גם בין שאר זוועות 7 באוקטובר הצליח הטבח במסיבת הנובה לבלוט בממדיו ובאכזריות ובחוסר האנושיות של מבצעיו. מתחם פסטיבל המוזיקה שהתקיים באותו בוקר, והשטחים שדרכם ניסו המבלים להימלט, חוו את אחת ממתקפות הטרור הקטלניות בהיסטוריה. 410 בני אדם נרצחו במסיבות השונות באותו יום, מהם 393 בנובה, 16 בפסיידאק ואחד במידברן. זה סיפורה של דניאל גלבאום (23), שורדת הטבח במסיבה.
"שלושה שבועות לפני הנובה, חזרתי מהטיול הגדול בדרום אמריקה. למסיבה נסעתי עם אחותי הגדולה ליאור וחברים. ב-5:30 בבוקר התחלנו להרגיש עייפים. הלכנו לאזור האוהל, אחותי נכנסה לישון. ב-6:29 המוזיקה הופסקה ונשמעו אזעקות צבע אדום".
"אחרי כמה דקות אמרו לכולם לארוז ולהתפנות. עלינו לרכב והתחלנו לנסוע לכיוון היציאה. עלינו על כביש 232, ועמדנו לפנות שמאלה לכיוון בארי, לא היה לנו מושג שיש מחבלים. אחרי כמה דקות של נסיעה ראינו רכבים מסתובבים. לא הבנו מה קורה, והסתובבנו גם, ואחרי כמה שניות ראינו רכבים עוצרים, ממש באמצע הדרך, ואנשים רצים החוצה. כשירדנו מהרכב שמעתי את היריות הראשונות. אחותי הסתכלה עליי ושאלה אותי, 'דני, ככה ירי נשמע?'".
"ראינו אנשים רצים והתחלנו לרוץ איתם. מישהו, כנראה מהביטחון, נעמד על גבעה וצעק לכולם, 'רוצו מזרחה, רוצו לכיוון השמש'. זה אחד הדברים שהצילו אותנו. מולנו ראינו רכב שחור נוסע לכיווננו, עצרנו אותו, וביקשנו לעלות. אלה היו שני בחורים מהמסיבה, אין לי מושג מי הם ואם הם שרדו. נסענו במשך כמה דקות והגענו עוד פעם למבוי סתום, כי כל השטחים החקלאיים היו חרושים ורכבים פרטיים פשוט לא יכלו לנסוע שם".
"כשירדנו מהרכב הבנתי לראשונה את גודל האירוע. ראיתי לא רחוק ממני כמה מאות אנשים רצים לכל כיוון, יריות בלי הפסקה, וכל כמה שניות מישהו אחר נופל. הסתכלתי לצד השני וראיתי מחבל עם חולצה ירוקה הולך בנונשלנט, ושני מטרים לפניו מישהו עם חולצה שחורה רץ ונופל על הרצפה. הוא הצליח להתרומם, עשה עוד איזה שני צעדים ופשוט התרסק על הרצפה שוב. זו סצנה שאני לא אשכח בחיים כי זה היה הרגע שבו הבנו כמה שזה קרוב, ראינו את המחבלים בעיניים. הם פה".
"ראיתי שפשוט לא היה איך לעזור לה. הירי לא הפסיק, והבנו שאם נעצור, נחרוץ את גורל כל הנוסעים ברכב. אני לא יודעת מה איתה, ואני אוכלת את עצמי על זה מאז. זה משהו שכנראה ילווה אותי לנצח"
"ממרחק ראיתי טנדר לבן נוסע לכיווננו. אלה היו בני זוג שהגיעו יחד למסיבה שהצילו את חיינו. היינו שם בערך 16 אנשים, שוכבים אחד על השני בחלק האחורי של הטנדר. נסענו דרך פרדס כשהירי מאחורינו, ועשרות אנשים רצו לתוך הפרדס. אני ממש זוכרת שראיתי מישהי עומדת מחוץ לטנדר ושולחת אלינו יד של 'הצילו', ופשוט לא היה לנו איך לעזור לה. הירי לא מפסיק, והבנו שאם נעצור עכשיו, כנראה נחרוץ את גורלם של כל הנוסעים ברכב. עד היום אני לא יודעת מה איתה, ואני אוכלת את עצמי על זה מאז. זה משהו שכנראה ילווה אותי לנצח".
"הגענו לתחנת המשטרה בנתיבות ונשארנו שם עד הלילה. בנסיעה הביתה כבר כתבתי לקצינת השלישות שאני חוזרת, שאני צריכה להיות בצבא בזמן הזה. במשך חודשיים של מילואים לא הבנתי מה עברתי. אני ממש זוכרת את התקף החרדה הראשון אחרי שהשתחררתי, כשנסעתי חזרה מתל-אביב עם שני חברים ועמדנו בפקק תנועה. כל הגוף שלי התחיל לרעוד, דפיקות לב, חשבתי על זה שככה זה התחיל גם בפעם הקודמת, שבטח זה קורה שוב. זה היה נורא קשה. אחר כך גם התחילו להגיע סיוטים על מחבלים, המראות התחילו לצוף, ואיתם התחושה של אשמת הניצול. מה הייתי יכולה לעשות אחרת? ואז בעצם הבנתי שטוב, הגיע הזמן להתחיל לטפל בעצמי".
"למרות הקושי חזרתי לרקוד. אין עלייה אחת לרחבה שלא מלווה בכל מנעד הרגשות. באושר, על שאני פה, ובכאב על זה שהם לא פה. בכל מסיבה יש לי טריגרים, כל מסיבה זו התמודדות מחדש. אבל אנחנו לא נפסיק לרקוד, כי אם אנחנו נפסיק זה הניצחון שלהם עלינו, והם ניצחו אותנו בהרבה מאוד דברים. זה לא הולך להיות אחד מהם".
פורסם לראשונה: 08:42, 06.10.24
