השבוע האחרון הביא איתו עוד שתי כותרות שוברות לב: סמלת נועה לזר וסמ"ר עידו ברוך ז"ל נהרגו מירי פלסטינים, ושתי משפחות חדשות התווספו למעגל השכול, הכאב, העצב והזעם. האירועים הללו היו חולייה נוספת בשרשרת ההסלמה של התקופה האחרונה בגדה הבוערת. רק בימים האחרונים - רשימה חלקית - משורייני צה"ל נכנסו לג'נין לעוד מבצע מעצרים שהסתיים בנפגעים פלסטינים רבים; מתנחלים בגיבוי צה"ל חסמו כמה פעמים את היציאות משכם - עיר של יותר מ-150 אלף תושבים; הגירוש השקט במסאפר יטא ממשיך בגיבוי בית המשפט; שוב הגיעה עונת המסיק ואיתה מקרי אלימות של מתנחלים.
גם הפלסטינים סופרים את מתיהם, בהם עאדל אבראהים דאווד (בן 14) ומהדי לדאוודה (17) שנפגעו מירי חי של צה"ל במהלך מה שהתקשורת מכנה "עימותים". ריאן סלימאן, בן 7 מהכפר תקוע, מת מדום לב בזמן שחיילי צה"ל היו במרדף אחרי נערים בכפר שלו, ומחמוד סמודי (בן 12) מת מפצעיו כשבועיים לאחר שנפצע מירי צה"ל אחרי שככל הנראה יידה אבן על דחפור צה"לי. והיו עוד. את כל האחרונים הישראלים לא רואים ולא מכירים. ההרוגים הפלסטינים מופיעים, אם בכלל, לכותרות של רגע במהדורות, כנתון אגבי שאין לו כל קשר להסלמה מהצד הפלסטיני, אף פעם לא בתור רקע רלוונטי, ולא כחלק מהאירועים.
אנחנו בעיצומו של תהליך - לא חדש, אבל מואץ ומסוכן מאוד - של דה-הומניזציה לפלסטינים. בעיניים הישראליות אין להם כל זכות לחיים בביטחון ובכבוד. אין להם רגשות מצודקים של כאב או זעם. רק מהצד שלנו יש נפגעים וצער. רק מהצד שלנו הצורך בביטחון, או להבדיל הרצון לנקום, נוכחים ומוּבָנים ומצדיקים כל דבר, כל פעולת מניעה, תגמול ונקמה. אבל האמת היא שגם מאחורי כל הרוג פלסטיני יש משפחה מרוסקת, הורים שבורים ואחים שכולים. גם אצל הפלסטינים - כמו אצלנו - הכאב, האובדן והאבל מולידים זעם ושנאה.
עצם הניסיון להציב את הרג החיילים הישראלים בתוך הקשר רחב יותר, כחלק מאותה הסלמה, מעורר תרעומת וזעם. יעידו על כך התגובות האלימות לפוסטים ברשתות שנכתבו ברוח הזו, ומן הסתם גם הטוקבקים הצפויים לטור הזה. הציבור הישראלי שבוי בסיפור החד-צדדי שהתקשורת והפוליטיקאים מספרים לו - כי בתקשורת ובפוליטיקה הרבה יותר קל להציג מציאות שטוחה, נטולת קונטקסט ומורכבות, שלפיה כל פלסטיני שנהרג הוא מחבל (עצם ההרג שלו על ידי צה"ל הוא ההוכחה לכך) וכל פעולת התנגדות פלסטינית היא טרור מתועב.
אלימות בין קבוצת מתנחלים וחקלאים פלסטינים
הניתוק בין הפעולות הישראליות בגדה לבין פעולות התגובה או הנקם הפלסטיניות משרת את העמקת הכיבוש ואת התפיסה שלפיה לנצח נחיה על החרב. הרי אם אלימות הפלסטינים מנותקת מסיבה, אם היא נובעת אך ורק משנאה חסרת הסבר ליהודים, אז גם אין דרך למנוע אותה. הניתוק הזה מסוכן בשני מובנים: ראשית הוא לא מאפשר לציבור להבין את המציאות, לקרוא אותה כפי שהיא ולנסות לשנות אותה. שנית, הוא מעמיק את הדה-הומניזציה של הפלסטינים, שהיא בסיס לפשעים גדולים.
תמי יקירהצילום: גל מוסנזוןאם אנחנו רוצים אי פעם לשנות את חיינו פה, ולגדל את ילדינו למציאות שאיננה חיים תמידיים על החרב, עלינו להביט נכוחה במתרחש. עלינו להבין את הקשר, את ההקשר, ולחפש מוצא. לא כל פלסטיני הוא מחבל ולא כל פעולת התנגדות היא פיגוע טרור. יש הבדל בין אלימות שמופנית כלפי חפים מפשע לבין אלימות שמופנית כלפי אנשי ביטחון בתפקיד. זה לא רק הדין הבינלאומי שמבדיל בין סוגי האלימות הללו - זה גם האינטרס שלנו להבחין ביניהם.
האבחנות האלו לא מקטינות כהוא זה מהכאב הגדול על האובדן של נועה לזר ועידו ברוך ז"ל. הן רק מאפשרות כלים טובים יותר להתמודד עם המציאות ולשנות אותה כדי למנוע עוד ועוד הרוגים.
- תמי יקירה היא מארגנת לשינוי חברתי בתחום זכויות אדם ודמוקרטיה בארגון "שתיל - הקרן החדשה לישראל"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
