"בשבת בשעה 14:00 קיבלנו טלפון בהול שהורה לנו להיכנס לבונקרים. מיד לאחר מכן נפלו מסביבנו פגזים. הלב עבד שעות נוספות. שמעתי באלחוט את מפקד מעוז 'ליטוף' מודיע בקול בוכה למח"ט השריון: 'יש לי שלושה הרוגים ושני פצועים. אם לא באים לעזור לי אני נופל'. זה היה השוק הראשון שלי במלחמה" (מתוך היומן)
סג"מ פרץ שחר בן ה־ 21 היה קצין תותחנים צעיר, כשבצהרי שבת, 6 באוקטובר, תפסה אותו המלחמה הטראומטית בתולדות ישראל, והפכה אותו בעל כורחו למפקד שנאלץ לקבל החלטות משמעותיות בשדה קרב. לאגד ארטילרי 209 שהשתייך לאוגדת סיני הגיע כשנה לפני המלחמה ובפיזור הקצינים הצעירים בין הגדודים שובץ כקע"ת (קצין עמדת תותחים) של סוללה א' בגדוד 4022 . היות ולפי נהלי המלחמה נשלח מפקד הסוללה ה כיר ממנו, סגן יערי שטרן, לעמדה אחרת, הפך שחר בן לילה לאחראי על עשרות חיילים וקצינים, חלקם היו עד לפני רגע מקביליו.
ב־ 8 באוקטובר, היום השני למלחמה, בניגוד לכל מה שהכיר וידע על עצמו, התחיל שחר לכתוב את זיכרונותיו על דפי יומן מבצעים צה"לי שמצא. "אני בדרך כלל לא אדם שכותב", הוא משחזר השבוע. "אבל היומיים הראשונים של המלחמה היו סוערים מאוד, עם עשרה מצבים בינאריים של אפס או אחת. אם אני מקבל החלטה ימינה – אנחנו חיים, ואם שמאלה – אז לא. הייתה לי תחושה שזה לא יכול להמשיך ככה, ופתאום נתקפתי תחושה אובדנית ואמרתי שאני חייב להשאיר משהו אחריי. אנשים ראו אותי כותב בין ירי לירי", הוא ממשיך, "בהתחלה מאוד פורמלי וסכמטי, ודיווחים יבשושיים, ועם הזמן כשהפחד והלחץ יורדים, אני מתחיל לספר דאחקות לעצמי".
477 עמודים כתב שחר, אותם נטל עמו הביתה בחופשתו הראשונה. "הנחתי את זה במגירה אצל אמי, וככה זה נשאר 30 שנה", הוא מספר. "הילדים שלי ידעו שיש יומן, אבל לא נגענו בו. בשנת 2003 , במלאת 30 שנה למלחמה, היה אירוע של האגד הארטילרי ומישהו שאל אם יש לנו חומרים. אמרתי שיש לי יומן, אבל אני לא יודע מה כתוב בו. העברתי את הדפים לאיש תותחנים לשעבר, שהוא גם חוקר היסטוריה צבאית, שקרא ואמר: 'חייבים להוציא את זה לאור'".
2 צפייה בגלריה
פרץ שחר עם סג"מ יונתן גבאי (מימין), סג"מ אמיר ברוידה, סרן איתי סביליה וסגן דניאל דנינו
(צילום: דנה קופל)
היומן, ששורבט באופן חפוז ומקרי, הפך בסופו של דבר לחוברת שחולקה בפו"מ (המכללה לפיקוד ומטה) במשך שנים, כחומר לימודי עבור קצינים צעירים. קיומה שינה לשחר את החיים. מלבד היותו בעל חברה שעוזרת לחברות אחרות להיחלץ ממשברים, הוא הפך למרצה מבוקש בצבא, בעיקר מול קציני תותחנים. בהרצאותיו קיבלה מלחמת יום הכיפורים פנים ושמות, וחבריו ליחידה חזרו להיות בני 20 שעמדו בקו האש. גם במציאות חזרו החברים לחייו. בעקבות אותו מפגש מחזורים חודשו קשרים, נמצאו פקודים אבודים, וכולם שומרים על קשר עד היום.
