"עליי להודיע כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שהם קראו הפתרון הסופי של בעיית היהודים. אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל". ב־23 במאי 1960 הכריז ראש הממשלה דוד בן־גוריון מעל דוכן הכנסת על לכידתו של אייכמן. הידיעה טילטלה את תושבי המדינה הצעירה שחלקם עדיין חיו את זוועות השואה. שני אנשים ליוו ממש מקרוב, הכי קרוב, את מהלך המשפט, למרות שהיו צעירים. עו"ד תמי האוזנר־רוה, אז בת 14, בתו הבכורה של התובע במשפט גדעון האוזנר, ואחיה עו"ד עמוס האוזנר, שהיה בן 11 בלבד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"זה קרה זמן קצר לפני שאבא התמנה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה", תמי מספרת. "אני זוכרת היטב את אותו הערב שבו הוא כינס את אמא שלנו יהודית ואותנו הילדים במטבח הדירה הקטנה שלנו. זה היה ממש בסיום ארוחת הערב. הוא אמר שיש לו משהו חשוב לספר והסביר על התפקיד המיועד לו כתובע במשפטו של אייכמן. הוא אמר שמדובר במי ששימש כאחראי הראשי לביצוע תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים. היינו אז ילדים. חצינו כבר את גיל 70, אבל אנחנו זוכרים היטב את המשפט. אבא ביקש שנקבל בהבנה ונעזור לאמא, כי הוא ייאלץ להיעדר מהבית לא מעט כחלק מההיערכות למשפט".
את הזיכרונות מזמן המשפט העלו תמי ועמוס על הכתב בספר שחיברו, "כשאייכמן נכנס אלינו הביתה" (הוצאת "ידיעות אחרונות", "ספרי חמד"). כל אחד כתב את חלקו, את החוויה הפרטית שלו, בלי לדעת מה כתב השני. תמי האוזנר־רוה מכהנת כיו"ר דירקטוריון חדשות 12. בעבר שימשה סגנית היועץ המשפטי לממשלה. עמוס האוזנר הוא חבר הנהלת מכון משואה. שימש בעבר כפרקליט ההסתדרות הציונית העולמית. נפגשתי עם שני ילדיו של האוזנר המנוח ועבורי זו הייתה סגירת מעגל. אבי, העיתונאי נח קליגר ז"ל, שורד מחנה אושוויץ ומצעד המוות, סיקר מטעם "ידיעות אחרונות" את משפט אייכמן.
אייכמן נלכד בשנת 1960 בבואנוס־איירס, ארגנטינה, על ידי המוסד. הוא נחטף ב־11 במאי באותה שנה והובא לישראל בחשאי ב־21 במאי. כעבור יומיים הודיע כאמור בן־גוריון על העמדתו לדין.
הספר הוא למעשה אסופה של זיכרונות מבית האוזנר בצל משפטו של הפושע הנאצי. כתיבתו העניקה לילדיו הזדמנות לתעד את מה שראו ושמעו בדירתם הקטנה בירושלים, כשאביהם ניהל את התביעה נגד אייכמן. "במשך שנים רבות אני עושה כל שביכולתי כדי להנציח את זיכרון השואה ואת קורבנותיה", תמי מספרת. "אני למעשה ממשיכה את מורשתו של אבי, שהיה לפה לששת המיליונים שנטבחו ולניצולים ששרדו".
