הריאיון עם אנסטסיה שדואגת למשפחתה במריופול
(צילום: סטס קופולו)
הדיווחים של ממשלת אוקראינה, שלפיהם 1,170 תושבי העיר מריופול בדרום-מזרח המדינה נהרגו מתחילת הפלישה הרוסית, מעוררים דאגה, בין היתר, בקרב ישראלים שקרוביהם נצורים בה כבר שבוע. "אני לא מצליחה לתקשר איתם מיום רביעי שעבר. מאז התחילו בעיות עם התקשורת וכל המידע שיש לי זה רק דרך הודעות בטלגרם", אמרה הבוקר (חמישי) אנסטסטיה סרבריאני בריאיון לאולפן ynet.
מאות אלפי תושבי העיר מכותרים, חיים תחת הפצצות רוסיות, סובלים ממחסור חמור במים וחשמל, וחווים שיבושי קליטה קשים בטלפונים. תושבים רבים רוצים להימלט מעיר הנמל האסטרטגית, אולם כמה הפסקות אש זמניות שהוכרזו בימים האחרונים פשוט לא קוימו. "אימא שלי, סבתא שלי וכל קרובי המשפחה של סבתא נמצאים שם", סיפרה סרבריאני שעוקבת בחרדה אחר מצבם של בני משפחתה.
- ממה שאת יודעת, מה המצב שם?
"המצב מאוד גרוע, הם פשוט סגורים בתוך העיר. אנחנו לא יודעים למי יש מים, למי יש אוכל. הם כבר כמעט שבוע בלי חשמל, בלי תקשורת, בלי חימום, ושם מאוד קר. לפי מה שאנחנו יודעים, אנשים מביאים מים, אבל אני לא יודעת אם המשפחה שלי יוצאת מהבית ומצליחה לקחת משהו".
- הם ניסו לצאת משם מאז שהמלחמה פרצה?
"העיר מכותרת כבר מהיום השני או השלישי. בהתחלה אנשים לא הבינו שזה מה שיכול להיות שם, שיכולים לסגור אותם, להשאיר אותם שם לבד. אני גם ביקשתי מהמשפחה לצאת, אבל אף אחד לא האמין שזה מה שיקרה. לא לחצנו מספיק בשביל שהם ייצאו משם".
- מריופול סגורה לחלוטין.
"נכון, היא פשוט מכותרת מכל הצדדים, אין דרך לצאת. לפי מה שאנחנו יודעים, כמה קילומטרים ממריופול זה כבר שטח שהרוסים כבשו. אף אחד לא יכול לקחת אחריות שהם יכולים לצאת בחיים משם".
- ואיך את מתעדכנת על מה שקורה שם?
"מצאתי אתמול למשל באחת הקבוצות בטלגרם שרשמו שמישהו מהבניין ליד אימא שלי, שהכול אצלם בסדר והם מצליחים למצוא אוכל ומים. זאת האפשרות היחידה לבדוק אם הם בסדר. אנחנו בקשר גם עם הקהילה של היהודים מהעיר שלנו, ומנסים לעשות רשימה של כמה אנשים. גם הרב שלנו נסע למולדובה בשביל לעזור בגבול לאנשים, אולי הוא יצליח ליצור עם מישהו קשר, לנסות לעזור להם או לפחות לדאוג להביא להם אוכל ומים".
הישראלים שהצליחו לצאת מאוקראינה
(צילום: סטס קופולו)
במקביל יש ישראלים שמצליחים לצאת מאוקראינה תחת ההפצצות של צבא רוסיה. אחת מהם היא אליסה ויסוקי שנמלטה מאודסה והגיעה לבוקרשט בירת רומניה. "אימא שלי ממש לחצה והתחננה שאני אעזוב, ובסוף החלטתי לעשות את זה. בינתיים לתקופה קצרה".
- מה הייתה הדילמה?
"הדילמה הייתה שבן הזוג שלי שם, חברים שלי שם, דודה שלי. יש הרבה קרובי משפחה שנשארו שם, אנשים שאני מאוד אוהבת ומפחדת עליהם ולכן לא רציתי לעזוב. בשבילי זה אומר לברוח, לברוח פשוט יותר רחוק מהסכנה, אבל הסכנה האמיתית זה בנפש. זה פשוט פחד נוראי. כשאני לא באוקראינה הפחד לא קטן, הוא אפילו גדל. יש דאגה ולחץ וחרדות, אני מפחדת לקרוא חדשות.
"אני לא פותחת טלגרם, לא אינטרנט, עד שאתקשר לבן זוגי או לאבא שלי כדי לבדוק איתם מה קורה. מאוד קשה לישון בלילה, קשה להיות ברוגע. זה שאני בזמנים הכי קשים לא נמצאת איתם זה פשוט הורג אותי מבפנים. זה קשה לרוב האנשים שהגיעו לכאן איתי באוטובוס. אנחנו כל הזמן מדברים ולכל אחד היה מאוד קשה לעזוב".