לפני שנתיים, בעקבות הקורונה, שוחרר שחר סופית משירות המילואים, אבל ניכר שהצבא, ובעיקר קורותיו במלחמה ששינתה את ישראל, וגם אותו, עדיין זורמים בדמו. בספטמבר האחרון הפגיש "ידיעות אחרונות" את שחר, סא"ל במיל', כבר בן 70 ואב לשלושה ילדים בוגרים, עם ארבעה קציני תותחנים צעירים: סרן איתי סיביליה, בן 25, מפקד סוללה; סגנו - סגן דניאל דנינו, בן 22 ; והסג"מים, שניהם בני 20 , אמיר ברוידה ויונתן גבאי. "כולנו על אותה סוללה", מסביר סיביליה, "במלחמה לכל אחד יש את שלושת הקנים עליהם הוא מפקד. בשגרה עושים אימון וקו".
כבר מההתחלה הם מודים שמלחמת יום הכיפורים היא עבורם היסטוריה עמומה. שחר לא נעלב. "זה מאוד טבעי", הוא אומר. "בפעם הראשונה שהלכתי לדבר עם צוערים על מלחמת יום הכיפורים זה היה ב־2004 וגם הם לא ממש ידעו. ואז אחד מהמחזור שלי אמר: 'אם כשאנחנו היינו צוערים, היה מגיע מישהו ומדבר על מלחמת העולם, מה היינו מרגישים?' ולכן לא מעניין אותי לספר את הסיפורים, אלא להביא את התובנות הפיקודיות. אין לי עניין לספר מור"קים, וסיפורי שופוני לא עושים לי את זה, אלא אם יש מה ללמוד מהם. החלטתי לדבר על דילמת המפקדים בקרב: 'אנחנו מוקפים טנקים מצרים, אתה סג"מ, מה אתה עושה?' כי הסיפור שלי מתחיל בטנקים שמקיפים אותנו".
מנקודת מבטך היום, למה דווקא אתם שרדתם?
"מתוקף כל מיני החלטות שקיבלתי בשטח. לא מתוך ניחוש, אלא מתוך ידע רחב שהיה לי באותה תקופה, ברמת איך נשמע זחל של טנק מצרי לעומת זחל של טנק ישראלי. ידעתי להאזין לקשר של השריון, למשל, בלי רשות, ועל ידי כך לקבל החלטות טובות יותר. פעם אחת אמרו לי לקחת צפונה, אבל מהידע שהיה לי לקחתי דרומה - וניצלנו".
מכולם, כך מתברר, רק לגבאי יש קשר אישי למלחמה. "סבא שלי", הוא מספר, "היה ביום הכיפורים מפקד כיתה בשריון. הוא היה מאוד צעיר, וסיפר לי איך נכנס לקרב עם כיתת טירונים, עם הרבה חששות מצד החיילים. עצם זה שהתגייסתי לקרבי פתח איתו שיח, שבו אני מספר לו חוויות מהצבא ואנחנו מנסים להבין אם יש דמיון בין פעם להיום. וגילינו שכמעט ואין. היום צריך לדאוג הרבה יותר לפרט. אתה צריך להרוויח את החייל, לרתום אותו למשימה".
שחר: "המחשבה שבצבא נותנים פקודות ומבצעים אותן, זה באגדות או בספרים. צריך להיות מנהיג. תמיד טענתי שבמלחמה יותר קשה להיות קצין בתותחנים מקצין בשריון ובחי"ר. אצלם אתה בקרב מגע, ואז יש לך שלוש אפשרויות: להילחם, לברוח או להיפגע. בסוללה, אז החלטת לא לירות, מה קרה? הסכנה לא עומדת ממש קרוב מול העיניים, לכן המנהיגות שלך כקצין תותחנים, צריכה להיות הדוקה ומקצועית. אתם עוד תראו את זה לאורך הדרך, וכל הזמן צריך למצוא פתרונות איך לעשות".
"האור עולה, מגיע בוקר יום ראשון, 7 באוקטובר. צפונית־מערבית לנו נוחת מטח קטיושות, האדמה כולה 'מתרוממת' וזה נראה מדהים. אני חושב לעצמי מה היה קורה אם רמת הדיוק שלהם הייתה טובה יותר. מהחמ"ל פונים אלינו ומבקשים לדעת את מיקומנו. אנו מדווחים. לאחר מספר דקות החמ"ל קורא לנו בבהלה ומודיע ששכחו אותנו, ובעצם אנו מעבר לקווים וכל הצבא כבר נמצא מאחור"
"לקח לך זמן לעכל שאתה במלחמה? וכמה זמן לקח לחיילים להבין?", שואל גבאי את שחר, כמפקד למפקד. "בדקה הראשונה לא הרגשתי בבטן שזו מלחמה", עונה שחר, "אולי יום קרב, משהו מורחב. התחושה הייתה: 'יש ואקום ואני מקבל החלטות'. ואל תשכחו שאני סג"מ בין סג"מים ולכאורה אנחנו סחבקים, ופתאום, 'מה פתאום אתה נותן פקודות?' אבל כבר בלילה הראשון, כשעברו טנקים מצריים נפל לי האסימון: 'זו מלחמה, אין עם מי לעבוד, לא נקבל עוד מידע מאף אחד ולכן נעשה כל מה שאנחנו יכולים'".
מה עושה לכם לשמוע דבר כזה?
ברוידה: "לי זה נראה טיפה מוזר. אני מרגיש שאין כרגע סכנה קיומית למדינה. אם בעבר היינו מפסידים ואין יותר מדינת ישראל, היום זה לא שם".
"גם אנחנו חשבנו כך", מגחך שחר. "אחרי הניצחון של ששת הימים, התחושה הייתה שאין עלינו. היה לישראל מידע קונקרטי שהמתקפה בדרך, ידעו הכל וגם אנחנו ידענו, אבל משהו בתודעה עבד לא נכון. חצי שעה לתוך המלחמה היינו מוקפים בטנקים מצריים שבאו לנטרל אותנו, ואני במרחק קצר מהם, עם יחסי כוחות שלא קיימים – תותחנים מול טנקים – כותב ביומן: 'למה הם עושים את השטות הזו? הרי תוך 24 שעות, אנחנו מנפנפים אותם'. לקח לי כמה שעות טובות, כשהטנקים המצריים כבר עברו בתוך הסוללה, להפנים שיש כאן משחק חדש שלא הבנתי.
"הייתי קצין חכם וטוב, רק לא מודע. למה? בגלל הקונספציה. כולם מדברים 'קונספציה' וחושבים שזה שייך ליום הכיפורים, אבל אנחנו נופלים בזה שוב ושוב. למשל, באירוע המנהרות בצוק איתן. ידענו על המנהרות, ידענו מה המיקום שלהן, מה התוכניות של 'כוח נוחבה' (יחידת הקומנדו של הזרוע הצבאית של חמאס – א"א) ולא נגעו בהן. אמרו שזה לא רלוונטי. למה? קונספציה. ברגע שמחבלים עברו שם, הכל התהפך. אבל הכל היה ידוע ועל השולחן. למה לא טיפלו?"
למה ללכת רחוק ל־2014? אתה פירסמת את היומן ב-2004 , וכעבור שנתיים פרצה מלחמת לבנון השנייה.
"בלבנון השנייה הייתי קצין קישור קדמי במילואים. ואני זוכר שאני מסתכל על הדברים בחרדה רבה, כי אני רואה דפוסים לא מוצלחים שחוזרים על עצמם. אחד האירועים היותר 'מרשימים' של המלחמה היה זה של רס"ן רועי קליין, שקפץ על הרימון. הייתי מזועזע. חשבתי שזה חוסר הבנה לתפקיד המפקד והקצין. ידעתי שמעליו היו מזל"טים כל הזמן, כלומר, הוא היה צריך לדעת על המארב, ולא להיכנס אליו. אז נכנסו בטעות לתוך מארב שלא היו צריכים להיכנס, נלחמו לא נכון ובסוף קפצו על הרימון, והשאירו את היחידה ללא מפקד. אני יודע שהוא גיבור גדול ומודל, ואני לא נכנס למיתוסים, אני נכנס לתפיסות צבאיות".
