"כשאתה מאיים על ביטחון המדינה שלי - זהו, מבחינתי אתה מטרה, ואם לא תעצור בזמן אתה עלול להיהרג", מסבירה אולנה בילוז'רסקה, צלפית אוקראינית שזכתה כבר למעמד של גיבורה לאומית. "כשהאויב זוחל לעבר העמדות שלנו להרוג אותי, אכפת לו אם יש לי בעל, הורים או ילדים? ברור שלא. ואני גם לא מטרידה את עצמי בזה. החומר הזה מיועד לספרים ולסרטים. בחיים האמיתיים, כל מי שחושב בכיוון הזה בזמן קרב - מת".
כתבות נוספות למנויים:
זו המנטרה של בילוז'רסקה בת ה־42, הצלפית מספר אחת בצבא אוקראינה, שבחגורתה יש כבר עשרה איקסים מקרבות קודמים, במערכה הזו היא עדיין לא פגעה. בילוז'רסקה נמצאת עכשיו בקייב, ומפקדת על כמאה חיילים שאחראים על אבטחת אובייקט מסווג בעיר שהיא לא יכולה להרחיב על אודותיו. "אני עומדת עם נשק עליי, לא מאפשרת לאנשים חשודים לעבור, לפעמים יש קרבות ירי עם כובשים, אבל מעט כרגע, כי אנחנו קו ההגנה השני. לצערי אני מאמינה שזה עומד להשתנות מאוד מהר. כל היום מפציצים אותנו וטילים עפים מעלינו. האויב שינה טקטיקה, הוא חושש מהיתקלות ישירה עם הצבא האוקראיני בגלל שאנחנו מכים בהם בצורה מאוד חזקה, נהרגו כבר אלפים רבים של חיילים רוסים. בגלל שהם מפחדים הם החליטו להפציץ אובייקטים אזרחיים ואזרחים חפים מפשע כדי להפחיד אותם ולעודד את בריחתם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אולנה עבדה כעיתונאית כל חייה, עד 2014, כשפרצה המלחמה בדונבאס והיא מצאה את עצמה מתגייסת לצבא. היא שירתה במשך שלוש שנים וחצי באוגדת הצלפים במזרח המדינה, עברה קורס קצינים ולאחר מכן שירתה כתותחנית בחיל הנחתים והשתחררה. "חשבתי שלא אחזיק יותר נשק בידיים, אבל הכיבוש עכשיו של פוטין שינה את דעתי והתנדבתי".
"במדינה שלנו כבר שמונה שנים מתנהלת מלחמה ולכן גם הגברים כאן התרגלו לכך שנשים נלחמות לצידם", היא אומרת כששואלים אותה על סוגיית המגדר המתבקשת. "אם בתחילת המלחמה ב־2014 גברים שלחמתי לצידם היו בהלם מנוכחותי, אז עכשיו כבר כולם מורגלים".
גם המשפחה?
"המשפחה שלי זה בעל והורים מבוגרים. אין לי ילדים לצערי, מקווה שעוד יהיו, כנראה כבר מזמן היו לי ילדים אם לא המלחמות האלו. למזלי בעלי מהיום הראשון לוחם לצידי, גם עכשיו אנחנו יחד באותה מחלקה רק שאני קצינה והוא סמל. כמובן שההורים מאוד דואגים לי אבל גם מאוד תומכים".
את לא מפחדת?
"רק מטומטמים או משוגעים יגידו לך שהם לא מפחדים במצב כזה. למשל, באחד המארבים בימי הלחימה האחרונים הכוונת שלי הפסיקה לעבוד. חשבתי שזהו, הלך עליי. נבהלתי מאוד כי חשבתי שהנשק שלי לא יעיל יותר. למזלי זה קרה כשהייתי בעמדה ולא הייתי חשופה לאויב. אחרי דקות ארוכות הצלחתי לסדר את זה, אבל זה היה נורא מלחיץ.
