שנה אחר שנה מפרסמת אחות של גיא את המכתבים הנוגעים והמרגשים בפרויקט "החלל שלי" של ynet. בכל יום זיכרון היא מספרת לאחיה על השנה שחלפה, החייל הבודד שאימצה, בית ילדותם שנמכר, 20 השנים שחלפו מנפילתו, המסיבה שערכו לכבודו, המפגש האקראי בצד השני של העולם, סבתם שנפטרה, לידת בנה הבכור - שאת המכתב בשנה לאחר מכן הקדישה גם לו - ועל הבחירה ללכת בדרכו של אחיה - ולחיות. הנה הקטע המלא שפרסמה.
"אני גרה מול המים
בין שדות ובין חול מעלי השמיים
וממול ים כחול
לפעמים אתה חי פה
לפעמים אתה מת
לפעמים הדמיון פה כבר נראה כמו אמת
יש לילות של ירח במזרח הזה
יש ימים שצורח הכאב בחזה"
3 צפייה בגלריה
"השנה אני כותבת לך וכולי שבורה. סדוקה. חסרה. כואבת, אחרת, משתגעת מדאגה"
(צילום: ירון ברנר)
אולי יום אחד אפסיק לחשוב עליך, אולי יום אחד הכול יחזור להיות כשהיה, אולי יום אחד אפסיק לספר לך כמה אתה חסר, כמה אני חסרה אותך. אולי יום אחד אשמע תופים רועמים, ואתה תהיה שם זוהר ונוכח, אולי יום אחד תצעק לי שוב במבי, אחותי, אני אוהב אותך...
לב שנשבר מזמן ולא יתאחה לעולם. תפילות שלא נענו לשובך, תפילות לחיים טובים בלעדייך ממי שלי. אחי שלי. מהיכן להתחיל לספר לך מה קרה... השנה הכול השתנה. השנה אני כותבת לך וכולי שבורה. סדוקה. חסרה. כואבת, אחרת, משתגעת מדאגה. לא חושבת שהפעם אוכל להדביק את השברים. לא חושבת שהפעם אוכל לטשטש את הסדקים. לא יודעת אם אי פעם אשוב לעצמי.
השנה אחי שלי, אין מחילה. ואם אי אפשר לסלוח, מה עוד נשאר? ואם כל כך קשה להסתכל קדימה, מה יהיה מחר? העולם התהפך. ילדים נחטפו. ילדים נרצחו, חיילים מתים. אמהות בוכות ובוכות. משפחות נקרעות. מהומות ברחובות... שם ועוד שם ועוד שם... פנים טהורות, יפות עד כאב. והלב... מה יהיה עם הלב?
השמיים נפלו. שוב ושוב. מחזיקה חזק לחבר את השברים. מחזיקה חזק חזק במה שיש. מחבקת זרים. הולכת בלילה בשבילים שלנו להחזיר קצת שמחה. יושבת על הספסל שלנו. ממששת את מה שכתבנו כשהיינו קטנים, מתפללת מתפללת ובוכה בוכה. שכול. מילה שאין בה כלום, ויש בה הכול. ואני בוחרת. שוב ושוב בוחרת. לחיות בלעדיך. לחיות.
"אני גרה מול המים
והאופק רחוק וגבוהים השמיים
והים הוא עמוק
יש ליופי פה טעם של עקבות מלחמה
פה גדלים עשבי זעם בין פרחי נחמה
כאן יודעות השפתיים לחייך לזמן
כאן בוכות העיניים כבר שנים מעצמן"
בשבעה באוקטובר, ערן התקשר. הוא אמר לי במבי תקומי מהר. הוא אמר שחברים כותבים לו מתוך התופת. הוא אמר לי להיות מוכנה. במבי. הרע ביותר קרה. הוא אמר לי שמזל שאתה לא כאן לראות מה קורה. הוא אמר לי שאשמור לו על הבית, כי הוא נוסע ולא יודע לאן, ומתי יחזור. אני לוקח איתי מפרט ומקל תופים ומדבקה של "גיא היה פה פעם ועדיין". תבטיחי לי, הוא אמר, שתספרי גם עליי, אם אני לא חוזר.
החייל שלי התגייס ישר. הוא ביקש שאתקשר לאמריקה לאמא. הוא לא יכול לעמוד בזה, הוא אמר. ושוב קרסתי. ושוב הלב שלי נשבר. והכנתי לו תיק, ושניצל, וחיבקתי חזק. ולא ידעתי אם ניפגש עוד או שזו פרידה לעד. ושוב, כמו אז, לילות טרופים ללא שינה. חושך וחרדות, מחבקת את הילדים ובוכה אל השמיכה.