תמי: "בשיא ההכנות לקראת המשפט הוא התעקש עם אמא ללכת לאספת הורים בבית הספר במקומה. לנו, כילדים, הייתה התמודדות מורכבת עם הסביבה. הפכנו למעין סלבס. פתאום כולם ידעו מי זה אבא. היו גם כאלה שכעסו עליו, כמו השכנה מלמטה, ניצולת שואה שבאה אליו בטענות שהוא פותח לה שוב את הפצעים. אחרי גזר הדין היא חזרה בה והודתה לאבא: 'בפעם הראשונה הוצאתם לנו, הניצולים, את המוגלה שהייתה שם שנים'"
בחזרה אל אותו ערב דרמטי לפני יותר מ־60 שנה. "אני חייבת להודות שבאותה שיחה משפחתית במטבח, עמוס ואני לא באמת הבנו את משמעות הדברים, וגם לא ממש שיערנו את כובד המשא שהוטל על כתפיו של אבא", תמי אומרת. "רק בחלוף שנים, כשבגרנו והפכנו בעצמנו לעורכי דין, התחלנו להבין מה נדרש ממנו. אבא היה היסטוריון ששלט בשפות רבות, משפטן מחונן, ליטיגטור בעל יכולת רטורית עצומה, פסיכולוג ועוד הרבה יותר מזה. למרות שהיה עסוק מאוד, תמיד היה חשוב לו גם לדעת, כאבא במשרה מלאה, איך היה לנו בבית ספר. אני זוכרת שבשיא ההכנות לקראת המשפט הוא התעקש עם אמא ללכת לאספת הורים בבית הספר במקומה. לנו, כילדים, הייתה התמודדות מורכבת עם הסביבה במהלך המשפט. הפכנו למעין סלבס. פתאום כולם ידעו מי זה אבא. היו גם כאלה שכעסו עליו, כמו השכנה מלמטה, ניצולת שואה שבאה אליו בטענות שהוא פותח לה שוב את הפצעים. אחרי גזר הדין היא חזרה בה והודתה לאבא במילים שלה: 'בפעם הראשונה הוצאתם לנו, הניצולים, את המוגלה שהייתה שם שנים'. היו גם לא מעט מכתבי איום על החיים שלנו שהגיעו לתיבת הדואר. כולנו במשפחה נבהלנו".
עמוס מספר כי אביהם היה טרוד בשאלה האם יוכל לייצג נאמנה את ששת מיליון הנספים ואת השורדים. "אבא שלנו לא 'בא משם', הוא לא חווה כמותם את הזוועות", הוא אומר. "הוא שיתף אותנו בחיבוטי הנפש שלו. לפני המשפט אבא נסע לבקר בקיבוץ לוחמי הגיטאות כדי לשוחח עם צביה לובטקין ועם בעלה יצחק (אנטק) צוקרמן ממנהיגי מרד גטו ורשה. הוא הקשיב להם במשך שעות. שיתף אותם בנושאים שהתכוון להציף במסגרת המשפט. צביה לפתע אמרה לו: 'גדעון, אתה מדבר כאילו היית שם איתנו'. רק אז אבא הרגיש שעבר את המבחן, שיוכל לטפל בניצולי השואה שיעידו במשפט".
תמי ועמוס לא הגיעו ממשפחה של שורדי שואה, לא מצד אביהם, שעלה בגיל 12 מפולין עם משפחתו, וגם לא מצד אמם יהודית שעלתה בגיל שלוש עם משפחתה. "לא היינו חשופים לסיפורי שואה", תמי אומרת. "הפעם הראשונה ששמעתי על הזוועות של הגרמנים הייתה באותם ימים שאבא תיעד אינספור עדויות של שורדים שניצלו מהתופת. בסלון הבית שלנו היו דלתות הזזה שאפשר היה לנעול. מבעד לדלתות הללו חדרה השואה לאוזניי ולליבי. עמוס ואני היינו עוברים כאילו במקרה ליד הדלת, נצמדים אליה מרותקים ואחוזי אימה ממה שמסופר מעבר למחיצה. גם בחלוף 60 שנים הזיכרון הזה חי בתוכי כל יום. הדלת נסגרה כדי שמה שמסופר מאחוריה יישאר שם – אך הדברים שהאוזניים שלנו שמעו היו מעוררי פלצות. נערה צעירה, עומדת חיוורת מאחורי הדלת, רק רוצה לברוח אבל נשארת להאזין בסתר. האוזניים שמעו והמוח סירב להאמין. כל סיפור עדות היה יותר מזעזע מהאחר".
יהודית, האם, הייתה מקבלת את השורדים שהגיעו להעיד בפני בעלה, התובע האוזנר. היא הגישה להם תה ועוגיות שאפתה לפני שהגניבה אותם לסלון וסוגרת אחריה את הדלת. "שמעתי למשל אישה, רבקה יוסלבסקה, מספרת לאבא כיצד נלקחה עם בתה הקטנה ליער מחוץ לעיירה", מספרת תמי. "הן נדרשו לעמוד מעל תעלה חפורה, עירומות לחלוטין. 'במי לירות קודם, בך או בבתך?', נשאלה רבקה על ידי קצין אס־אס, ולפני שהספיקה לענות הוא חטף ממנה את בתה, מרתה הקטנה, ירה בה והיא נפלה אל תוך הבור. האם ההמומה נורתה גם היא וקרסה בעקבותיה. היא כוסתה בערמות של גופות. בכוחותיה האחרונים הצליחה להיחלץ מהבור. אני זוכרת לפרטי פרטים איך תיארה בפני אבא כיצד הסתתרה עירומה ומכוסה כולה בדם עד שהרוצחים עזבו את המקום. אני גם זוכרת שהיא אמרה בחשש לאבא: 'כשאני מספרת את הסיפור, אפילו הילדים שלי לא מאמינים לי'. אבא מיהר להרגיע אותה וענה בקולו הבוטח: 'השופטים יאמינו לך. חשוב שתבואי להעיד".
