היא הפסיקה לענות לי. הבנתי שכנראה מישהו מדבר איתה. כשהגעתי, אורי (האח הצעיר) היה מרותק לטלוויזיה. הוא שמע מה שקרה וחיכה לחדשות. ואז הלכתי מהחדר רגע כי ראיתי שאמא התקשרה. היא אמרה לי שצור כבר לא איתנו. הבנתי שאני צריכה להגיד לאורי. קראתי לו החוצה כי כבר התחילו להתאסף אצל אבא חברים שלו מהיישוב. יצאנו החוצה ואבא בדיוק הגיע. התחבקנו שלושתנו. אני לא זוכרת אם אפילו אמרתי את זה בקול רם או שאורי הבין. למחרת הייתה ההלוויה".
השבר הגדול
אלפי סיפרה לוועדה על השבר הגדול - לא רק האישי - גם מול המכינה. "לקח לי הרבה זמן לנפץ את ההערצה וההערכה לסגל המכינה ולעולם הזה", היא אמרה. "זה היה משבר גדול. אחרי שלא לקחו אחריות, זה ניפץ לי את כל עולם הערכים, כי זה היה הדבר הכי חשוב במכינה - אמינות ואחריות אישית. התחלתי להסתכל על הדברים במבט אחורה ועדיין היה לי חשוב לקחת חלק בתהליכים שקרו. אז הייתי הולכת לכל הישיבות של בוגרי המכינה. רצו לפתוח מחדש את המכינה והיו המון שיחות של בוגרים. היה לי חשוב לנסוע לכל ישיבה כזאת ולייצג את המשפחות השכולות. אמרתי שאנו לא רוצים לפתוח את המכינה".
מתוך האסון צמחה ראיית העולם הפיקודית של אלפי, שכאמור סיימה קורס חובלים והיא מפקדת על חיילים. היא כוללת שבעה סעיפים - בין היתר כדי למנוע את האסון הבא.
"הסתכלתי אחורה על האסון כדי ללמוד אותו, להבין אותו, לשמוע מאנשים שהיו שם", העידה אלפי. "נפגשתי בשנה הראשונה עם אביב (ברדיצ'ב, המנהל החינוכי במכינה הנאשם בהמתה בקלות דעת) וגם עם נועם (המדריכה נועם דור שהתריעה על חשש משיטפון). עם נועם אני עדיין בקשר. וגם עם ניצולים שהיו בנחל. ומה שהם היו יכולים לספר לי, שמחתי לשמוע. כשנה אחרי שזה קרה החלטתי שאני רוצה לעשות הרצאה בקורס חובלים על האסון. זו נקודת ציון מאוד משמעותית בשבילי. זה היה השלב הראשון שבאמת סידרתי את כל הרגשות והמחשבות שלי בקופסה והלכתי לדבר על מה אפשר ללמוד מזה. שם גיבשתי לעצמי מעין שבע נקודות שלמדתי מהאסון שמלוות אותי בתפיסה הפיקודית שלי גם בצבא. זה היה כתוב לי על פתק בארון בספינה.
"הנקודה הראשונה היא שחיי אדם הם מעל הכל. לכולם ברור שאם צריך לבחור בין חייל הרוג או חייל בחיים, אז נעשה הכל כדי לבחור באופציה השנייה. אבל לא לכולם ברור כמה המשפט הזה צריך ללוות אותנו לא רק במלחמה. אני חושבת שזאת תפיסה שלא מספיק שגורה בחיים שלנו כחברה. שום ניסיון לא שווה אם מישהו יאבד את חייו. וזה רלוונטי גם לנפש, לא רק פיזית לגוף".
הנקודה השנייה של אלפי היא אחריות, בטיחות ומה שביניהן. "ברגע שאנחנו אחראים על משהו", אמרה לוועדה, "צריך להבין שנושא הבטיחות הוא עלינו לגמרי. לא יהיה מישהו אחרי זה שיבוא וייתן לנו גיבוי".
הנקודה השלישית היא "לדעת שעשינו הכל". יעל סיפרה ש"אמא שלי תמיד אומרת שאנחנו צריכים לעשות הכי טוב שלנו, וההצלחה היא בידי שמיים. אני באמת מאמינה בזה. אנחנו חייבים להשקיע הכי הרבה שאנחנו יכולים, למשל למנוע משהו. נדע שעשינו הכל ונהיה שלמים עם זה".
אלפי עוברת לנקודה הרביעית, "חשיבה ביקורתית ומעגלי בקרה". מבחינתה, "האינסטינקט שלנו הוא תמיד להשתיק מעגלי בקרה. אם פתאום יש הורה שמתקשר ומפחד על הילד שלו, אז ישר האינסטינקט הראשון זה 'אל תדאג, הכל בסדר'. לטפל בזה, אבל זה לא באמת לטפל. זה יותר להשתיק. זה ממש נצרב לי במחשבה סביב אמא של אלה אור, שרית. היא ממש עשתה הכל כדי שהטיול הזה לא יקרה. חוץ מלהגיע לנחל ולעצור אותם בגוף שלה, היא עשתה כמעט הכל. וכשהיא התקשרה לנועם דור, אז נועם אמרה לה שהכל יהיה בסדר ושאלה תחזור בשלום הביתה, למרות שנועם בעצמה לא הרגישה בנוח לצאת לטיול. מעגלי בקרה זה משהו שאנחנו צריכים לדעת לחבק ולהעריך, לא להשתיק".
נקודת הכרעה
בנקודה החמישית שלה אלפי לא הרבתה במילים. מבחינתה זה היה המובן מאליו: לא לפחד לעמוד מנגד ולשלם מחיר. "אני לא חושבת שאני צריכה לפרט", העידה בקצרה בפני הוועדה.
הנקודה השישית שלה היא להבין שאנחנו קטנים בעולם הזה. "גם אם אנחנו חושבים שעשינו הכל", אמרה, "צריך עדיין להתייחס לדברים בצניעות. גם אם אהיה הנהגת הכי טובה בעולם, יכול לבוא פתאום נהג משאית שלא שם לב ולהתנגש בי. אני עוד בורג בעולם, ולא שולטת על הכל".
הסעיף האחרון - נקודת החלטה או הכרעה. נקודה זו קשורה בצילום מרגש וכואב, שמלווה את אלפי בכל מקום. "תלויה לי תמונה בארון", היא סיפרה, "האמת, בכל הארונות שלי. גם בצבא וגם בבית. זה התמונה האחרונה שיש של צור. לא בגלל זה היא תלויה שם. הם יושבים בנקודת התצפית לפני הכניסה לנחל צפית, אחרי העלייה של נחל תמר, ועוברים שם סקירה גיאוגרפית. זו הנקודה שבסוף, בתחושה שלי, אביב היה יכול לעצור ולהגיד שלא מתקרבים לנחל. הרבה פעמים בחיים אנחנו נמצאים בנקודות שהן צמתים. לוקחים החלטה ולא תמיד מבינים כמה השלכות יש לה. אם היינו מבינים, אז היינו חושבים עליה יותר בכובד ראש. אולי בוחרים להתייעץ עם מישהו, אולי לעצור את הדברים".
