אתמול לפני שנתיים נמצאה גופתו הצנומה של יונתן היילו ז"ל צפה בגלים הסוערים ביום חורפי מול החוף בנתניה. יונתן, שלא אהב את הים וגם לא ידע לשחות, יצא מבית משפחתו ואמר שתיכף ישוב. נסיבות מותו נותרו בגדר תעלומה עד היום.
הוא היה אדם מאמין, בחור צנוע, רגיש מאוד, בן למשפחת עולים מאתיופיה שהתגוררה בשיכונים בנתניה. יונתן היילו היה גם אסיר משוחרר שבילה את מרבית חייו הבוגרים מאחורי הסורגים. כזכור, הוא היה קורבן אונס, הטרדה, סחיטה ואלימות מצד צעיר בשכונה שבה התגורר, עד שהרג אותו בצעד של הגנה עצמית. לקחתי חלק במאבק הציבורי למען שחרורו, שנמשך חמש שנים ובסופו קוצר עונשו מ-20 לשמונה שנות מאסר. יונתן היילו שוחרר מהכלא ביום הולדתו ה-30, חצי שנה לפני מותו שובר הלב.
הסיפור שלו הוא טרגדיה שניתן היה למנוע. במהלך מאסרו הוא לא קיבל סיוע או טיפול בטראומה שנגרמה לו מהתקיפות המיניות ששרד. הוא שהה בכלא תחת אבטחה מקסימלית ואפילו הביקורים שלהם זכה התקיימו כשהוא בתא סגור, מאחורי זכוכית כפולה, ללא יכולת לחבק את בני משפחתו. אפילו את השיחות ביניהם הם נאלצו לנהל באמצעות שפופרת.
אחרי השחרור מהכלא הוא התקשה למצוא מקום מגורים קבוע ועבודה המתאימה לכישוריו. בתחילה התגורר בישיבה בצפון תל אביב אך סבל שם מגילויי גזענות ומפרופיילינג משטרתי בהיותו גבר שחור בסביבה לבנה. לאחר תקופה הוא עבר להתגורר בקיבוץ בצפון אך סבל שם מבדידות והפר את תנאי שחרורו. במקום להבין את מצוקתו ולסייע לו, הוא נשלח בחזרה לכלא ושוחרר בשנית רק לאחר כמה חודשים. תקופה ארוכה לפני מותו הוא חיכה להשתתף בתוכנית מגורים ושיקום בהוסטל לגברים של הרשות לשיקום האסיר, אך כניסתו התעכבה עקב היעדר מקום ועומס בהוסטל. ב-30 בנובמבר 2020 נמצאה גופתו בחוף בנתניה.
כמו יונתן היילו, אסירות משוחררות ואסירות משוחררים רבים מסיימים את תקופות המאסר שלהם ומגלים שהעולם בחוץ לא מחכה להם. ההזדמנות השנייה לחיים לא כוללת בתוכה סל שיקום מספק, ובהיעדר עורף משפחתי וכלכלי ייאלצו להסתפק רק בקצבת הבטחת הכנסה זעומה לתקופה של חודשיים.
בנוסף, הם לא זכאים לדיור ציבורי אלא לסיוע בשכר דירה שיינתן בנסיבות טיפול מסוימות למשך תקופה של שנה בלבד, וגם זה רק לאחר הצגת חוזה שכירות למשרד הבינוי והשיכון. כלומר, הם יוכלו לממש את הזכאות רק אם יצליחו להשיג ערבויות וביטחונות שישכנעו את בעלי הדירה בשוק החופשי להשכיר את הנכס דווקא להם.
במציאות שבה רק מיעוט מהאסירים המשוחררים בישראל זכאי לתוכנית שיקום, 39% מהם חוזרים לבתי הסוהר. מנגד, יותר מ-85% מהאסירים שמרצים את כל תקופת המאסר שלהם חוזרים בתוך כמה שנים לכלא. היעדר פתרונות שיקום ותמיכה הוא בגדר עוול כפול לציבור: ראשית – אין מניעה וצמצום של פשיעה חוזרת. שנית: יש בזבוז משווע של סכומי עתק מכספי ציבור בכליאה של בני אדם, שיכולים להיות בני המשפחה שלנו, הקולגות בעבודה או החברים מהתיכון.
יונתן היה חבר שלי ועכשיו הוא מת. אי אפשר להחזיר אותו לחיים, אבל בהשקעת משאבים ומדיניות נכונה ותומכת, המתעדפת פתרונות של שיקום ולא רק כליאה, תוך שינוי השיח הציבורי ומתן הזדמנות כנה ואמיתי לאסירים משוחררים ואסירות משוחררות, נוכל למנוע את הטרגדיה הבאה.
- ספיר סלוצקר עמרן היא עורכת דין העוסקת בזכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il