מסע בין שטחי הכינוס של הכוחות שייכנסו לרצועת עזה מגלה מוכנות ועוצמה מנטלית וצבאית שאני לפחות לא זוכר כמוה. צוותי הקרב החטיבתיים והגדודיים ערוכים כבר במבנה התקפי, הפקודות ניתנו וגם התדריכים, עד לדרג המ"פ וממנו ללוחמים. נחוצות רק עוד שלוש מילים: נוע נוע, סוף.
בשעת כתיבת הדברים האלה אחר הצהריים (שבת) הסתיימה ישיבת קבינט המלחמה המצומצם בפיקוד דרום ואפשר להניח שהתקבלו שם החלטות. אבל הפיקוד הבכיר של צה"ל, ואיתו הדרג המדיני המצומצם, שומרים את הקלפים קרוב מאוד לחזה. אפילו המפקדים הבכירים של הכוחות בשטח עדיין לא יודעים בוודאות מתי תהיה שעת השין. ניסיתי לדלות מהם מתי זה יקרה ולא הצלחתי. זה מצא חן בעיניי.
משיחות איתם, עם המפקדים שיובילו את הכוחות, עולה הרושם שהם יודעים היטב מה הם הולכים לעשות ושהם נחושים לא רק לבצע את המשימה - שהיא מיטוט וגירוש חמאס וארגוני הטרור האחרים מהרצועה - אלא שיש להם ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות. רובם עשו כבר תרגילים על מודל פעם ופעמיים וכך גם הלוחמים שאיתם.
בימים האחרונים, הם מספרים לי בעודי עומד בין הטנקים לבין נגמ"שי הנמר, השלימו להם את כל הציוד שהם זקוקים לו ויושמו לקחים שהופקו לאחרונה, אפילו מהלחימה נגד המחבלים ב-7 באוקטובר. אי אפשר לפרט וגם לא צריך, אבל הטנקים ואנשי החי"ר שייכנסו לעזה ברכב או ברגל, ממוגנים עד כמה שאפשר ותוכנית הקרב מביאה בחשבון הפתעות ומלכודים שחמאס עלול להכין.
מלבד השלמת ציוד ושיפור הכשירות של הטנקים, הנגמ"שים וכלי הנשק, עסקו הכוחות בשטחי הכינוס בהכנה מנטלית ללוחמים. איני רשאי לצטט מפקדים מחמת ביטחון שדה, אבל אומר שהיא הייתה נחוצה מפני שהיחידות הלוחמות מלאות באנשים שלכל אחד מהם קירבה כלשהי למישהו שנרצח, נפצע או נחטף לרצועה, ורבים מהם עדיין תחת השפעה קשה של אירועי השבת השחורה.
בין ביקור בשטח כינוס אחד לשני נכנסתי לקיבוץ בארי ונוכחתי במראות ההרס הבלתי נתפסים. אנשי המילואים שעדיין סורקים בית אחר בית גילו במהלך היום גופה חדשה. אין לדעת אם היא של מחבל או של חבר קיבוץ. ההלם ניכר גם על פניהם של אנשי זק"א שמסתובבים במקום. בפתח בית אחד, שבו נטבחה משפחה עד אחרון ילדיה, מצאתי סכין בתוך שלולית דם קרוש. המרצחים האיסלמיסטים השתמשו בסכיני מטבח ובסכיני קצבים אף שהיו חמושים ברובים ויכלו לגמור את העניין ברגע.
הסיפורים מסתובבים בין הלוחמים בשטחי הכינוס. אצל חלקם הם ערערו את הביטחון בצה"ל, וההכנה המנטלית נועדה למנוע מהם לשקוע בדיכאון. בין אנשים שנחשפו לזוועות מתנהל ויכוח אם מחבלי חמאס והאספסוף שבא בעקבותיהם היו נאצים או דאעש. לנוכח מה שראיתי, מדובר בשילוב מקפיא דם של תכנון אכזרי וביצוע ברוטלי שיצא משליטה.
הלוחמים בשטחי הכינוס מודעים לזה, ולכן, כך אמר לי אחד המפקדים, הם מבינים שאנחנו יוצאים למלחמת אין ברירה. אין מצב לחיות לצד ברברים כאלה, קל וחומר שיהיו בידיהם כלי משחית שיוכלו לשמש נגדנו. פשוט אין מצב. "זה דומה לשואה", שמעתי את אחד המפקדים אומר. אבל בשואה לא הייתה לנו מדינה ועכשיו כן, ואנחנו מתגייסים כדי להגן עליה ועל אזרחיה מפני שחזרה למצב הקודם לא באה בחשבון.
אתה מביט סביבך בשטח כינוס, רואה את הטנקים החדישים ואת הנגמ"שים, כוח עצום, ולמרבה ההפתעה לידם יושבים לוחמים מחויכים. "אנחנו רוצים להיכנס", אמר לי אחד שתפס אותי בצד אחרי שנפרדתי מהם. "אנחנו צריכים לעשות את זה".
מעודד היה לראות שהלקחים לגבי שטחי הכינוס הופקו במלואם מאז 2014. במהלך צוק איתן ספג צה"ל עשרות נפגעים מפצצות מרגמה משום ששטחים אלה היו קרובים מדי לרצועה ונראו בעין – אפילו בלי צורך במשקפת – מרבי הקומות בעזה. כעת שטחי הכינוס נמצאים במקומות בטוחים ומוגנים על ידי כיפת ברזל וכוחות של פיקוד העורף. חמאס וארגונים אחרים יורים עדיין לעבר אזור העוטף, כנראה בכוונה לפגוע שוב בכוחות שבשטחי כינוס, אבל עד כה זה לא הצליח להם.
הכוחות כאמור מאומנים. הם סגרו את תוכניות הקרב ודייקו אותן פעם ועוד פעם. קשה להשיג הפתעה כשמדינת ישראל מודיעה מדי יום בכל אמצעי תקשורת שהיא עומדת להיכנס לעזה. אבל זה עדיין אפשרי. החידושים הטכנולוגיים שצה"ל עמל להכניס לכוחות היבשה בשנים האחרונות ייבחנו לראשונה בקרב בתוך הרצועה.
איש בצה"ל לא משלה את עצמו שמדובר במהלך קצר. לא יהיה כאן זבנג וגמרנו. הכוחות מתכוננים לשהייה ארוכה והדבר ניכר מההכנות הלוגיסטיות שגם אותן אפשר לראות בשטח. האוגדות, החטיבות והגדודים של צבא היבשה שייכנסו לעזה מוכנים היטב. גם למלחמת תודעה שבוודאי תלווה את הלחימה הפיזית בשטח. אבל עדיין, הלא נודע לפנינו. לעת ערב, כשנפרדתי ממפקד בכיר באחד הכוחות האלו, הוא הביט בי בחיוך ואמר: אנחנו נעשה את זה.
