הבולשת הפדרלית האמריקנית, ה-FBI, נתקלה במהלך שנות ה-60 בבעיה קשה במלחמה נגד האויב המרכזי באותה תקופה - משפחות המאפיה והפשע המאורגן בארה"ב. מה שבדרך כלל עשוי להיות עבודת משטרה קלה - לגבות עדות משכן שראה ביצוע עבירה או מקורבן לאותה עבירה, הפך לאתגר כשמדובר בחיילים של משפחות המאפיה שאף אחד לא העז להעיד על דמי הסחיטה שהם גבו או חנות המשקאות שבזזו.
וזה עוד היה משחק ילדים לעומת הניסיון לשכנע את החיילים עצמם להעיד נגד המפקדים שלהם, ואת הקוזה נוסטרה נגד הדונים - ראשי המשפחות. אלה לא ביצעו בדרך כלל את המעשים בעצמם, אין עדות ישירה לפשעים, ומשום כך הם נותרו חופשיים ומאושרים. רק חוקי "ריקו", ראשי תיבות של Racketeer Influenced and Corrupt Organizations Act, כלומר "החוק נגד ארגוני שחיתות וסחיטה", פתרו את הבעיה ויצרו מערכת הרבה יותר פשוטה להרשעה - שבחלק גדול מהמקרים לא הצריכה הוכחה שפלוני עשה בדיוק את זה או את זה, אלא מספיקה הייתה ההוכחה שהוא חייל או בוס במשפחת גמבינו או קולומבו, כדי שיימצא אשם, ויישלח למינימום של מאסר כבד מאוד.
הכותרת
איך שופטים את מחבלי חמאס?
27:08
סוג של חקיקה דומה, בהתאמות הדרושות כמובן, הוא הפתרון שממשלת ישראל צריכה לאמץ לקראת המשפט או המשפטים שהיא מתכננת למעורבים בטבח ובמעשי הזוועה, המאות (המספר המדויק חסוי עדיין מפאת רגישות נושא החטופים) ששרדו את הקרבות ונמצאים בחקירות בשב"כ, ביחידה 504 ובמשטרת ישראל, והאחרים ששרדו את המלחמה עם צה"ל בעזה והסגירו את עצמם.
חקיקה דומה אומצה בחלק מהמקרים בגרמניה בשלבים מאוחרים של משפטים נגד נאצים, אחרי שלאורך עשורים התאפיינו המשפטים בייסורי שאול שנגרמו לקורבנות היהודים שהגיעו מישראל ומכל העולם להעיד. על פי החוק הפלילי הרגיל, היה צריך להוכיח שאדם מסוים עשה מעשה מסוים ועורכי דין טיגנו את העדים, גם שנים רבות אחר כך, בשאלות באיזה יום זה קרה, מה היה מזג האוויר ומה היה צבע המדים של קלגס הגסטפו התורן, וכמובן מצאו בקיעים בגרסתם, שהובילו בדרך כלל לעונשים קלים מאוד.
חקיקה כמו חוקי ה"ריקו" תאמר בעצם שכל מי שהשתתף בהתקפה של 7 באוקטובר, בלי קשר למה שהוא עשה ספציפית בתוך התופת - הוא אשם בעבירה שאותה חקיקה מיוחדת תקבע, ושאליה יתלווה העונש הכבד מאוד הקבוע לה. אם תרצה המדינה להעמיד לדין חלק מהתוקפים על עבירות מסוימות, ספציפיות, שיגרמו מעט עינוי דין לקורבנות, תוכל לעשות זאת, כשכבה נוספת.
חקיקה כזו תמנע עינוי דין דומה של קורבנות התקפת הזוועות של חמאס, תמסגר את צבר הפשעים נגד האנושות שבוצעו באותו יום במקום במקום הראוי לו - לא כהתפרצות ספונטנית של שנאה, אלא כמעשה מכוון, בהוראה מרכזית, באינדוקטרינציה פסיאודו-דתית, שכל מטרתו ביצוע המעשים הנוראים ביותר שאפשר לחשוב עליהם, תיעודם, והפצתם ברשת כדי לשבור את החוסן ואת עמוד השדרה של הציבור בישראל.
הייתי ממליץ על החקיקה הזו בכל מקרה, אבל לנוכח מה שהתברר בתחקיר "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון, היא גם תוכל לסייע בריפוי המחדל החמור באי-איסוף ראיות מגופות הנרצחים ומזירות העבירה. עם טל גלעדי, עמיתה מוכשרת ונחושה, חשפנו כי המשטרה לא הגיעה מוכנה לאירוע הנורא, כמו כל זרועות וגופי ממשלת ישראל, כל אחד והמחדל שלו, והחליטה כי היא עוסקת בזיהוי מהיר, ובעצם זונחת את רוב איסוף הראיות אודות עבירות פליליות מהגופות ומזירות האירוע.