"מצד שני יש לי ניסיון עשיר מאוד בלחימה, אני לוחמת, אפשר לומר לוחמת מקצועית. את גם צריכה להבין שכרגע יש התרוממות אמיתית, מלחמת עם של ממש, שמנצחת את הפחד. גברים הוציאו את הוריהם המבוגרים והילדים הקטנים מחוץ למדינה וחזרו כדי להילחם. וכמובן גם הרבה נשים שיכלו להרשות את זה לעצמן התגייסו בהתנדבות. אני מכירה נשים רבות שלבשו מדים, לקחו נשק ויצאו לדרך. חברה שלי, שהתנדבה להילחם, נהרגה לפני כמה ימים בקרבות על קייב. לא מעט נשים כבר נהרגו במלחמה הזו. חבל רק שלא יתאפשר לי להיות עם פוטין לבד בחדר. הייתי הורגת אותו במו ידיי".
בילוז'רסקה לא היחידה. היא אחת מכ־32 אלף נשים המשרתות כיום בצבא אוקראינה לפי נתוני משרד ההגנה, מתוך כרבע מיליון חיילים סדירים במדינה. ללא מורא, חדורות קרב, נשים שלא מפחדות לחתור למגע וגם למות אם צריך לדבריהן. בשמונה השנים שחלפו מאז תחילתו של הסכסוך הצבאי במזרח המדינה, תפקידן של הנשים עבר שינוי תהומי. בעוד שקודם לכן היו מגבלות רשמיות על מה שהן יכולות לעשות, כיום, נשים משרתות בכמעט כל תפקידי הלחימה הקיימים. בשש השנים האחרונות הוכפל מספר הנשים בחיל החימוש, ומספר הקצינות והצוערות גדל באופן משמעותי.
בזכות נשים אוקראיניות כמו אולנה, שהחליטו לקחת נשק ולצאת להגן על מדינתן מפני האיום הרוסי, שיעור הנשים בצבא האוקראיני הוא בין הגבוהים ביותר בעולם. ביניהן, גם נשים מעל גיל 70 שרק עכשיו למדו כיצד לירות באקדח, מפורסמות כמו מלכת היופי לשעבר אנסטסיה לנה, וגם קירה רודיק, חברת פרלמנט שהחליטה פשוט להרים נשק ולעזור בלחימה. "בדיוק סיימתי אימון צבאי נוסף", היא אומרת בשיחה מביתה בקייב. "האמת היא שאין לי מספיק זמן כדי להגיע לרמה טובה, אבל זה כן יספיק כדי לתת תמיכה לצבא שלנו. במהלך חמשת הימים האחרונים אימנו אותנו לירות בסוגים שונים של נשקים, לרוץ ולירות, לירות בנשק אוטומטי ולא אוטומטי ועוד'".
זו בעצם הפעם הראשונה בחייך שאת אוחזת בנשק.
"נכון".
את לא מפחדת למות? הרי חמישה ימים לא מספיקים כדי להרגיש ביטחון בלחימה בשדה קרב של ממש.
"דווקא הרגע המפחיד ביותר התרחש כשהייתי בדירה שלי. ביום הרביעי ללחימה פתאום נשמע פיצוץ אדיר, ברמה שעפתי מהכיסא. מתברר שהפצצה נפלה ממש ליד הבניין שלי. לא היו אזעקות לפני, כלום, זה היה הלם מוחלט.
"אני בת 36 כרגע ואני מתכננת לחיות עוד לפחות 36 שנה ובמהלך השנים שנותרו לי, אני רוצה להיות מסוגלת לומר לעצמי שעשיתי את האפשרי והבלתי אפשרי כדי להציל את המדינה שלי. אני לא יודעת מה עומד לקרות אבל אני מרגישה שכעת, המקום שלי כאן, כחברת פרלמנט, פוליטיקאית, אזרחית ואישה. וכרגע זה באמת לא משנה מי מחזיק בנשק, אין שאלה מגדרית, הרי הצבא האוקראיני חייב כמה שיותר חיילים וחיילות ולכן אני נשארת. אני מכירה חברים וחברות רבים שהחליטו לעשות כמוני. כמובן שאחרי כמה ימים של אימונים אני לא מרגישה מוכנה לצאת לקרב, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב מאשר ביום הראשון".
ובכל זאת, זה מעבר חד, מאוד - מחברת פרלמנט ללוחמת כמעט בן לילה.
"הייתי בחיי דברים שונים. הייתי מומחית IT, הובלתי חברה גדולה שנמכרה לאמזון עבור מיליארדי דולרים, לאחר מכן הפכתי לפוליטיקאית ולראשת מפלגה, ואני ממש בסדר עם כל השינויים האלה. אני מבינה שמעתה שום דבר לא יהיה יותר כפי שהוא היה. עכשיו אני מרגישה בשליטה, אני מבינה שכל עוד אני נושאת בנשק הבית הזה יישאר הבית שלי.
