בחברה הערבית אין דין ואין דיין והכאוס משתולל. רצח רודף רצח. העבריינים ומחזיקי הנשק הם בעלי הבית במרחב הציבורי. מי שמרים את ראשו ומשמיע ציוץ נגדם יהפוך ז"ל, במוקדם או מאוחר. עדי ראייה משתתקים כמי שכפאם שד ונציגי הציבור נמצאים תחת איום תמידי. כוח הזרוע שולט ברחוב. כל ביקור אקראי ברהט או בנצרת מרגיש כמו הגעה לשדה קרב. בעת תחילת כתיבת שורות אלה עמד מניין הנרצחים בפחות מארבעת החודשים הראשונים של שנת 2023 על 53. כעת המספר הוא כבר על 55.
בניגוד לדעה שביטא המפכ"ל בשיחה המוקלטת עם השר שלו, אין לכלל הערבים נטייה תרבותית לרצח, ועד אירועי אוקטובר 2000 עבריינות הרחוב לא חצתה את הרף הקיים בחברה היהודית. לאחר מכן הגיעה ועדת אור לכמה מסקנות, שהעיקרית בהן עסקה בכשל המשטרתי בטיפול באירועים. מאז האלימות גאתה, המיזמים בחברה פסקו כמעט לחלוטין והכלכלה התרסקה. חיי אזרחים תמימים הופקרו ואלה שלא הסכימו לשלם דמי חסות שילמו בחייהם או בעסקיהם. יד הפלדה שהמשטרה הפעילה באוקטובר 2000 רפתה. למה זה קרה?
יש הטוענים שהמשטרה הפקירה את המרחב הערבי בכוונת מכוון ובכדי ללמד את הערבים לקח שלפיו בלעדיה הם יאכלו אחד את השני. כך או אחרת, שני עשורים חלפו ודבר ממשי לא נעשה. אחרי הצטרפות מנסור עבאס לקואליציית בנט-לפיד נראה היה שמשהו זז בכיוון, עם הקצאת מיליארדי שקלים והקמת מינהלת לוחמה באלימות, אבל אחרי חילופי השלטון נגדע החלום. סדר העדיפויות של קואליציית הימין-מלא-מלא מתמקד במערכת המשפט, ותקציבים שהוקצו על ידי הממשלה הקודמת קפאו בצנרת. הבטחותיו של השר "לביטחון לאומי" – שדיבר גבוהה גבוהה על משילות ועשיית סדר - נותרו על הנייר.
השטח העברייני הבין שהמשטרה נמצאת במשבר - גם נוכח ניסיון השר להכפיף אותה אליו על ידי תיקון החקיקה, וגם בשל הפניית המשאבים להתמודדות עם אירועים אחרים, מהר הבית ועד ההפגנות ברחבי הארץ. המאבקים הפנימיים בתוך המשטרה, כולל פארסת ההדחה של ניצב עמי אשד, משדרים חולשה שהרפתה את כוח ההרתעה המפוקפק מלכתחילה בחברה הערבית. ובכלל, המחאות שידרו לכנופיות העבריינים שגורמי האכיפה מתעסקים יותר בדמוקרטיה של הציבור היהודי ופחות במיגור הפשיעה אצל הערבים. כפועל יוצא הפך הרחוב לשטח הפקר.
אירועי אוקטובר 2000, שבמסגרתם נהרגו מאש המשטרה 12 אזרחים ערבים ופלסטיני אחד, דמו בהיקפם לאירועי יום האדמה ב-1976, אז נהרגו שישה אזרחים ערבים. אלה גם אלה היו שלבים בהפיכת החברה הערבית לחצר האחורית של המדינה, תהליך שהגיע לשיא בפרעות שומר החומות ב-2021.
עו"ד שקיב עליגורמי האכיפה, נגועים ביהירות ובאדנותיות, הדירו את רגליהם מהמרחב הערבי והרפו את ידיהם מהפיקוח על הנשק הלא חוקי. צבירת נשק עברייני גרמה לתגובת נגד – השגת נשק לצורכי הגנה עצמית. יש להניח כי בחברה הערבית מסתובבים עשרות אלפי כלי נשק ללא פיקוח, מוכנים להפעלה. אין פלא אפוא שמספר הרציחות מתחילת השנה כפול פי שלושה מהתקופה המקבילה אשתקד. וזה בלי להזכיר את עבריינות הרכוש והנזק האדיר שנגרם למי שסירבו לשלם דמי חסות.
ככל שתמשיך המדינה להפקיר את החברה הערבית, יעלה הסיכוי שביום מן הימים יופנו כלי הנשק הללו כלפי החברה היהודית. אפשר לסיים במילות השיר "קול זעקה הרימו" של מקסוול אנדרסון, בנוסח העברי של אפרים דרור (טרוכה):
קול זעקה הרימו, ארץ אהובה
ילדות נחרבת, בחרות שממה
אדם הרוס, שבט נשבר
ומדרון של הר,
עזובי משפט הצדק
בולמוס ההורסנו ציפור שנשתתקה.
קול זעקה הרם נא
קרא זעק, בן אבוד, עם אבוד.
קול!
- עו"ד שקיב (שכיב) עלי הוא פעיל חברתי העוסק בחברה הערבית והדרוזית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