עם פרסום הכתבה פנו בכירים בהווה ובעבר במשטרה בטענות קשות על הכתבה, כי היא אינה משקפת נכון את המאמץ האדיר, ההקרבה והתוצאות שהגיעה אליהן המשטרה במתקן הזיהוי בשורה. אך כשבודקים את הדברים לעומק מתברר כי אין בעצם ויכוח על העובדות. ראשית, כפי שנאמר בכתבה, חשוב לומר כי המשטרה, שהייתה מופקדת על ניהול המתקן בשורה, היא דווקא הגוף שוודאי ייצא בציונים הגבוהים יחסית מועדת החקירה, אם זו תעשה את עבודתה ללא מורא וללא משוא פנים.
שוטרים היו הגורם הביטחוני הראשון שהגיע לזירות רבות, מהראשונים אם לא הראשונים להתעשת ולהבין את המצב וחומרתו, ובמאות זירות ומקרים נלחמו בגבורה עילאית ובהקרבה עצומה בניסיון להגן על אזרחים. שוטרי מג"ב, ובהם לוחמי הימ"מ, הצילו מאות ואולי אלפים. שוטרים רבים נהרגו ונפצעו. המלחמה הזו אולי תביא סוף־סוף למחשבה מהו תפקידה האמיתי של משטרת ישראל, תחזיר לה את הכבוד המגיע לה, ומקומה הנכון בביטחון המולדת, וגם את התקציבים כדי שתוכל למלא את התפקידים הללו.
אין ספק כי גם מערך השוטרים והמתנדבים ששירתו בחלק האזרחי של שורה, לצד החיילים מהרבנות הצבאית שאיישו את הצד הצבאי במתקן החללים, עשו כל מה שהם יכלו, בתנאים בלתי אפשריים, בהתמודדות עם מראות קשים, כדי למלא את תפקידם. אפשר להתווכח אם המשטרה הייתה צריכה לחזות אירוע בסדר גודל כזה או אם לאו, אבל בסופו של דבר, אם לתמצת את הדברים, כשהמלחמה פרצה, המשטרה, כך היא אומרת, נותרה עם שתי ברירות: או זיהוי הכי מהיר וקיצור זמן התהייה, שאין נורא ממנו, עבור משפחות הנעדרים, או איסוף איטי ומורט עצבים של ראיות מהגופות, לצד הליך הזיהוי. והמשטרה השיגה כנראה שיא עולמי בקצב הזיהוי. המחיר היה טעויות - בכמה מקרים נקברו שני אנשים, ואף יותר, בקבר אחד והיה צורך לפתוח את הקברים ולערוך לוויות נפרדות.
ההחלטה הייתה צריכה לבוא לפתח הקבינט
המחיר המהותי אף יותר: לא נאספו ראיות פורנזיות מהגופות, זולת מה שהיה צריך לאסוף לצורכי זיהוי. הגופות לא תועדו ברובן, זולת תמונת ראש. לא נבדקו סיבות המוות, לא נאספו דגימות - כמו למשל זרע במקרה של חשד לאונס, שיער זר לגופה, שכיום - עם דגימת כל גופות הנוחבה ב-DNA - ניתן היה לחפש התאמות. זו התלבטות עצומה, שטנית ובלתי אפשרית. ניתן לטעון לכאן או לכאן ונדמה כי שתי ההחלטות הגיוניות - הנתיב המהיר לזיהוי וויתור על איסוף הראיות, או הנתיב הארוך שיכול היה להימשך עד היום. אבל לדעתי, החלטה כזו הייתה צריכה לבוא לפתח הקבינט כדי שחבריו ייתנו את הדעת ויבחרו מסלול, אחרי חוות דעת של משרד המשפטים. ככל הידוע לי - זה לא קרה.
חוק "ריקו" יאפשר שמיעה של כל העדויות הנוראיות, גם על מקרי אונס והתרחשויות ברבריות אחרות, אבל לא יחייב הרשעה של כל מחבל נוחבה במעשה ספציפי, יחסוך כאב לב מהשורדים ומבני משפחות הקורבנות, וישים את חמאס, לא רק את החיילים שלו, כמו במקרה של משפטי משפחות מאפיה, במרכז התמונה.
