חגיגה של עברית: באקדמיה ללשון העברית החליטו לחגוג את יום העצמאות במיזם "מה הדיבור אצלך", שחוגג את המילים המקומיות ברחבי ישראל. מתברר שבארצנו הקטנטונת יש שמות שונים למוצרים, חפצים ואפילו תארים שונים, במקומות שונים - בעיקר למושגים הקשורים לממתקים ולמושגים הקשורים במשחקי ילדים. מה שקרוי בפי רבים צמר גפן מתוק, או שערות סבתא, זכה בשם מיוחד באשקלון - שמבלולו, ובגרסה קצת אחרת בנתיבות וסביבותיה - סמבלולו. סוכרייה על מקל קרויה בטירת כרמל - אמבר, בירושלים וביבנה - מציצה, ביהוד - צ'ופמלה (סוכריית תרנגול על מקל). בחיפה, נקראות סוכריות "בונבונים".
תפוח עץ מצופה סוכר שרוף-אדום מכונה ביפו ובנתניה גִידִיאללה או יאללה גדיאללה. סוכריות גומי הן פכרו בקריית גת ("על שם איש בשם פכרו שהיה עומד עם עגלה וסוס ומוכר גומים"), ואצל ירושלמים במבליק. ברמלה ובירוחם מעידים על חמצוצים ככינוי לסוכריות גומי שטוחות. בעכו ליקריץ הוא רביסוס. בנתיבות השתמר לסוכריות הגומי שם מיוחד: בוזריעה. זאת, על שם מוכר גרעינים ופיצוחים בשם מרדכי עמר שהתפרסם בשם בוזריעה (אבי הגרעינים בערבית). מהר מאוד הפך השם לביטוי השגור למרכולתו של אותו מוכר. ברבות הימים הוסיף המוכר למרכולתו גם את הסוכריות המכונות ממתקי גומי, ומהר מאוד היו סוכריות אלה למוצר העיקרי שמכר. עד היום נתיבותי אמיתי אומר 'בוזריעה' כאשר כוונתו לממתקי הגומי.
בגזרת המאכלים האחרים, לאפה מכונה בירושלים "אשתנור" וצנוברים "פיניונס", ובבאר שבע הדג האדום המפורסם נקרא טוֹנָה (ולא טוּנה). אבל השמות החדשניים לא ניתנו רק למאכלים: בזירת המשחקים, לגולות קוראים בחיפה בלורות, בעוד בירושלים בלורה היא רק אחת מסוגי הגולות - ש"מכסחות וצולפות הכי טוב". משחק אבן נייר ומספריים נקרא בחיפה והקריות אבן שוק, בנתניה שָׁה, ובכרמיאל צ'ין צ'אן צ'ון. גלעיני המשמש, שבהם נוהגים ילדים לשחק, מכונים גוגואים ברוב הארץ: בין היתר, בנתניה, בעכו, בפתח תקווה, בראשון לציון, ברחובות, ברמלה ובתל אביב. בירושלים, הם מכונים דווקא אג'ואים, עג'ואים או עג'וקים.
אחד המנהגים שנקשרו בגוגואים, זכה גם הוא לשם: כאשר בעל אוסף קלפים או גוגואים מעוניין להיפטר מהאוסף, הוא זורק אותו לאוויר, צועק מילה וכל הילדים סביב יתקבצו לתפוס ולאסוף את השלל. בירושלים המילה היא קולולוש, בטירת כרמל, באר יעקב ושדה אילן קללושה, בנתניה, בחיפה ובקריות - שאשא, בשכונת אחוזה בחיפה עופי עופי וברחובות אוֹריה. נשיאת ילד על הגב קרויה בפי רבים שק קמח, אבל בירושלים הכינוי הוא אבו-יוֹיוֹ, בפתח תקווה הגרסה היא אַבִּי-יוֹיֶה, באור יהודה חאלבו, באשקלון דיו, ובלוד קיבבוס או אקיבבוס.
ערים מסוימות יצרו סלנג ייחודי משל עצמן: באילת, כפכפים פתוחים מכונים ג'יבוטים, ויָלָה היא שקית מיץ קפואה. באשדוד, הכינוי - דבע או יא דבע משמש קללה - טיפש. ביטוי אחר, חיובי יותר, הוא קַרְקֶר - שפירושו צחוק על החיים. בבאר שבע, אדם "יבש" או "מבאס" מכונה אלמוש, ג'וסי היא מילה לשמועה עסיסית במיוחד, וכשהולכים לישון נהוג לומר "עליתי לישון". בחיפה, כשבכל הארץ הטילו מטבע אמרו "עץ או פלי" אבל בחיפה אמרו "טור או יאס" (וגם "טור או יאז"), וכשבכל הארץ ווייז תתבקש להגיד "בצעו פניית פרסה", בחיפה המינוח האותנטי יהיה "לעשות את הכיכר".
גם בטבריה יש מבחר מילים ייחודיות: "זינח" הוא למשל כינוי לאדם מעצבן, "ויילי" היא מילת התפעלות והמילה "עזה" פירושה "אוי ואבוי" או "איזה אסון". נהוג למשוך את ההברה האחרונה: "עזהההה, תראה מה קרה פה". בעוד הירושלמים עוסקים בהעסקת "חתולות" (בלי הזכרים, ובמלעיל), בנתניה מתמקדים בכינוי לאנשים רכלנים: "קסקסה". ובמשפט: "תיזהר לדבר לידה, זאת קסקסה רצינית'". מילים נוספות מהסלנג העירוני המרהיב הן "לצ'קלף" שפירושו לשקר, "מחרוקים" - כינוי לשגעון הנתנייתים מחרוקים על הים, כלומר משוגעים על הים. "יצאת סמתה" היא תגובה למישהו שעושה מעשה מטומטם, והמילה ספונג'ה משמשת לציון משקה מוגז מתרכיז וסודה.
גם ליישובים החרדיים יש עגה משלהם: "לא אחזתי" בחברה החרדית פירושו 'לא שמתי לב', 'לא קלטתי'. במודיעין עילית באופן ספציפי, מכנים רכב סובארו ישן "אברייכים", כנראה מפני שרק אברכים נוטים להשתמש בו. גם בקיבוצים ובגליל התפתח סלנג ייחודי: המילה "שְׁלָלָה" משמשת בגליל המערבי לתאר את עיגול הזיעה שמצטבר על החולצה באזור בית השחי. הכותב שסיפר על כך הוסיף: "בכל מקום בארץ יש לזה שם אחר: בוריסים, איציקים, עיגול"זים. אבל "שללה" הוא השם שייחודי רק לאזור הגליל המערבי - ביררתי עם כל מי שהכרתי בצבא". לשירותים התפתחו בקיבוצים שמות ייחודיים: בבארי "שמייקה", בשלוחות "בתשי" (קיצור של בית שימוש) ובחצרים "לולו" (כנראה על שם האיש שליווה את הבנות שפחדו ללכת לשירותים המשותפים לבד).