"ואם חוזרים לעסוק במגדר", רודיק ממשיכה, "אז לאומץ ולגבורה אין מגדר, אוקראינה צריכה את כולם כרגע. פוטין חשב שלאוקראינה יש כך וכך גברים, נגיד חצי מהם יילחמו וזו הכמות שבה הוא יצטרך להילחם. אבל הוא טעה, כי יש לנו כוח נוסף של נשים וגברים שהוא לא ציפה לו".
המודיעין האוקראיני חשף לאחרונה שרודיק ממוקמת גבוה ברשימת החיסול של פוטין. מאז היא מסרבת לומר מילה מיותרת על משפחתה או סביבתה הקרובה.
איך זה מרגיש לדעת שאת מטרת חיסול של פוטין?
"האמת שאין לי תשובה מספיק טובה. מה שכן, אני לא נמצאת רק ברשימת החיסול של פוטין אלא ברשימות נוספות, למשל ברשימת עשר הרווקות הנחשקות של אוקראינה. אז אני מקווה ששתי הרשימות האלה מאזנות אחת את השנייה (צוחקת), מה אני יכולה לעשות?"
בשנת 1991, עם קבלת עצמאותה, אוקראינה ירשה צבא של 800 אלף איש בלבד. המלחמה בדונבאס ב־2014 אילצה את אוקראינה להגדיל את כוח האדם ונשים רבות התנדבו לשירות. העלייה הזו במספר הנשים המתנדבות והמשרתות, הובילה את הנהגת אוקראינה לבחון מחדש את חוק גיוס החובה במדינה ועם הזמן גם להציע לנשים שירות קרבי יותר ושוויוני יותר.
"אני חייבת לומר שבהשוואה ל־2014 כשאפילו מדים לא היו לנו ויצאנו להילחם עם מכנסי טרנינג וכפכפים, התקדמנו הרבה", אומרת טניה רודה בת ה־41 שמשרתת כחובשת כבר שמונה שנים, מאז אותה מלחמה. "אני לא יכולה להרחיב על המיקום שלי וגם לא על אופי העבודה יותר מדי, אבל בגדול, כשיש פצועים אנחנו אחראים לטפל בהם ולהסיע אותם לבתי חולים. מה שאפשר לעשות על המקום, לתפור, לסגור בשטח אנחנו עושים ומה שלא, דואגים להעביר כמה שיותר מהר לבית החולים הקרוב. אני גאה בחבר'ה שלנו, הם כאלה פטריוטים. את החיילים שמשרתים איתי אני מכנה 'גן הילדים שלי', הם אהוביי, כולם. אני דואגת להם ואדאג להם לא משנה מה".
איך עוברים עלייך ימי הלחימה?
"אין לי כוחות להרחיב על זה, אבל הדבר הגרוע ביותר כבר קרה לי בימים האחרונים והוא שאדם מת בזרועותיי. ואני בסך הכל חובשת, לא אלוהים, ואני לא יכולה לעשות כלום. זה נורא במיוחד כשזה החבר הקרוב שלך".
אין לה כוחות לדבר על החוויות הקשות שהיא עוברת עכשיו. אבל המוטיבציה והנחישות של רודה לשרת בצבא ולהילחם עבור עצמאות המדינה שלה ניכרות בכל משפט שהיא אומרת. כשהיא מדברת על שנאה שהתגברה כלפי האויב, אפשר להרגיש את העוצמה שלה גם דרך הזום. "העובדה שאזרחים חפים מפשע נפגעים קשות מתדלקת אותנו מנטלית. ההיטלר־פוטין הזה לא סופר אזרחים חפים מפשע, וכמו שאמרתי, כבר איבדתי במלחמה הזו אנשים יקרים לי. השנאה רק התגברה, רוסיה היא כמו גרמניה הנאצית".
