עד לפני שבועיים גם אני סברתי שנכון ומתבקש לאחד את מרצ והעבודה. בשנתיים האחרונות הן אכן היו מפלגות אחיות שקידמו את אותם נושאים, זאת לאחר שמרצ החליטה לדחוק הצידה את המאבק נגד הכיבוש ובעד קידום השלום עם הפלסטינים, ולעסוק בעיקר בנושאים חברתיים. איחוד בין המפלגות הללו היה מוצדק בעיקר כי לא היה הבדל מהותי באידיאולוגיה שהציגו הח"כים שלהן.
אולם לפני שבועיים נפל דבר כשמתפקדי מרצ, כמעט 20 אלף איש, אמרו את דברם והפריימריז הסתיימו בתוצאה חד-משמעית: המתפקדים בחרו להציב את זהבה גלאון כיו"ר המפלגה ומיד אחריה את ח"כ מוסי רז - שתיים מהדמויות המזוהות ביותר עם המאבק נגד הכיבוש ובעד השלום. בנוסף, הם הציבו במקום ריאלי את ח"כ עו"ד גבי לסקי, שגם היא אחד מסמלי המאבק.
זאת ועוד, בעשירייה הראשונה נבחרו ארבעה בני מיעוטים: ח"כ עלי סלאלחה (דרוזי מבית ג'ן), עו"ד אומיימה חאמד (מוסלמית מנצרת), אעיד בדיר (מוסלמי מכפר קאסם) וד"ר מאזן אבו-סיאם (בדואי מרהט). אין עוד אף מפלגה בישראל שקרובה להציג רשימה של שותפות יהודית-ערבית כמו זו של מרצ. המתפקדים דרשו – פשוטו כמשמעו - להציב בראש סדר העדיפויות של המפלגה את המאבק בכיבוש ואת קידום השותפות היהודית-ערבית.
מי שמציב את זהבה גלאון ומוסי רז בראש הרשימה אומר באופן ברור שאין לו שום עניין באיחוד עם מפלגה שערכיה מטושטשים ועיניה פוזלות דרך קבע למרכז, אלא רצון להציג קו שמאלני מובהק. כעת, חובה על נבחרי הפריימריז במרצ להקשיב לרחשי הציבור שהצביע להם.
מפלגת העבודה מציגה קו אחר לחלוטין. היו"רית מרב מיכאלי בוחרת במודע לא לעסוק בנושא המדיני, חברי רשימתה לא מעזים להוציא מפיותיהם את המילה "כיבוש" ורובם (אולי חוץ מח"כ נעמה לזימי) מתנערים מתמיכה בארגוני זכויות האדם בישראל. מפלגת העבודה החליטה מזמן שהיא רוצה להיות חלק מטרנד מפלגות המרכז בניסיון לחקות את ההצלחה של יש עתיד.
(צילום: נויל האריס)
אני כמובן ער לטיעון שלפיו אחת משתי המפלגות עלולה לא לעבור את אחוז החסימה ולפגוע בגוש, אולם כל הסקרים של השבועיים האחרונים מראים אחרת: יציבות סביב חמישה מנדטים לכל אחת. וממילא, ברור לכל בר-דעת שאת הקמפיין לאיחוד מרצ והעבודה מובילים אנשי יש עתיד שמעוניינים לשתות את המנדטים מהאיחוד המיוחל בכדי לנסות ולהתקרב לגודלה של הליכוד.
ניר אבישי כהן צילום: אוהד רומנוניסיון העבר מוכיח שיש מספיק מצביעים בשמאל שיצביעו בנפרד לעבודה ולמרצ, בוודאי לאור הבידול המשמעותי שקיים ביניהן כיום. אם יאיר לפיד דואג לגוש "השינוי", ובאמת מודאג שאחת המפלגות לא תעבור את אחוז החסימה, שיתכבד ויציע כבר היום למיכאלי להתאחד איתו כבלוק טכני. זה האיחוד שנכון לדבר עליו. איחוד כזה יבטיח באופן ודאי שלא יהיה בזבוז קולות במחנה השינוי וימנע את קמפיין הגעוואלד המסורתי העתיד לבוא.
אסור לזלזל באינטליגנציה של הבוחרים בשמאל. בתוך מחנה "השינוי" נכון שיהיו כמה אופציות המציגות קו אידיאולוגי שונה, ולא עיסה מודבקת של מפלגות שונות לחלוטין. וזה נכון גם אם המטרה העיקרית משותפת - אלטרנטיבה לשלטון של בנימין נתניהו ואיתמר בן-גביר.
- ניר אבישי כהן הוא פעיל זכויות אדם וקידום השלום. בעבר חבר הנהלת מרצ ודובר שוברים שתיקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
