הדיווח בחדשות קשת לפני כשבועיים ולפיו מחוללי הפשיעה המרכזיים בחברה הערבית הם סייענים לשעבר של שב"כ הממשיכים לזכות לחסותו עורר סערה שלא שכחה. הדיווח אומנם הוכחש על ידי סגן השר לביטחון פנים, דוברות שב"כ ובכירי המשטרה ובראשם ראש אגף "סיף" (סיכול פשיעה בחברה הערבית), ניצב ג'מאל חכרוש, אולם לא היה בכך כדי למנוע את הפיכת פרט המידע נטול הסימוכין לכדי עובדה מוגמרת. מבחינת פוליטיקאים ואנשי מדיה וציבור ערביים רבים מדובר היה בחשיפת סיבת העומק לתופעה המשסעת את החברה שלהם בעשור האחרון.
האמון שמייחסים רבים בחברה הערבית לדיווח מהווה מעין גלגול לתפיסת המוא'מרה - "המזימה" - שבמוקדה נטייה לזהות בקונספירציות חיצוניות את המקור לליקויים פנימיים. מבית היוצר הזה כבר נולדו בשנים האחרונות תיאוריות שלפיהן ישראל גיבשה אסטרטגיה סדורה ומכוונת לליבוי הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, ושגורמי הביטחון במדינה הם האחראים להפצת אמל"ח בקרב האזרחים הערבים.
הדבקות בטיעון לגבי החסות שמעניק השב"כ לגורמי הפשיעה בחברה הערבית פוגע באזרחים הערבים פעמיים. ראשית מדובר בטיעון שלא עומד בשום אמת מידה של "עובדה": אין למידע מקור גלוי ומוסמך והוא לא מלווה בנתונים כלשהם. מוטב לגורמים בחברה הערבית המנופפים באותו דיווח לפחות להציב סימני שאלה סביב מה שמסתמן בהדרגה כ"פייק ניוז", אותה תופעה שהחברה הערבית עצמה סובלת ממנה לא פעם בעקבות הטחת האשמות נגדה.
האלימות אינה רק תוצר של העדר אכיפה והשקעה, אלא גם בבואה למשברים פנימיים חריפים בתוך החברה הערבית שזיקתם למדינה מוגבלת ואשר על הציבור הערבי להודות בקיומן ולטפל בהן
חמור מכך, ההישענות על אותו דיווח מרחיקה את הציבור הערבי מחשבון נפש פנימי נוקב שמאפשר איתור מדויק של שורשי נגע הפשיעה והאלימות. אין עוררין על כך שהחלק הניכר מהאחריות לתופעה אכן מוטל על כתפי המדינה והמשטרה, שלמעשה לא נכחו במרחב הציבורי הערבי בעשורים האחרונים והחלו להפגין רצינות בנושא לפני פחות מעשור כשכבר צמח לממדים מפלצתיים.
ואולם, האלימות הגואה אינה רק תוצר של העדר אכיפה והשקעה, אלא גם בבואה למשברים פנימיים חריפים בתוך החברה הערבית שזיקתם למדינה מוגבלת ואשר על הציבור הערבי להודות בקיומן ולטפל בהן. בראשן: אובדן השליטה על חלק גדול מהדור הצעיר, היחלשות מקורות הסמכות הפוליטיים והחברתיים, מעורבות מוגבלת של מערכת החינוך הערבית בחיי הצעירים, קצרי תקשורת בין ההורים לבני הנוער, ודומיננטיות של כבלי המסורת שמתבטאת במאבקים המתמשכים בין חמולות ושבטים ובאלימות נגד נשים בתוך המשפחה.
הפשיעה והאלימות הגואות בחברה הערבית אינן "בעיה של הערבים" אך גם לא עניין הנתון באחריות בלעדית של היהודים או של המדינה. זהו אתגר אסטרטגי מבחינת ישראל שחלק ממאפייניו השתקפו במלוא עוזם במהומות מאי ומחייב התבוננות פנימית נוקבת של שתי החברות.
מיכאל מילשטייןההתמודדות עם הפשיעה והאלימות אינה ניתנת להפרדה מבעיות יסוד רבות הקשורות לחברה הערבית ומצריכות גיבוש אסטרטגיה כוללת מטעם המדינה. ההתמודדות חייבת להישען מצד אחד על הגברת מאמצי האכיפה והשיטור, אך מהצד השני גם על השקעות בתחומי החברה, הכלכלה, הנוער והתשתיות, ובעיקר הכרחי שתלווה בשיתוף פעולה הדוק עם המשטרה ובמאבק נחוש של הציבור הערבי נגד תופעות חברתיות בעייתיות הקיימות בקרבו.
קידום צעדים מעשיים בכיוון הזה עשוי בשלב הראשון לסייע בריכוך המתח הרב שעדיין קיים בין ערבים ליהודים ומאיים להתפרץ בכל רגע מחדש, ובהמשך אף להוות בסיס להסדרה ולהגדרה תקדימיות של מערכת היחסים בין האזרחים הערבים למדינה, פער שאירועי מאי האחרון הוכיחו עד כמה הן נחוצות.
- ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
