מסעותיו המדיניים של ראש הממשלה הם נקודת מפתח באסטרטגיית ה"כן, אני יכול" של מנהיג מפלגה עם שישה מנדטים. כך, למשל, נפתלי בנט לא נתן לפיאסקו הנסיגה באפגניסטן להפריע לו בביקור אצל נשיא ארה"ב, התעקש על נאום באו"ם בניו יורק כדי להצטלם בגבו לשיש הירוק, וגם הביקור ברוסיה תודלק בתדרוכים צפויים (הפגישה התארכה, היה מעולה וכו'). ואם התקציב יעבור, כך אומרים, אזי בנט ופמלייתו ימשיכו לצבור קילומטראז' בבירות העולם וכמו ילד שאוסף קלפים של כדורגלנים, לצבור עוד ועוד לחיצות ידיים עם אנשים חשובים.
אולם איכשהו, בכל פעם בנט או אחד משותפיו למלאכה החשובה הזאת, ודאי נוכח האתגר מול ההתגרענות של איראן והצרות של ישראל בלבנון ובסוריה, מתעקשים ממש לצעוק: "אנחנו ממש חדשים בזה". מול הנשיא ג'ו ביידן, למשל, בנט נאם באריכות מופלגת מול מנהיג שהיה טרוד בהתקפת טרור נגד חייליו בארץ זרה, כשברקע הביקורת החריפה ביותר נגדו מאז שנבחר. לא פלא שהשמטת המבט של ביידן נוצלה על ידי הליכוד ובנימין נתניהו: גם אם ביידן לא באמת נרדם, הוא בהחלט לא נראה מרוכז במיוחד. גם הנאום באו"ם הפך לדרמה מטופשת בחסות העקיצה המיותרת כלפי משרד הבריאות.
ואז הגיעה ישיבת הממשלה, שבה בנט והמתורגמן שלו, השר זאב אלקין, חשפו ששוב נרשמה בעיית ערנות במפגש עם אדם שהוא לדעת רבים החזק והמשפיע בעולם. בנט, שגם ככה הפניית הגב שלו לפוטין הייתה אקזמפלר של "לא לעניין", גילה לנוכחים שעקב "לילה לבן בטיסה" אלקין נרדם מול הפרצוף של פוטין.
"אני מתאר משהו באריכות לפוטין ואז קולט שאלקין נרדם", סיפר בנט כאילו הוא מתארח בפסטיבל מספרי סיפורים, "פוטין נקרע מצחוק". אלקין העיר שבנט גם היה תשוש וזכה לקפה, בעוד לו אפילו לא הציעו כוס מים. אולי הרוסים חשבו ששר המים לשעבר לא יכול להיות צמא.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס אם בכל זאת להיות רציניים לרגע – כי את בנט, אלקין ואחרים זה אולי מצחיק – כשאתה נשיא מעצמה עם אינטרסים רבים במזרח התיכון, נגיד רוסיה, יש לך את הפריבילגיה להיקרע. בתור ראש ממשלה חדש, שחייב להוכיח לציבור שחוסר הניסיון המדיני שלו הוא לא בעיה, אולי עדיף לשמור את הפרטים הללו לעצמך ובטח שלא להסתלבט עליהם היכן שהם בוודאות יתפרסמו. בכל זאת, ייתכן שנשיא מתוחכם וערמומי יחשוב שהוא מתעסק עם דילטנטים. ויותר חשוב: בפעם הבאה, למשל, אולי עדיף לוודא שהאיש שבלעדיו מישהו בדרג של פוטין לא מבין אותך מסוגל לסחוב פגישה בלי לנמנם.
אלא אם בנט ואלקין חושבים שזה ממילא לא משנה. אם בדיווח של ערוץ 12 טורח פרשן בכיר להעיר שהפגישה נמשכה חמש שעות ואילו בנימין נתניהו יובש במשך שלוש שעות, מבלי לציין את אינספור המחוות של פוטין כלפי נתניהו, אז מה זה חשוב? זה הרי חלק מהקסם של הימים הללו: מה שנחשב לפדיחה הופך פתאום ל"אנושי" והתנהגות אינפנטילית ולא מקצועית נתפסת בתור "אווירה טובה". כשזה נוגע ל"ממשלת השינוי", עצימת עיניים היא לא באג אלא פיצ'ר.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
