הרבה פרשנויות נכתבו ועוד ייכתבו על גל המחאות בקמפוסים האמריקאים. גם עכשיו, אחרי שיחידות משטרה נכנסו לתמונה ופירקו מאהלי מחאה או מפגני תמיכה אחרים, ראוי להכניס את האירועים הדרמטיים האלה להקשר אחר - ההפגנות בקמפוסים ותנועת ה-BDS, תנועת החרם, הסנקציות ומשיכת ההשקעות מישראל. לראשונה, התנועה הזאת נחלה נצחון.
התנועה נוסדה לפני כ-18 שנה, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. לאחר כישלונם הצבאי החליטו הפלסטינים להרחיב את המאבק בישראל, ובחרו במרחבים חדשים - ביניהם משפט בינלאומי, תרבות, כלכלה, ספורט ואחרים - כדי להדהד את פעילות הטרור והחבלה ולבודד את ישראל. התנועה שאבה את השראתה מן הקמפיין העולמי נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, שנחל הצלחה והפיל אותו.
בישראל שררה מחלוקת כיצד לנהוג בתנועת ה-BDS. במשרד החוץ עשו כל מאמץ להתעלם ממנה, בהנחה כי ככל שידברו בה פחות, היא תיעלם. זאת היתה כמובן טעות גדולה, וישראל החלה לפעול לאחר שנגרמו לה נזקים. האחריות למאבק הוטלה על המשרד לעניינים אסטרטגיים.
מדינות אחדות נענו לפניות הישראליות. בגרמניה, למשל, הוחלט כי ה-BDS הוא מעשה אנטישמי, ובבריטניה הצליחו למנוע הוצאת צווי מעצר נגד מנהיגים ישראלים בשל פעילות נגד הפלסטינים. ארה״ב הלכה את הדרך הארוכה ביותר במאבק בתנועת החרם: בזכות תמיכה דו-מפלגתית רחבה, תמיכה עממית משמעותית, ובניצוחה של קהילה יהודית שורשית, החלו מדינות להעביר החלטות כנגד החרם, וקבעו עונשים לחברות אמריקאיות אם ישתפו פעולה עימו. ברוב המדינות עברה החקיקה, ונדמה היה כי התנועה נכשלה. אבל זו היתה טעות אסטרטגית. התנועה רק ירדה מתחת לפני השטח, ובזמן שאנחנו נרדמנו בשמירה - מוכר, לא? - נפרשה בארה״ב תשתית עמוקה שגייסה פעילים, התאמנה וחיפשה את הרגע המתאים. הוא הגיע.
מלחמת חרבות ברזל והאסון ההומניטרי בעזה סיפקו את הדלק הנדרש כדי להצית את הקמפוסים האמריקאיים. אין להתעלם מההשקעה רבת השנים של כסף ערבי במערכת החינוך האמריקאית, החל בבתי ספר יסודיים ועד האוניברסיטאות. את הנסיבות החדשות ניצלו הפלסטינים כדי להוליד מחדש את ה-BDS ולהעלותו על סדר היום. הדרישה מן האוניברסיטאות בכל רחבי היבשת הייתה זהה: למשוך את השקעותיהן מחברות הקשורות בישראל ואשר עושות איתה עסקים.
זה צעד חכם ומתוחכם, שמלמד כי מן הצד השני, למרות הזלזול שלנו, נמצאים אנשים מחושבים, בעלי תפישה אסטרטגית. לאוניברסיטאות יש קרנות בשווי של מיליארדים, הן מושקעות בזהירות רבה, פירותיהם חיוניים לתקציבי האוניברסיטאות. זאת ה״בטן הרכה״ שלהן. תחילה הן דחו מכל וכל את הדרישה הזאת, אבל לאחר שהתברר להן כי המחאה היא עיקשת ומתמידה, הן כבר הציעו ״לשקול״ את מדיניות ההשקעות שלהן כדי לרצות את המוחים ולסיים המחאה במהירות. תנועת המחאה דחתה את ההצעות האלה והמשיכה במלא התאוצה. עתה היא משתלטת על טקסי הסיום של האוניברסיטאות, אירועים חגיגיים, מלאי הוד והדר, שמשתתפים בהם עשרות אלפים והם מושכים תשומת לב רבה - שאליה בדיוק תנועת החרם מכוונת.
האוניברסיטאות בארה״ב נתונות עתה למבוכה רבה. הן משתדלות לשמור על חופש הביטוי והחופש האקדמי, אבל באותה עת הן נתונות לסחטנות בוטה. הן מנסות לדחות את הקץ - אולי עם סיום שנת הלימודים יתפזרו המאהלים, ובעוד חודשים אחדים המחאה תחלש. זו אשליה. תנועת ה-BDS זכתה פה לניצחונה הגדול ביותר מאז הקמתה, ודווקא במדינה הידידותית ביותר לישראל. בניגוד לכל הסיכויים, תנועת החרם הצליחה להציף הנושא הזה על סדר היום. מי שלא ידע עליה עד כה, יודע עכשיו, ומי שרוצה להשתתף, מוזמן - ולא חסר איפה.
עכשיו משהוסר הטאבו, ה-BDS נראה פתאום לגיטימי. לאחר פריצת החומות יבואו עוד מעשי ענישה - בתרבות, בספורט, בעולם האקדמי. סימנים ראשונים כבר נראים בשטח
ישראל מפסידה כי היא שוב מזלזלת. היא לא נערכה כראוי והורידה את הרגל מדוושת הגז. היא לא הבינה כי בהישגים צבאיים אין די, והמערכה של הדיפלומטיה הציבורית מחייבת חשיבה מגוונת, יוזמת, רבת פנים וחזיתות. את כל זה שכחנו, כדרכנו. אנו מוצאים עתה את עצמנו מתגוננים, התמיכה בדעת הקהל מצטמצמת ואפילו הממשל כבר מעלה סימני שאלה לגבי מהלכי ישראל.
עכשיו משהוסר הטאבו, ה-BDS נראה פתאום לגיטימי. לאחר פריצת החומות יבואו עוד מעשי ענישה - בתרבות, בספורט, בעולם האקדמי. סימנים ראשונים כבר נראים בשטח, ומאחר שתנועת החרם אינה הולכת לשום מקום, היא תמצא לעצמה חזיתות חדשות והזדמנויות חדשות לעקוץ את ישראל. איפה אנחנו נהיה? היכן שהיינו עד כה, מופתעים.
ד״ר נחמן שי הוא דיקן ההיברו יוניון קולג’, המכון למדעי יהדות בירושלים.