רודה השאירה את בתה בת ה־14 בחרקוב המופצצת עם בעלה לשעבר, שלא הסכים לקבל את העיסוק החדש של זוגתו עד שבסוף החליט לפני כמה שנים לפרק את המשפחה. "הבת שלי מאוד פטריוטית, היא מבינה אותי למרות שהיא מפחדת עליי", אומרת רודה. "בעלי אף פעם לא רצה להבין אותי אבל מעניין מה הוא חושב ואומר עכשיו, כשהוא נמצא בחרקוב המופגזת. בן הזוג שלי כרגע הוא לוחם. לצערי אנחנו רחוקים אחד מהשנייה אבל כל אחד עושה את שלו".
איך זה לשרת בסביבה גברית?
"אם יש משהו כבד לסחוב אני לא ארים, אבל לזרוק רימון ולירות בנשק אני יודעת מצוין כמו כל גבר, למה לא בעצם? אלה שטויות. כל מה שלימדו אותי לעשות אני יכולה. הלוחמים תמיד סופר־מתחשבים ותמיד ידאגו לחסוך ממני מה שאפשר. אני זוכרת שב־2017, מצאתי את עצמי בעיצומו של קרב יריות ואחד מהחבר'ה שקלט אותי שם פשוט משך אותי החוצה ומאוד כעס על זה שבכלל לא הייתי אמורה להיות שם. הם מאוד דואגים לי".
"יש בדיחה כזו שבטח תביני", אומרת רודה, "שאוקראינה צריכה ללמוד מניסיונה של ישראל - כיצד לחיות לצד שכנים מטורללים על כל הראש". היא מנסה לשמור על הומור לאורך השיחה, אבל בהודעות ממנה בימים שאחרי הראיון, כשהלחימה מתקדמת וסוגרת עליהם, היא כבר פחות מאופקת. "אלוהים ישמור, זה היה נוראי עכשיו", היא כתבה באחד הימים השבוע, "איך מפציצים אותנו! למה אירופה לא סוגרת לנו את השמיים?! בבקשה שיסגרו מעלינו את השמיים".
בעוד הלחימה באוקראינה נמשכת, היא ממשיכה לספק תמונות סוריאליסטיות, קשות לתפיסה וקורעות לב. טנקים ליד גני ילדים, שכונות הרוסות ומופגזות והמוני אזרחים שנסים על נפשם מאימת המלחמה. יותר משני מיליון אזרחים כבר הפכו לפליטים חסרי כל, בעיקר נשים וילדים שהשאירו מאחור את הגברים האוקראינים בגילי הלחימה, שמחויבים בגיוס ונאסר עליהם לעזוב את ארצם.
בין האזרחיות שבחרו להישאר, היו גם כאלה שבחיים אפילו לא נגעו בנשק עד עכשיו. אלנה שבצ'וק בת ה־43 הייתה, עד לפני שבועיים, זמרת. "עד המלחמה, הייתי שרה לפרנסתי בעיקר באירועים, בקונצרטים, מופיעה עם שירים מקוריים שלי. אבל אני לא יכולה לעזוב את המדינה. דאגתי להוציא את הבת שלי בת ה־20 מפה לדנמרק והתנדבתי יחד עם בעלי לצבא, לשרת ביחידה שעוסקת בהגנה טריטוריאלית. אם כולם יברחו מי יגן על הבית? אני רוצה לעזור לצבא איך שאני יכולה".
איך היום־יום שלך נראה עכשיו?
"כבר 14 יום לא הייתי בבית, אני נמצאת יחד עם כל החבר'ה של הפלוגה, אני אחראית על הלוגיסטיקה, ארגון המסמכים, דואגת שלכולם יהיו מדים, שיהיו ארוחות וכו'. מעבר לזה אני לומדת כל יום לירות בנשק, לפני כן לא אחזתי מעולם ברובה. אני עדיין די גרועה בירי, אבל אם איאלץ לירות ולהגן על עצמי ועל האנשים שלי, אני אעשה את זה ויהיה מה שיהיה. מקווה שאצליח. בכנות אני מפחדת נורא, נורא, בעיקר מהפיצוצים, אי־אפשר לישון נורמלי בלילה, אנחנו רצים כל לילה לפחות עשר פעמים למקלט. וכשהבת שלי הייתה עוד בעיר ונפלה לידה פצצה והיא צילצלה אליי בהיסטריה, בוכה ומפוחדת, הייתי בבהלה נוראית. הבנתי שבמלחמה הזו גם אזרחים הם מטרות ודאגתי להוציא אותה מפה כמה שיותר מהר".
איך המשפחה שלך הגיבה כשאמרת להם שאת מתכוונת להתגייס?