"עליתי לעמדה גבוהה יותר וראיתי טור טנקים מצרי מתחיל לנוע בפריסה רחבה לעברנו. אנחנו עוד מעט מוקפים. אני מורה לצוות 2 ולצוות 4 לצאת מעמדות המחפורת ולהתכונן לירי. אז מסתבר כי הטלסקופים שאמורים לשמש לכינון ישיר כלל לא נמצאים בסוללה, כי נשארו במחסני החימוש. אני מורה 'לכוון עם העין' ובינתיים פונה בקשר לחמ"ל החטיבתי ומבקש סיוע. התשובה היא 'תסתדרו'"
"שלא תטעי", מדגיש שחר, "המלחמה הזו הוכרעה בזכות דרג המ"פים, מפקדי סוללות, שנלחמו במסירות אין קץ בנקודות קצה. ביומן אני מספר אינסוף מקרים שבהם אני מפר פקודות, משנה נהלים, אבל לא פוגע במטרה או במשימה, ובכולם אני מציל אנשים. בזמן אמת לא הבנתי את המלחמה אלא דרך חור הקשית. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד אותה, הייתי המום מכמות האנשים שנהרגו בגלל טיפשות פיקודית. חיל האוויר למשל, אף פעם לא מגיע. עזבו את כל הסיפורים. בין לבין הוא נהדר, ברגעי האמת – פחות. גם אצלנו חיל האוויר לא היה. אולי התעסק בדברים אחרים. הם היו מצוינים לפני יום הכיפורים, אבל פרצה מלחמה וברמת הפיקוד והניהול הכל קרס, וזה היה פשוט נורא".
אם זה כפי שאתה מתאר, למה לא קיבלת צל"ש?
גבאי: "כי הוא עשה את המשימה! למה לקבל על זה צל"ש?"
שחר: "בדיוק. אני חשבתי שעשיתי את המשימה, ולא חשבתי שמישהו צריך להמליץ עליי לצל"ש. רוב הצל"שים היו על תקלות. אני גדלתי על מורשת הקרב של תל פאחר מששת הימים, שם היו המון הרוגים, וגם קיבלו צל"שים. מה שלא מספרים שבמרחק עשרה ק"מ משם היה עוד קרב – בתל עזזיאת, שגם שם ישבו סורים וגדוד גולני עלה באיגוף וכבש, אבל עם שני נפגעים. כשאני מדבר עם לוחמים, אני אומר: 'תהיו תל עזזיאת ולא תל פאחר'. אל תבואו עם הצל"שים אחר כך. תתכננו נכון ותשמרו על חיי החיילים".
"ניגש אליי יהודה פייגליס, שבזמן תקיפת המטוסים שכב על החול ליד משנה טכני צעיר בסוללה בשם ברוור, שהיה הפצוע הקשה מכולם. פייגליס התחיל להסביר לי שלא יכול היה לעזור לברוור, למרות שניסה. הוא פרץ בבכי והמשיך לחזור על כל המשפט בבכי. דווקא אליי, ילד בן 21 . אני צריך להיות הגיבור"
"ביומן", חוזר שחר לאותם רגעים, "אני מתאר תקיפת מטוסים. אירוע דרמטי, מפחיד, שבו אני רואה את קסדות הטייסים המצריים מול העיניים. אחרי ההתקפה היו לי כמה פצועים, מתוכם אחד הכי קשה עם יד ורגל קרועות, חור בבטן, והכי הטריד אותי שהיה לו זרזיף של דם מהאף. הייתי בטוח שיש לו פגיעת ראש, ואז הוא התפנה ונעלם לי. כשקראתי שוב את היומן, אני אומר: 'וואלה, מה קרה לו באמת?' שנים הייתי מנדנד לכולם: 'מה שמו הפרטי של ברוור ומה קרה לו, חי או לא' ואף אחד לא ידע.
