רפורמת הגיור היא מאבק בין גברים יהודים אורתודוקסים ציונים לבין גברים יהודים אורתודוקסים לא-ציונים על עתידו של העם היהודי היושב בציון. מקומם של החילונים נפקד ממנו, כאילו זה לא נוגע להם. זו לא אשמת הרבנות או הממסד הדתי, אלא הרפיסות החילונית בכל הנוגע לזהות היהודית של מדינת ישראל שהביאה אותנו למצב הזה.
לא מדובר בתופעה חדשה. כוחן הפוליטי והחוקי של המפלגות הדתיות מגולם מעצם הרפיסות הזו. הציונות ויתרה על חלקה בדיון בסוגיית מיהו יהודי בתמורה לשיתוף הפעולה הפוליטי של המפלגות הדתיות. במשך עשרות שנים הגיעו ראשי ממשלות ישראל, שרים וחברי כנסת ללחך פינכתם של הרבנים הגדולים. ללא דיון, שאלה או ויכוח, תמיד בחרדת קודש. המפלגות הדתיות מנצלות את הרפיסות הזו על מנת לממש את חזונן לעם היהודי.
החילונים, באופן פעיל, השאירו את כל המוסדות הדתיים הרשמיים של מדינת ישראל בידי המפלגות הדתיות, מה שיצר מצב אבסורדי שבמסגרתו המיעוט תופס את הרוב במקום רגיש ויוצר מוסדות שהופכים חזקים ומשמעותיים ככל שחולף הזמן. אלה משתלטים לא רק על תקציבים, אלא על זהותה של המדינה ממש.
בתחילת שנות ה-70 תוקן חוק השבות על מנת לאפשר את שחרורם ועלייתם מברית המועצות של אסירי ציון שחלקם לא היו יהודים על פי ההלכה. 20 שנה אחר כך, כחלק מגל העלייה הגדול לאחר נפילת מסך הברזל, החלה הגעתם של כחצי מיליון זכאים מתוקף חוק השבות ומאז מתעלמת מדינת ישראל מהבעיה שיצרה במו ידיה.
החברה הישראלית על סף פיצוץ סביב עצם הזהות שלה כיהודית, וזה בלי להתייחס כלל לחצי מהעם שחי חיים מגוונים לא פחות מעבר לים. הציונות יצרה את הבעיה, והציונות היא זו שצריכה להתמודד איתה
שורש הבעיה נעוץ עוד הרבה שנים לפני כן, בחטא הקדמון של הציונות. התנועה הציונית לא ראתה לנכון להישען על היהדות כפי שהתפתחה (התפתחה, לא נשתמרה) במשך 2,000 שנות גלות. השיא הגיע בחתימתו של דוד בן גוריון על מסמך הסטטוס-קוו מול החזון איש - מהלך שקעקע אפשרות של סולחה בין הפרשנות הציונית לבין הפרשנות הרבנית של היהדות. לבן גוריון היו מגוון סיבות היסטוריות לפעול כפי שפעל, אבל עצם המעשה ברא את ליבת הסכסוך היהודי-יהודי.
74 שנים מנסים רבנים אורתודוקסים ציונים להשתלט על מערך הגיור הלאומי שנמצא בידיהם של רבנים אורתודוקסים שאינם ציוניים, ומטעם הסיעות הציוניות החילוניות שקט ודממה. רפורמת הגיור היא אולי ההחלטה הכי דרמטית על זהותה של מדינת היהודים מאז תיקון חוק השבות, על עצם הכניסה למועדון הישראלי, ונציגי הרוב היהודי פשוט מדירים את רגליהם. ומבחירה.
כך או אחרת, רפורמת הגיור היא מסך עשן ולא הפתרון לסוגייה, כי גם אם היא תעבור, איזה אינטרס יש למיליון ישראלים - ובעיקר ישראליות - לעבור את התהליך הזה? למה נטשה צריכה להשפיל את עצמה בפני רב שרואה בה נחותה ולמה שזה יעניין אותה אם הכיפה שלו עשויה מבד כזה או אחר? נטשה, שהייתה אמא של שבת בגן אסתר, חגגה את כל החגים היהודיים על פי לוח השנה הישראלי, שהתנדבה במד"א בתיכון, שירתה בצה"ל וכיום עובדת בשירות המדינה, היא ממש לא צריכה את אישורם של הרבנים ליהדותה.
והאמת היא שגם ישראלים רבים אחרים לא צריכים את האישור של הרבנים בשביל לראות בנטשה חלק מהעם היהודי. אלה שההלכה היהודית רלוונטית עבורם יצטרכו להתמודד עם ההשלכות של זה, וכנראה ייאלצו לעבוד קשה יותר כאשר יתקלו בסיטואציות מורכבות. אבל הם אלה שבוחרים בחיים של החמרות על גבי החמרות, ובכל מקרה מפלים יהודים על פי ההלכה שחיים לא על פי דרכם.
נתנאל הרשדנה טל אלדווקא מהשיח כעת על רפורמת הגיור צומחת הזדמנות של הציונות לאמץ בחזרה את הזהות היהודית שלה ולעשות זאת מתוך ידע ועוצמה. במשך אלפי שנים היהודים ידעו לפרק ולבנות את המסגרת שלהם מחדש על מנת לשמור על העם מאיומים פנימיים. כל עוד מדינת ישראל תמשיך לנהל את הדיון על עם ישראל, ולא יחד איתו, המצב לא ישתנה. הרי איזה אינטרס יש לאדם שאינו יהודי על פי תפיסות אורתודוקסיות לעבור תהליך גיור שכזה?
החברה הישראלית על סף פיצוץ סביב עצם הזהות שלה כיהודית, וזה בלי להתייחס כלל לחצי מהעם שחי חיים מגוונים לא פחות מעבר לים. הציונות יצרה את הבעיה, והציונות היא זו שצריכה להתמודד איתה.
- נתנאל הרש הוא יועץ אסטרטגיה ותקשורת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