"בעלי התנגד שאבוא איתו, אבל אני וחברה טובה שלי התעקשנו, אמרנו שלא נעזוב אותם לא משנה מה גם במלחמה, הרי אנחנו יכולות להיות חיילות כמו כולם, גם נשים לוחמות. אני לא מתכוונת לשבת בבית ולצפות בחדשות, אני חייבת לעזור. אני חייבת להגיד שגברים שנמלטו מהמדינה הם בוגדים, אבל נשים שנמלטו אני לא יכולה לשפוט, הן קודם כל אמהות.
"עבורי להחזיק נשק זה נורא, אני אמנית, הנפש שלי לא מסוגלת להכיל את הדבר הזה. אבל כרגע, הבנתי שאני חייבת לשנות את האופן שבו אני מסתכלת על החיים, את כל הגישה שלי. למדתי להיות קשוחה, חזקה, לא לישון במשך יממות. אין יותר מניקור כל שבוע, אין ספר ותסרוקת יפה, אין לצבוע את השיער שמלבין, אין איפור, כל מה שאני לובשת זה מדים. אני כל כך רוצה להתקלח, ללבוש פיג'מה ולשכב במיטה שלי וללכת לישון. אבל זה כל כך רחוק ממני כרגע, אין סיכוי שזה יקרה. אני וחברה שלי מתקלחות בגיגיות פה, מחממות לעצמנו את המים ואיכשהו מסתדרות".
את לפעמים מתחרטת שלא עזבת יחד עם שאר הפליטים?
"יש רגעים שאני חושבת למה בכלל התנדבתי, למה לא ברחתי. וכמובן שהכי קשה ומפחיד היה כששלחתי את בתי מחוץ למדינה, אמרתי לעצמי שהייתי צריכה לנסוע יחד איתה ולא להשאיר אותה לבד, אבל למזלי היא בסדר עכשיו ואני עסוקה פה. אני מתעוררת בשש בבוקר ועד השעות המאוחרות בערב אני עובדת. אין לי זמן לחשוב על כמה אני מפחדת ממה שעלול לקרות. יש גם דברים שמסיחים את הדעת קצת. היום למשל זה יום האישה, כל הגברים פה איכשהו השיגו פרחים, לא ברור מאיפה, והביאו לכל הנשים שמשרתות כאן. זה מדהים.
"בינתיים שקט פה, אבל 60 ק"מ מפה יש לחימה נוראית ודברים מזעזעים מתרחשים. גופות זרוקות ברחובות. משפחות נמלטות ברכבים ופשוט יורים עליהן ללא רחמים. כאן זה עדיין לא המצב".
גם קתרינה הלושקה בת ה־25 בחרה להישאר ולהילחם. עד לא מזמן היא עבדה כמנהלת יחסי ציבור, אבל היום היא פרמדיקית צבאית שממוקמת בקייב, מוכנה להגיש עזרה ראשונה לפצועים. גם מהלושקה קשה להוציא ביטויי פחד או חשש. מי שניהלה עד לפני רגע חיים אזרחיים לחלוטין, מספרת עכשיו למה היא לגמרי מוכנה למות בקרב, "אני מפחדת על המשפחה והחברים שלי, לגבי עצמי כבר מזמן קיבלתי את ההחלטה שאלחם עד טיפת הדם האחרונה", הלושקה מסבירה. "כשאת הולכת למלחמה את צריכה להבין שהכל יכול לקרות איתך וכמובן גם מוות. אם קיבלת החלטה להתגייס, לא צריך לחשוב כל הזמן על זה שיכול להיות שתמותי היום או עוד שעה, כמובן שזה אפשרי, אבל אני חייבת לבצע את העבודה שלי עד הסוף. עבור המדינה שלי והאידיאלים שלה אני לא מפחדת למות.
"גם החברים הקרובים שלי בדיוק כמוני, אין סיכוי שהם יברחו לשום מקום. יש לי חברים לוחמים, פרמדיקים, יש לי חברות שגם התגייסו. זו דרישת השעה, כשהמדינה שלך בסכנה את לא תברחי, את לא תתחבאי, לאן תברחי אם יש לך מדינה אחת? דרך אגב, אנחנו מדברות הרבה אצלנו על בחורות ישראליות שמתגייסות לצבא. נכון שזה לא תמיד שירות קרבי מסוכן, אבל זה עדיין שירות עבור המדינה, אז במה אנחנו שונות? אנחנו גם מסוגלות. ובמקביל הגברים ביחידה שלי תמיד תומכים ועוזרים, מנסים להקל עלינו".