"בשנת 2013, 40 שנה ליום הכיפורים, פתאום אני מקבל ווטסאפ: 'זה שאתה מחפש מדבר עכשיו אצל רזי ברקאי'. ואני פותח רדיו, שומע מישהו שבאמת מספר את הסיפור. ורזי פונה אליו: 'אפי'. ואני תופס את הראש: נכון! אפרים! התקשרתי לגל"צ, נתתי את המספר שלי ואחרי חצי שעה הוא התקשר. סיפר שהוא משוקם, משפחה, ילדים, נכדים, היה בתפקיד ממשלתי בכיר. עכשיו אנחנו בקשר צמוד וקרוב".
ביומן אתה אומר: "קצין הוא לא אדם נורמלי", כלומר, לא מביע רגשות.
"אני חושב שעצם זה שהחיילים שלי חשבו שאני יציב, סלע איתן, תרם לתחושת הביטחון. אם הייתי מביע את רגשותיי ומוציא את האישיות הרכה שלי, לא בטוח שזה היה עובד. אחד הדברים שהייתה לי עליו ביקורת עצמית מאוד כואבת, ואפילו אכזבה, הייתה סוגיית הפחד. אנשים שהיו איתי במלחמה קראו את היומן ואמרו: 'מה, לא ראו עליך בכלל', אבל כשהפגזים הראשונים נפלו, היה לי גוש פחד בגרון. וזה איכזב אותי. האתגר הגדול זה לתפקד ולנהל את העניינים למרות הפחד. כי הוא קיים תמיד".
יש בכם פחד מהמוות?
"אנחנו עושים פעילות", קובע סיביליה בנחרצות. "אנחנו לא חושבים 'מה יקרה אם אני אמות'. הפחד הוא לא בראש סדר העדיפויות, להפך, יש אנדרנלין בריא. כשאתה מתכונן לפעילות, ויודע מול אתה מתמודד, אתה צובר ביטחון. במבצע האחרון כשנכנסנו לעזה, היו לי שני חיילים. אחד אמר לי שהוא מפחד ולא רוצה להיכנס. בכי, דמעות. לקחתי אותו אליי למשרד ושאלתי: 'ממה אתה מפחד?' הוא דימיין חוליית חיזבאללה שפושטת עלינו. אמרתי לו: 'תקשיב, זה לא מה שיהיה בעזה. אנחנו קצת יותר רחוקים ויש מיגוניות, סוללות עפר ותרגולים שנעשה'. אחרי 24 שעות בשטח אותו חייל הבין שהשד לא כזה נורא. יכול להיות שבסיטואציה אחרת היו נופלים פצמ"רים, וחברים היו נהרגים, והוא היה יוצא אחרת מזה. אבל החוויה שהוא עבר יצרה עבורו חוסן לאירועים הבאים. לא עם כולם זה עובד. היה חייל שסירב להיכנס, אמרתי לו: 'אני לא מתכוון להתמודד איתך, ביי', והוא עזב את הפלוגה".
שחר: "ביומן אני מספר על אירוע, בו אחד מנהגי הטנקים נורא פחד, וכל פגז שנפל לידו, הוא לקח קשה. עשיתי מה שאיתי אמר לחייל שלו: 'שב בצד, תנוח'. אחרי שבועיים התפוצץ לידו תותח והוא התחיל להשתולל ככה שהיו צריכים להחזיק אותו. דילמת מפקד: מה עושים? היה ברור שאני חייב לפנות אותו לתאג"ד ולהרחיק אותו כדי לא ליצור דה־מורליזציה. בדיעבד, אני חושב שעשיתי טעות שהשארתי אותו בחזית מלכתחילה. לא היה לי פסיכולוג צמוד ומצד שני אמרתי: 'אני צריך את החיילים על הכלים, תסתדר'".
סיביליה: "זו שאלה שתמיד קיימת. אנשים - או משימה. במלחמה, אם לא תעמדי במשימה לא יהיו לך אנשים. מצד שני, יש במלחמה חיכוך שקשה לדמיין. איך אני אתנהל אם גבאי חלילה ייפול? איך החייל שמימין יתנהג כשלחבר שלו יתפוצץ הראש? אני לא מייחל למלחמה כדי לצבור ניסיון, אבל יודע שרק אחרי מלחמה, אתה יודע להגיד מה אמור להיות".
