לוחמי ולוחמות סוללת כיפת ברזל
ממבצע למבצע אנחנו לומדים יותר ויותר על החשיבות הגוברת של מערכת כיפת ברזל, שמעניקה מעטפת הגנה דרמטית ליישובי הדרום המופצצים. במבצע "עלות השחר" ההגנה הזו הייתה הרמטית ממש.
3 צפייה בגלריה
"אני אומר למשפחה שלי שהכל טוב, שהם בידיים טובות". מרכז השליטה על כיפת ברזל
(צילום: דובר צה''ל)
ביומיים וחצי של התכתשות מול הג'יהאד האיסלאמי עמדה כיפת ברזל על לא פחות מ-96 אחוזי יירוט, נתון חסר תקדים. על ההצלחה הזו אחראים לוחמים ולוחמות של מערכת ההגנה האווירית, שאליהם התלווינו אתמול בשני מוקדים: במרכז השליטה והבקרה בדרום הארץ, שם מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר, ובאחת מהסוללות בשטח, משם משוגרים טילי היירוט.
סרן א' מפקד סוללה בדרום בגדוד 947, נכנס לתפקיד רק לפני שבועיים. "שירתתי בסוללה שנתיים וחצי בכל תפקידי הקצונה שיש", הוא משתף. "המרחב הזה חדש לי ודי מורכב. נחתתי ישר לתדריכי לחימה, להקפצות מהבית. הפן הנפשי הכי חשוב כאן. אנחנו לומדים את החומר המקצועי כל הזמן: אילו מטרות מאיימות עלינו ואיך אנחנו מתמודדים איתן. הזמן לקבלת החלטה נע בין שניות בודדות לעשרים שניות מקסימום".
יש חשש מכך שהחלטה לא נכונה יכולה לעלות בחיי אדם?
"הפחד תמיד קיים. אבל אני סומך על הפקודים שלנו, ואנחנו לא יכולים לפחד מטעויות. קרה בעבר שזלגה לי מטרה (כלומר, שהיירוט לא הצליח - ק.א), אבל אנחנו עושים את הכי טוב שלנו וצריך להסתכל על הכוס המלאה, על כמה אזרחים אני מגן בזמן אמת".
החיילים והחיילות מגיעים מכל הארץ, חלקם גם מהעוטף והדרום. סמ"ר ד' מאשדוד, לוחם בכיפה, מספר: "בבית, כשמרגישים לחץ, אני אומר למשפחה שלי שהכל טוב, שהם בידיים טובות. אני יודע איך המערכת עובדת ולרוב מצליח להרגיע את הרוחות". סמל ג' מקיבוץ בעוטף עזה, טכנאי סוללה, מוסיף: "אני יודע מה זה שכל הבית רועד והחלונות זזים. זאת הסיבה שבאתי לשרת כאן. אני זוכר בתור ילד, כשלא הייתה כיפת ברזל, איך באחד המבצעים שהיו בקיץ היינו במקלט חודש שלם. עכשיו, כשאני רואה שיש פגיעה ישירה בבית, זה קשה לי מאוד. אני לגמרי שומר על הבית".
במרכז הבקרה אני פוגשת את סמל נ'. "גם כשאנחנו מול מסכים אנחנו מרגישים שאנחנו שומרים על הבית", היא אומרת. "במבצע הזה המורל גבוה, כולם פה רתומים למשימה". סמל א', סמב"צית באתר, מרגישה ש"יש אווירה של מלחמה כאן. אנחנו פוגשים אזרחים שמודים לנו וזה מדהים, שווה את הכל".
"אנחנו בימים מאוד מתוחים", משתפת אותנו סמל י', טכנאית תקשוב. "יש פריסות של סוללות בשעות לא שעות, ישנים עם מדים וטלפון ליד האוזן. בהקפצה לתקלה יש לנו שתי דקות לצאת ולרוב זה לוקח לנו הרבה פחות מזה, כי אנחנו מבינים את החשיבות".
באתר השיגור האוזן מתקשה להתרגל לרעש העוצמתי של טילי היירוט, שמשוגרים עוד לפני שנשמעת אזעקה. הלוחמים ששומרים על האתר דואגים לתפעול שוטף שלו ולהחלפת התחמושת בכיפה: המקלחות שלהם מהירות, הלילות קצרים והמדים לא יורדים מהם לרגע. החיילים כאן כבר הסתגלו למעבר המהיר מהשקט המוחלט בין השיגורים לרעש הגדול שמביאים איתם היירוטים.
את סג"מ ניקה, מפקדת פלגת השיגור, ניסינו לראיין ולצלם כמה פעמים, אך ירי הרקטות והריצות למיגוניות עצרו אותנו שוב ושוב. רק בהוראה שלה יוצאים מהמרחב המוגן. "אני אחראית על כל האתר והחיילים", היא אומרת. "ברגע שמתחיל מבצע אחרי שגרה די שוחקת, החיילים פה באדרנלין מטורף. הם מחכים לזה. בימים האחרונים ישנתי מקסימום שלוש שעות ואין עייפות בכלל. הדאגה לחיילים לא מאפשרת לי להיות עייפה. רק כשזה ייגמר והחיילים יישנו כמו שצריך אני אצליח לשים את הראש".
"הימים האחרונים היו אינטנסיביים, והיה קצת לחץ", מסכמת רב"ט נ', לוחמת מאשקלון. "יצא לי לבכות כשהייתי בעמדה לבד, ויש רגעים קשים. אבל אני גאה מאוד במה שאני עושה. זה שאזרחים במדינה יכולים להרגיש בטוחים שווה את הכל".