באיזה אופן?
"דאגו לנו למגורים נפרדים, הם תמיד עוזרים לנו להרים דברים כבדים, לגונן כשצריך. לא הרגשתי לחץ או יחס שלילי מצד גבר. נגיד כשרק התחלתי, לא ידעתי לירות בנשק. אז הם לימדו אותי בסבלנות איך נכון לירות, לימדו אותי טקטיקות, אסטרטגיות, לא אמרו לי, 'את לא יודעת לעשות כלום לכי מפה', ממש לא. מלמדים אותי דברים חדשים כדי לפתח את הפוטנציאל שלי. זה באמת נהדר".
ואיך המשפחה שלך הגיבה להחלטה?
"אמא שלי ממש בכתה וצעקה שלא אעשה את זה. אבל ביום הראשון של הלחימה צילצלתי אליה ואמרתי לה שיש לי אפשרות להוציא את כל המשפחה מהמדינה ושאני אשאר להילחם, היא אמרה לי, 'הבית שלי פה, אמא שלי והמשפחה שלי קבורים פה, אני לא אזוז מטר מכאן'. היא רוצה להישאר לא רק בשביל הבית או דברים חומריים, היא מוכנה להישאר עבור השורשים שלה במדינה, ועבור כל מה שהיא בנתה במדינה הזו במשך שנים. גם אני, טיילתי בהרבה מדינות בעולם, ובהרבה מהן מאוד נהניתי, אבל לשבוע־שבועיים ואז אני רוצה לחזור הביתה. לאנשים שלי. ואף מדינה לא תחליף את הבית שלי לעולם".
כמו יתר הנשים שהתראיינו לכתבה גם בן זוגה משרת כלוחם. "אני מאוד מפחדת שיקרה לו משהו. אני יודעת שהוא מאוד חזק ויכול לעשות פשוט הכול, לחזור אליי עם הניצחון. אבל אני עדיין מפחדת מאוד. הוא לא מפסיק להתקשר ולכתוב, שואל איך אני מרגישה, אם אני אוכלת, ישנה, שואל אם אני הולכת עם אפוד כמו שאני אמורה. אני יודעת שבקרוב מאוד נהיה יחד".
למרות כוח העמידה המפתיע של הצבא האוקראיני, בימים האחרונים הצבא הרוסי התחיל לקצור גם הצלחות משמעותיות - מבחינה צבאית וגם מבחינה תודעתית. אם הצבא האוקראיני יצליח איכשהו למנוע את הכיבוש הרוסי ללא עזרת העולם, זו תהיה כנראה תוצאה של המורל הגבוה של חייליו וחיילותיו. "אני מכירה כ־50 נשים שהתגייסו בהתנדבות לצבא", אומרת רודיק כשאני שואלת אותה איך כל זה ייגמר. "המלחמה הזו תסתיים בהתמוטטות רוסיה. אני חושבת שכל העולם עושה רבות כדי שזה יתממש". "אני רוצה להאמין שהצדק יהיה איתנו בסוף, שהצדק ינצח". אומרת שבצ'וק. "אני ממש מקווה שהמלחמה תיגמר מהר ואמשיך להופיע ולשיר, עד אז אני נלחמת".
"המלחמה הזו תסתיים בניצחון שלנו, חד־משמעית", מוסיפה בילוז'רסקה. "פוטין הוא פסיכופת משוגע, שהראה לעולם למה הוא מסוגל, ועכשיו כל העולם התאחד נגד הרוסים. כרגע מתנהלת מלחמת עולם שלישית שנלחמות בה רק שתי מדינות, רוסיה נגד כל העולם ואוקראינה עבור כל העולם. כמובן שזו תהיה מלחמה ארוכה מאוד, והרבה דם עוד יישפך, צריך להבין את זה. אבל בהתחשב בעובדה שהעם שלנו כל כך מאוחד ושרבים כל כך התגייסו ומתגייסים כדי להילחם במלחמה הזו באחדות כזאת, אין לנו אפשרות אחרת אלא לנצח".
פורסם לראשונה: 07:48, 11.03.22