- את מתכוונת לחזור לישראל?
"כולם שואלים אותי על זה ויש גם חברים שמוכנים לארח אותי, אבל אני לא מוכנה עכשיו לנסוע רחוק מדי. אני צריכה קודם כל לסדר איזשהו מקום לאימא ולאחותי. בצרפת יש קהילה יהודית שמוכנה לארח ישראלים, יהודים, לטווח של שבועיים-שלושה או אפילו חודש במלון, כולל אוכל, הכול בחינם. אני אטוס לצרפת לראות ששם הכול בסדר ובטוח, ואחר כך כנראה אחזור לרומניה או למולדובה כדי להתנדב. ראיתי הרבה ישראלים שמתנדבים בגבול וגם אני רוצה לעשות משהו".
"מרגישים מלחמה באוויר"
הרב מנדל גליצנשטיין, שליח חב"ד לעיר צ'רנוביץ, הגיע למגדל העמק. על השאלה האם הוא חזר לישראל לצמיתות, השיב הרב גליצנשטיין: "לא ממש, הבאתי את אשתי ואת הילדים, לא רציתי שהם יחוו את הטראומות. גם בצ'רנוביץ יש אזעקות, יש הרבה תנועה צבאית, מרגישים מלחמה באוויר. חשבתי שהילדים לא צריכים להרגיש את המתח הזה. בעזרת השם, לקראת פורים, אני חוזר לצ'רנוביץ.
"יש לנו שם במחנות פליטים ארבעה מלונות, למעלה מ-500 איש שאוכלים וישנים. אנשים מגיעים לגבול, אבל הרבה לא רוצים לעבור מיד את הגבול. חלק מגיעים אחרי יותר מ-30 שעות נסיעה בדרכים, אנשים מגיעים מותשים אז הם חייבים להניח את הראש לאיזה יום אחד ואז להתקדם הלאה לכיוון הגבול".
- כולם בשלום בקהילה שלך?
"ברוך השם, כל הקהילה נרתמה לעזור. עכשיו, כמה שהמצב מחמיר, מגיעים יותר ויותר פליטים. פנינו לכל היהודים שיקבלו אנשים לבתיהם כי כל המלונות שלקחנו מלאים באנשים".
האם רוסיה תשתמש בנשק להשמדה המונית? פאנל פרשנים באולפן
(צילום: סטס קופולו)
העיתונאית האוקראינית שחיה בישראל: כל המשפחה בקייב, אני מודאגת
(צילום: סטס קופולו)
לו בורשבסקי, עיתונאית ומתורגמנית אוקראינית, מתגוררת בישראל זה יותר מ-10 שנים. גם היא עוקבת בדאגה אחר קרוביה שנמצאים בבירה המופגזת קייב. "המשפחה של אחותי וההורים שלי ישנים כבר שבועיים במרתף. הם גרים במרכז קייב ומדי פעם שומעים סירנות ופיצוצים ויריות. נכון להיום המצב בקייב יחסית מוגן יותר מאשר במקומות אחרים כמו חרקוב או מריופול".
- הם לא רצו לצאת משם?
"ההורים שלי אנשים מבוגרים וגם בזה יש סכנה. לצאת מהעיר זה לא דבר פשוט, וחלק מהעניין זה שהם רוצים להיות במדינה שלהם ובעיר שלהם בזמן הלא פשוט הזה. אחותי ובן הזוג שלה מתנדבים, אוספים תרופות ובגדים בשביל אנשים שצריכים. יש הרבה סולידריות ותמיכה הדדית מאוד יפה באוקראינה".
- מה דעתך על היחס של ישראל לפליטים שמנסים להגיע לכאן?
"אני חושבת שהדבר הראשון שישראל צריכה לעשות הוא לנתק את הערוצים הרוסיים שמפיצים שקרים ודיסאינפורמציה על המלחמה הזאת ועל אוקראינה. אני מבינה שיש לא מעט, לא רק אוקראינים אלא גם רוסים, שאמורים להגיע לארץ, וביניהם יש גם אנשים טובים שסובלים מהמשטר של פוטין. מצד שני שמעתי שמרגריטה סימוניאן, אשת פרופגנדה ידועה ברוסיה וחברה של פוטין, מתכננת לעבור לישראל. אני לא חושבת שצריך לתת לזה לקרות".
- עד כמה קשה לעקוב אחרי הדיווחים ממולדתך?
"זה נורא קשה, אלה הימים הכי קשים של החיים שלי".
