הפועלים מעזה חוזרים לישראל
( רועי עידן משרד הביטחון ורויטרס)
שאקר בראבה הוא סוחר מחאן יונס, אב לשמונה בנים ובנות שכולם כבר נישאו וחיים ברצועת עזה. כמו כמעט בכל יום ראשון בחודשים האחרונים, הוא הגיע למעבר ארז ונכנס דרכו לעבודה בישראל. הוא אחד מ-14 אלף עזתים בני מזל (בקרוב המספר עשוי לגדול ל-20 אלף), שקיבלו לאחרונה היתר לחצות את הגבול ולהתפרנס באופן שבתוך הרצועה ניתן רק לחלום עליו. לפעמים מדובר בשכר יומי הגבוה פי שלושה או ארבעה.
שאקר בשנות ה-60 לחייו, והמשמעות היא שהוא עבד בעבר בישראל, לפני השתלטות חמאס על עזה. ועל כן, בניגוד לבני הדור הצעיר ברצועה, הוא גם מדבר עברית טובה. בדרכו החוצה ממעבר ארז אל תוך תחומי הקו הירוק, הוא אמר ל-ynet: "כשהמעבר פתוח זה יופי. אם אנחנו עובדים - כולם מבסוטים. לא משנה אם זה חמאס, אם זה פתח או אם זאת ישראל – אם יש לנו אוכל אז הכל בסדר. אנחנו גם לא רוצים מלחמות, רק שלום. הייתה מלחמה ב-48, הייתה ב-56, הייתה ב-67, הייתה ב-73. מספיק עם המלחמות. יש לנו ילדים ואנחנו צריכים כסף כדי שיהיה להם לאכול".
הדיון סביב האפשרות להתיר לפועלים עזתים לעבוד שוב בישראל מתנהל בעצימות משתנה כבר שנתיים-שלוש לפחות, אבל המהלך יצא לפועל רק לאחרונה, בעקבות החלטה של ממשלת בנט-לפיד, עם שר הביטחון בני גנץ, שמהותה: שקט ייענה בתעסוקה. בהתאם, במעבר ארז לא דיברו על פוליטיקה ולא על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא על חמאס ולא על ימין או שמאל. לא בגלל שזה אסור ולא בגלל שזה מסוכן. זה פשוט לא מעניין אף אחד. לא בצד הפלסטיני וגם לא בצד הישראלי. במעבר ארז מדברים על כלכלה, על פרנסה, ועל עתיד טוב יותר לילדים.
הכניסה למעבר ארז התנהלה בשקט ובסדר. לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר במעבר גבול רגיל, בין שתי מדינות רגילות, באזור רגיל על הגלובוס. מתח ביטחוני, אם יש כזה, לא מורגש למבקר המביט מהצד. העובדים נכנסים מעזה למתחם מעבר ארז, מקבלים חותמת ויוצאים אל רחבת החניה בשטח ישראל. שם מחכות להם הסעות שתואמו מראש. רוב הנהגים הם בדואים מהנגב, אחרים מאזור יהודה ושומרון, ואלה מסיעים אותם למקומות עבודתם כמעט בכל רחבי הארץ.
הטרמינל החדש במעבר ארז
(יואב זיתון)
רוב הפועלים הפלסטינים הללו יישארו בישראל עד יום חמישי, ועד אז יועסקו בענפים השונים בהתאם להיתר שניתן להם מראש: חקלאות, בנייה, תעשייה, מזון וגם מסחר. אף שכאמור חלקם יועסקו במרכז הארץ, בערב הם חוזרים לדירות ששכרו יחד, כקבוצות, באשקלון, באשדוד, בבאר שבע, בשדרות, ברהט ועוד.
ראמי, המועסק במפעל בשדרות, הוא אחד מאלה שהתחילו אתמול שבוע עבודה מלא בישראל. "אנחנו תלויים בישראל כי המצב בעזה לא טוב ואין שם עבודה", הוא מסביר. "אנחנו מאוד מקווים שיהיה שקט ולא יהיו בעיות. אנחנו רוצים שיגדילו את מספר העובדים. המצב הכלכלי זה הכי חשוב. כשאין עבודה או פרנסה, אנשים בורחים מעזה. אי אפשר לחיות במלחמה".
לראמי, שגר בלב העיר עזה, יש שבעה ילדים. לדבריו, הבת שלו בת ה-11 סובלת מחרדות בגלל ההפצצות הישראליות במבצעים האחרונים. "החלום שלי הוא שהבת שלי תוכל להיכנס לישראל, כדי שהיא תלמד שהישראלים לא מפחידים ושבישראל רוצים לחיות איתנו בשכנות טובה", הוא מוסיף. "אני בטוח, אם היא תבקר בישראל זה יעזור לה להתמודד עם הפחדים שלה".
על פניו ניכר שבשבועות שחלפו מאז הותרה מחדש כניסת פועלים פלסטינים מעזה, שני הצדדים מרוויחים מהסידור שלפני יותר מ-15 שנים היה שגרתי לחלוטין. עם זאת, המשוואה שלפיה כלכלה מייצרת שקט מתגלה לעיתים כשבירה – כפי שאכן קרה לפני כשבוע וחצי בירי רקטה לעוטף, שבעקבותיו הצהירה ישראל על השהיית כניסת הפועלים.
בישראל חלוקות הדעות לגבי סיכויי הצלחת המהלך לאורך זמן. הדרג הפוליטי סבור שראשי חמאס יזהרו לפני שיטרפדו את כניסת הפועלים לעבודה מחשש לתסיסה פנימית. מנגד, גורמים במערכת הביטחון סבורים שלחמאס יש שיקולים פוליטיים ומדיניים אחרים, ואם יחליט שהאינטרס שלו הוא לחמם את הגזרה – בירי רקטות, בפיגוע או בכל פעילות צבאית אחרת – הוא יעשה זאת ללא התחשבות בכלכלה.
כך או אחרת, המדיניות של שר הביטחון גנץ וזו של צה"ל מיושרות זו עם זו, והכוונה היא להמשיך ולהקל כלכלית על הרצועה כל עוד ניתן. חאמד מסרי, תושב בית לאהיא שבצפון הרצועה, סיכם זאת כשאמר ל-ynet בדרכו לעבודתו בחנות ירקות בשרון: "עכשיו המצב בעזה יותר טוב. ברגע שנותנים לפועלים להיכנס אז הכל בסדר. זאת פרנסה טובה ובן אדם שיש לו כסף לא עושה בעיות. כשישראל סוגרת את המעבר זו בעיה גדולה, ברצינות. בן אדם שאין לו כסף אין לו מה להפסיד".