ברוידה: "פחד זה בסדר להרגיש, אבל לא להראות. כי ברגע שתראה את זה, החיילים יגידו: 'אם הוא לא סומך על עצמו, אז איך אנחנו נסמוך?' אפשר לשתף עם המקבילים שלך. אבל אז אני חושב על החיילים הפשוטים, שאולי אין להם עם מי לשתף. ואז מגיעים לאירועים ביטחוניים שהעומס הנפשי שיש עליהם גדול והם מתפרקים וזה עלינו, כי אנחנו המפקדים".
"לפני המלחמה הרגשתי שאני שונא מלחמות. עכשיו אני בטוח בזה ואני יודע למה. המלחמה היא הזוועה בהתגלמותה. זאת הכחדת המין האנושי – חלק פיזית והשאר נפשית. כוונתי היא לנו, לחיילים, שהפכנו למכונות לחימה, כמו רובה או תותח או אפילו כמו מגף דורס. יורם קניוק כתב על כך משפט שממש הלהיב אותי. הוא אמר שאם היו נותנים לעם היהודי עוד מאה שנות שלום, הוא לבטח היה מביא לעולם תנ"ך נוסף. משפט נפלא ממש. אז למה להרוג אחד את השני?"
מעבר לצילומי דפי היומן, לספרון שנלמד בפו"מ צורף צילום של מכתב שכתבה אורה פרנקל, ארוסתו של סרן יערי שטרן ז"ל, המפקד של שחר שנהרג בקרבות. "אתם ודאי מתחילים להיכנס לשגרה", נכתב בכתב עגול ויפה, "גם אנחנו כאן משתדלים לחזור לתלם. אולם בלי יערי הכל שונה לגמרי, ריק ועצוב".
"יערי נהרג יומיים לפני מועד החתונה שלו", מספר שחר. "אני זוכר שאני מגיע הביתה בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, והדבר שהכי מציק לי, זה איך אני מחזיר את התיק שלו להורים. זו הדילמה שיושבת לי בבטן. את הארוסה לא פגשתי. בשנת ה־ 30 למלחמה יצא היומן והחלטתי להרים לה טלפון, ואני חושב לעצמי: 'היא בטח לא יודעת מי אני'. ואז אני מתקשר, מתחיל להסביר, והיא אומרת לי מיד: 'מצאתי טיוטה של מכתב ששלחתי לך לפני 30 שנה'. זה היה בשליפה, כאילו תמיד חיכתה לתת לי אותו. מאז אנחנו בקשר והיא מגיעה למפגשים של הגדוד".
מבין הקצינים הצעירים, רק לגבאי יש חברה. איש מהמפקדים לא כותב, מעבר לשרבוט של כמה מילים. לא מכתבים, ועל יומן אין בכלל מה לדבר. "זה לא דבר נפוץ היום לכתוב מכתבים", אומר גבאי. "יותר פשוט לכתוב בווטסאפ".
אתם מספרים להורים או לחברה מה עובר עליכם בצבא?
ברוידה: "הרבה דברים לא. נזהרים. בסוף אני רואה את החששות של אמא שלי, שבעצם לא רוצה לשמוע את כל מה שאני עובר, כי קשה לה ואחר כך היא לא ישנה בלילה".
סיביליה: "במבצעים או באימונים בדרך כלל אני לא משתף את ההורים, לא כי אני מפחד שידאגו, אלא כי הם היו בצבא אחר, ואין לי מספיק זמן להסביר מה אני עובר. הם יודעים שאני בשטח".
"מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע מכונן בחיי, וידעתי שאני זוכר את כל מה שקרה ברזולוציות של שעות", אומר שחר. "ואז פתחתי את היומן וגיליתי שלגמרי לא. שיש דברים שלא זכרתי, או זכרתי לא נכון. לכן אני תמיד מעודד אנשים לכתוב בזמן אמת. וגם לכם", הוא פונה לקצינים, "אני אומר: אם אתם נכנסים לעזה, תכתבו. ספרו לעצמכם את הסיפור שלכם. זה לא צריך להיות ספרותי, זה צריך להיות שם".