הספר שחיברו בתו ובנו של האוזנר מתאר לא רק את אחורי הקלעים של משפט אייכמן בבית המשפחה. הוא מתייחס באופן מקיף גם לפועלו של האוזנר כתובע, למשל בפרשת לבון (עסק הביש), ומספר את סיפור חייו לצד אשתו יהודית. פרופ' אהרן ברק, שורד שואה, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כתב בדברי הפתיחה: "הספר הזה הוא גם אוטוביוגרפיה של ילדי האוזנר. ניצבת בפני הקורא דמותם של תמי ועמוס אשר עשו ככל יכולתם לשמור על מורשת אביהם. המשפט גרם לשורדי השואה לזקוף קומתם, לפתוח את סגור ליבם ולדבר על חוויותיהם הקשות". ברק, אגב, היה מתמחה אצל האוזנר, אך ביקש לעבור להתמחות בפרקליטות בשל הקושי האישי שלו להתמודד עם מאורעות השואה.
5 צפייה בגלריה
האוזנר ביקש מהשופטים להעניש בעונש החמור ביותר. אדולף אייכמן בבית המשפט
(צילום: GettyImages)
עמוס מצביע על נאום הפתיחה המקורי של אביו במשפט, שממוסגר וניצב בסלון, עם כל התיקונים בכתב ידו. זאת לצידו התמונה המפורסמת שלו מפנה אצבע מאשימה. הבן מספר על הכנות עד הרגע האחרון לקראת המשפט. "אבא ליטש את נאום הפתיחה במשך כל הלילה", הוא נזכר. "הוא אפילו העיר משינה את אמא כמה פעמים והתלבט איתה על משפט כזה או אחר. למשל האם להגיד 'שישה מיליון מאשימים' או 'שישה מיליון קטגורים', או "אין אני עומד כאן יחידי' מול 'אין אני עומד כאן לבדי'. זה נמשך עד הרגע האחרון וזו הסיבה שלא הספיקו להדפיס את הנאום והוא נשאר כתוב בכתב ידו".
המשפט הסתיים בהרשעתו של אייכמן בכל סעיפי האישום. האוזנר ביקש מהשופטים להעניש את הצורר הנאצי בעונש החמור ביותר הקבוע בחוק: "הריני מבקש שתקבעו כי בן מוות האיש הזה". תמי אומרת כי אביה לא דגל בעונש מוות, "אבל במקרה של אייכמן הוא לא התלבט לרגע".
ב־15 בדצמבר1961 גזר בית המשפט עונש מוות על אייכמן. ערעורו נדחה והוא הוצא להורג בתלייה ב־31 במאי 1962. "כמה אנשים נכחו בהוצאה להורג", מספרת תמי. "אחד מהם היה מיכאל (מיקי) גולדמן, ששרד את השואה. לא פעם נשאלתי האם ראיתי את אבי בוכה במהלך המשפט. לא ראיתי אותו ממש בוכה, למעט הפעם ההיא שגולדמן, שנכח בתליית אייכמן, התקשר אליו והודיע: 'הכול נגמר'. אז ראיתי את אבי מוחה דמעה מעינו ואומר כאילו לעצמו: הצדק נעשה, אבל כל זה היה כל כך מעט וכל כך מאוחר".
תמי בטוחה כי המעמסה הרגשית של המשפט השפיעה על מהלך חייו של אביה. "הוא הלך לעולמו בגיל צעיר יחסית, אחרי מאבק קשה במחלת הסרטן", היא אומרת. "אני חושבת שלמטלה הכבדה מנשוא שנטל על עצמו יש חלק מכריע בכך. היה לי קשה לראות את אבא, שמילים היו כלי העבודה שלו, דובר שבע שפות, מספר הבדיחות הכי טוב שפגשתי, שרוי באלם במשך שנים. אף פעם לא ידעתי אם הוא באמת שומע או מפנים את מה שסיפרתי לו בזמן שהיה חולה".