אחי שלי. הוא חזר אליי לבינתיים. למשמרת. אני לא יודעת אם אעמוד בזה, אם יקרה לו משהו. הלוואי שהיית פה גם. הכול היה נראה אחרת. זה יום זיכרון אחר. רוצה לכתוב עליך ובוחרת לחיות חזק יותר.
כשהשמיים נפלו, הלכתי לבשל. אני לא יודעת אחרת. הגעתי למסעדה בבוקר ביום שאחרי. אמרתי שאח שלי מת מזמן ואין לי מקום אחר. ביקשתי לתת מה שיש בי. ביקשתי להמשיך את דרכך. לא ידעתי נפשי מרוב צער, כאילו כלום לא השתנה. ובמשך שבועות, בבוקר מבשלת, בערב קונה גרביים לחיילים.
כותבת לחייל שלי בעזה, ויודעת שלא יענה. מוטרפת מדאגה הולכת למקום אחר. רק לא לעבוד מהבית. רק לא לדמיין שוב איך אתה מת. רק לא להסתכל במראה על העיניים האדומות, רק לא לוותר. אתה מת אח שלי. וזה מספיק כבר ודי! דוד גיא מהסיפורים. אתה לא פה איתי ולא תחזור אליי אף פעם. וזה בלתי נסבל גם ככה לדעת שאתה לעולם לא תהיה, וזה בלתי נסבל המצב הזה.
"אני גרה מול המים
ונופים משכבר מספרים לי בינתיים איך הפכו לעפר
כאן תמצא בכל אבן גם שרידי חלומות
כאן נושאים את הסבל בתוך סל השמחות
כאן שותים את הצער בגביעי אהבה
כאן שרים שירי סער בין תפילות אשכבה"
3 צפייה בגלריה
"כאן שותים את הצער בגביעי אהבה, כאן שרים שירי סער בין תפילות אשכבה"
(צילום: ירון ברנר)
זה יום זיכרון אחר. אני יושבת בים על הצוק שלנו. הגלים גבוהים והמים בהירים. אני יכולה לדמיין אותך גולש ויוצא חזק וברור. נוכח וקיים. שחום כמו האדמה וצהוב כמו השמש. אחי שלי הגדול. אני מתגעגעת אליך כל כך היום.
במבי וגיא כי ככה ודי. אז אולי תבוא אליי? אני יודעת שאם היית פה עכשיו היית עסוק בלחימה. לחימה בשטח, לחימה על צדק, לחימה על חיים, צועק עד השמיים ומזיז הרים. היית מוביל את כולם, כמו תמיד. והם היו באים. כולם היו הולכים אחריך כי ככה היית. תמיד בראש, תמיד קדימה. תמיד מוקף אנשים שרק מחכים שתגיד להם לבוא.
אז תגיד לי לבוא אח שלי. אבוא לכל מקום איתך. ככה גדלנו בלתי נפרדים. לקחת אותי לכל מקום שהלכת בכדי להיות איתך. אז איפה אתה?? זה יום זיכרון אחר. במקום הנצחה, פתחנו בבית חמ"ל מלחמה. חמ"ל נתינה. ובמשך שבועיים, סביב השעון, משמונה בבוקר עד השעות הקטנות, כולם עזבו הכול ובאו לתרום. באו להיות. לארוז חבילות. לצייר ציורים, לאפות עוגות. לתת מה שאפשר למי שצריך. והדלת פתוחה וכולם נכנסים. מדי פעם צוחקים. מדי פעם בוכים. ובאו המון אנשים שאני לא מכירה. חבר של חבר, אחותה של השכנה. חיים מהמכולת, דן שאיבד בנובה את כולם.
ערן שהגיח לרגע מהחושך ולא האמין למראה עיניו. אלפי אנשים עברו פה אצלי בבית אחי שלי. וזו התקווה. מרימה לך כוסית עכשיו. לחייך ולמותך. מרימה לנו, להמשיך לגלגל את החלום. לחיות. להיות. להאמין ולנסות. כי רק יחד נצליח. הכול זה משפחה. אחי שלי, אהוב ליבי. הקצב בחיי, הקצב שנדם. השיר שלי. תמיד לאן שלא נסעתי במסלולי האהבות, היית איתי. רוקר חיי המיוחד. הגלים עכשיו גבוהים והמים צלולים. ואתה כאן איתי. תמיד בליבי. ואנחנו שניים. בטח לא לבד. הנה השמיים מנסים לשלוח יד. עד שניפגש שוב. אני לנצח אוהבת אותך. בסוף רק במבי אחותך.
