בראשית 2011 הפציע האביב הערבי בתוניסיה, והגיע לסוריה כעבור שלשה חודשים. מאז, עוצמת המרד השתנתה אבל הוא נותר בעינו. לאחרונה זיהו המורדים את החלשות המשטר הסורי, ומה שהחל כשיפור עמדות הסתיים בקריסה רבתי. סוריה איננה המדינה היחידה שבה האביב הערבי הוקפא. ההפגנות בכיכר תח'ריר סילקו את חוסני מובראק ובמקומו עלו האחים המוסלמים בבחירות דמוקרטיות. חוסר הצלחה כלכלי הביא לירידת מורסי ולחידוש המשטר הצבאי-דיקטטורי של עבד אל-פתאח א-סיסי, בסגנונם של נאצר, סאדאת ומובראק.
מצרים חזרה אחורה בזמן. בירדן הפגנות הענק לא הביאו להפלת המשטר, אבל חייבו את עבדאללה מלך ירדן לשינויים בחוקה כדי לשכך את זעם ההמונים. הצלחתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני להביא את האביב הערבי לידי סיום מוצלח בסוריה, יכולה לעודד את הכוחות שדוכאו במצרים וירדן. חשוב לזכור שבאביב הערבי ההוא היו מעורבים כוחות בעלי מאפיינים מערביים, כיום הכוחות החתרניים בעולם הערבי הינם גורמים אסלמיים רדיקליים מבית המדרש של האחים המוסלמים ואל-קעאדה, כמו אל-ג'ולאני עצמו. אם אכן ירדן ומצרים יילכו בנתיב שהתוותה סוריה, וישלימו את מהפכת האביב הערבי, טבעת האש השיעית, תוחלף בטבעת חנק סונית. לא למותר לציין שלחמאס, שהינו בשר מבשרם של האחים המוסלמים, יהיה קל יותר ורצוי יותר להשלים את הטבעת הזו.
ישראל, המשטרים הערביים והשלום שאיננו
ההקשר השני הוא השפעת ישראל על חילופי המשטרים במזרח התיכון. במלחמת העצמאות נצחה ישראל את צבאות מצרים, ירדן וסוריה. הניצחון הישראלי והתבוסה הערבית הביאו לחילופי משטרים בתוך מספר שנים. במצרים הופל המלך פארוק במהפכת הקצינים החופשיים (1952). שנתיים מאוחר יותר תפס את השלטון ג'מאל עבד אל-נאצר. בעוד שמשטרו של פארוק ביקש לאחר התבוסה להתרכז בבעיות פנים של מצרים, נאצר הכניס את המזרח התיכון למירוץ חימוש ויצר את הציר הערבי נגד ישראל. בירדן, בחר המלך עבדאללה לנהל שיחות מתקדמות להשגת שלום עם ישראל, עד להרצחו בידי מתנקש פלסטיני בהר הבית (1951).
בעשורים הראשונים התנהלה ישראל כ"וילה בג'ונגל". אמנם היא התחילה כאוהל במדבר שחון ועוין, אבל מהר מאד הוא נהפך לווילה נאה מוקפת חומה
חוסיין, נכדו של עבדאללה הביא את השלום באיחור של יותר מארבעים שנה. ההחמצה הגדולה ביותר היא כנראה סוריה. נשיא סוריה בזמן מלחמת העצמאות, שוכרי אל-קוותלי הודח מתפקידו מייד לאחר המלחמה. חוסני א-זעים שעלה לשלטון הציע לישראל הסכם שלום שכלל את יישוב הפליטים הפלסטינים בסוריה בתמורה לזכויות שייט ודייג בכנרת. בן גוריון דחה את ההצעה. כעבור חודשים ספורים כאשר ישראל רצתה לבחון את הצעת א-זעים, הוא כבר הוצא להורג בהפיכה צבאית נוספת (מהפכת 14 באוגוסט 1949). ההצלחה הישראלית הנוכחית בערעור משטרים קיימים (חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, ואסאד בסוריה), אין פירושה עליית משטרים תומכי ישראל. אדרבא, כאשר הקשיים הפנימיים והחיצוניים הולכים וגדלים הדבר המתבקש הוא לחזק את האחדות הלאומית והפאן-ערבית, כפי שעשה נאצר, ולהצביע על האויב המשותף: הישות הציונית.
וילה בג'ונגל או דירה בבית משותף?
בעשורים הראשונים התנהלה ישראל כ"וילה בג'ונגל". אמנם היא התחילה כאוהל במדבר שחון ועוין, אבל מהר מאד הוא נהפך לווילה נאה מוקפת חומה. בתקופת הוילה ישראל העדיפה 'שארם א-שיח בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א-שיח'. עם הזמן הסתבר שעלויות האחזקה של הוילה גבוהות מאד. אלו כללו הקצאת נתח תקציבי ענק להחזקת צבא גדול וחכם (עד 30% מתקציב המדינה בשנות השבעים). בנוסף, הישראלים חיו בחברה מגויסת בכל המובנים. עם עליית הליכוד לשלטון וויתרנו על הוילה ועברנו לדירה בבית משותף. החברה הישראלית נעשתה אינדיווידואליסטית, מגזרים (חרדים) ואנשים זכו לפטור גורף ומהיר, ויתר הישראלים החלו להנות מהשקעות בירדן ובדובאי. מנגד כרתנו הסכמים ובריתות שחייבו אותנו להתחשב בדיירים אחרים (הרש"פ, ירדן, מצרים ועוד).
אירועי שמחת תורה החזירו אותנו לתרפ"ט ולתש"ח. הניסיון לחיות עם הסכמים מפוקפקים בין הדיירים האלימים בבניין גרמו לקריסת הרצפה של הדירה שלנו. הניתוח ההיסטורי מחייב אותנו לחשוב היטב האם בהינתן התקדימים האלימים שהוצגו יש טעם בכלל לנסות להתעקש על 'נורמליזציה', ולהמשיך ולחזר אחר ילדיו האלימים של אברהם אבינו. ואולם, הקמתה מחדש של הוילה בג'ונגל מחייבת את כלל החברה הישראלית לשוב ולהיות חברה מגוייסת. אם נחליט להקים מחדש את הוילה איננו יכולים להרשות לאף דייר לחמוק מגיוס מלא.
מאיר בן שחרללאמאידך גיסא, למרות הרעש והנזק הסביבתי של הדיירים האלימים והמופרעים, יש בבניין גם שכנים שמעוניינים בטיפוח הבית המשותף, חלקם עשירים מאד ומוכנים להשקיע בבניין כסף רב. סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ, עודן מעוניינות ביצירת ציר מתון. הן גם מוכנות לפרוס את תשלום דמי המפתח עבורנו, היינו לדחות את הקמתה של המדינה הפלשתינית לעתיד. אך אין לטעות, עצמאות ההחלטה שלנו תופקד בידי ועד הבית. לדילמא הזו אין תשובה נכונה, אבל יש לה תשובה אפשרית, שצריכה להתבסס על דיון פנים-ישראלי בדבר זהותנו וערכינו. בהעדר החלטה (תכונה אופיינית לישראל) נגלה שאננו ממשיכים לשלם לוועד הבית אבל חיים באוהל בג'ונגל עוין.
ד"ר מאיר בן שחר, מכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה
