מתנגדי הרפורמה המשפטית רואים בה מתקפה חזיתית על הדמוקרטיה הליברלית, שעיקר דאגתה מסור להגנה על זכויות המיעוט, מתוך הנחה שלרוב לא צריך לדאוג. זה, מתוקף היותו, ידאג לעצמו. מצדדי הרפורמה, לא בלי בסיס, כופרים בכך. מבחינתם ההגדרה הנכונה יותר למצב הקיים היא "עריצות המיעוט". אלא שדווקא מנקודת מבט שמרנית קלאסית, הרפורמה מעלה שלושה קשיים עקרוניים שיוזמיה, המתהדרים בנוצות השמרנות, מתעלמים מהם בלהט שכרון הכוח שבו הם מתבוססים.
קושי ראשון הוא קצב השינוי והיקפו. שמרנות, מטבעה, מבכרת קצב שינויים איטי ככל הניתן, זוחל ככל אפשר. שמרנות לא אוהבת מהפכות. דובריה השנונים תמיד טענו שהם מעדיפים אבולוציה על פני רבולוציה. בבסיס הנטייה הזו עומד היגיון פשוט: יותר קל להרוס מאשר לבנות. מה שנבנה, גם אם לא מושלם, מתקדם בתהליך של שנים, עקב בצד אגודל. הרעיון השמרני גורס שאין אדם נבון והגון מספיק כדי לתכנן מערכות חיים אנושיות מאפס. לפיכך, הבנייה שלהן חייבת להיות בדרך של ניסוי וטעיה. הרי זו, למען השם, ההצדקה העמוקה והצודקת שנותנת השמרנות למסורת: גם אם לא תמיד אנחנו יכולים להסביר את ההיגיון במסורות - הן שם, ולו רק בגלל זה עלינו לשמר אותן.
"המהפכה החוקתית" של נשיא העליון אהרן ברק בישרה אמנם על שינוי כיוון, אבל היא הייתה פרי תהליך ארוך למדי והיא נהנתה מהסכמה של נציגי שתי המפלגות הגדולות. כזכור, שר המשפטים המכהן באותה עת (מהליכוד) תמך בה בכל מאודו. זאת ועוד, זה לא שנפסלו כאן חוקים באלפיהם. על כל פנים, גם אם 22 פסילות של חוקים וסעיפים זה הרבה מדי, התיקון חייב להיות איטי ומבוקר. היינו, שמרני.
הקושי השני הוא ריכוז הכוח. אבן הראשה של התפיסה השמרנית היא הימנעות בכל מחיר מריכוז כוח גדול מדי בידי גורם אחד. אין דבר ששמרן אמור לסלוד ממנו יותר מאשר מונופול. בוויכוח הקלאסי שבין הקפיטליזם לסוציאליזם, הראשון תמיד העדיף את החירות על פני השוויון, בעוד השני הציב את השוויון לפני החירות. ההיגיון הסוציאליסטי היה שובה לב: השוויון הוא ערך כל כך נאצל ששווה להקריב למענו אפילו את החירות, עיין ערך דיקטטורה של הפרולטריון. הקפיטליזם היה הרבה יותר חשדן: חירות שתיגזל, כך הזהירו הוגיו, לעולם לא תשוב על כנה, וכך נגמור בלי חירות ובלי שוויון. הזהירו וצדקו.
גם אם יש מישהו הסבור שהרשות השופטת אוצרת בהיכליה כוח רב מדי, הפתרון הוא לא למסור את כל הכוח לידי המחוקקים, אפילו הם רוב. כך למשל, כדי להימנע משינויים נמהרים של הרוב המזדמן החי, השמרנות מפצירה בנו להתחשב גם ביצירת הדורות הקודמים. כלומר, במסורת. זה ההיגיון העומד בבסיס עיקרון הפרדת הרשויות. שהרי אם הרוב הוא האלוהים, מה ההיגיון להגן על חוקה ברוב מיוחד? האם נשיא אמריקני, המאבד את הרוב של מפלגתו בקונגרס באמצע הקדנציה, פועל למעשה ללא סמכות?
רפי ברזיליקושי שלישי, תתפלאו, הוא המסורת עצמה. יוזמי הרפורמה תוהים לא אחת מדוע לא סומכים עליהם, מדוע הם צריכים שומרי סף, מדוע אנו לא חוששים שדווקא השופטים יפרו את זכויות המיעוט. התשובה היא המסורת. זה לא שהמחוקקים קהים לזכויות המיעוט, אלא שבריצת האמוק שלהם לעמוד בהתחייבויות שפיזרו לפני הבחירות, הם רגישים פחות לפגיעה אפשרית במיעוט. הואיל וכך, את נקודת המבט של המיעוט מייצגת באופן מסורתי הרשות השופטת. זה שיווי המשקל. אפשר לעדכן את המסורת, אבל לא צריך להחריב עולם ישן עד יסוד.
יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן הוא מהעמוקים שידעה הכנסת שלנו. אין שום דבר שהוא מציע שאין לו רציונל תיאורטי ובסיס אמפירי. אבל דווקא כשמרן המודע לשמרנותו הוא חייב להכיר במגבלות המוח. דווקא כשמרן אדוק הוא חייב להבין שמערכות אנושיות תמיד הרבה יותר מורכבות ממה שהשכל שלנו יכול להשיג. דווקא הוא חייב לקחת בחשבון שאפשר שהמצב הקיים משקף שיווי משקל עדין ונסתר שהפרה גסה מדי שלו תמוטט את הבית על כל יושביו. דווקא הוא חייב לדעת שלא פעם הברירה היא לא בין טוב לרע, אלא בין רע לגיהינום.
- רפי ברזילי הוא יועץ אסטרטגי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
