לפני כשלוש שנים וחצי, ערב העצרת לזכר רבין ז"ל והוויכוח הנדוש על המשתתפים, כתבתי כאן מאמר "ימני", כזה שלא כתבתי מעודי. פדגוגי, מאחד, קצת קיטשי, משהו כמו: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.
כתבתי בין השאר: "לצורך איחוד, למען פיוס, שווה אולי לעשות מאמץ על אנושי, להניח לפסקי הלכה, לדין רודף ודין מוסר, לפולסא דנורא, לנאומים מופקרים של פוליטיקאים ימניים, ביניהם שהיו חבריו לנשק של רבין, להפגנות המוטרפות, לשידורים ולמאמרי ההסתה, כמו זה של בני קצובר, שכתב שיש להעמיד את רבין בפני כיתת יורים... לא ימניים רצחו את רבין אלא ימני אחד. לא דתיים אלא דתי אחד. לכן העצרת חייבת להיות כלל ישראלית, נגד רצח רבין ולא בעד מורשתו. העצרת צריכה לאסוף אל שורותיה ולהכיל את כל מי שדבק בעקרונות אנושיים, בכללי המשחק, בדמוקרטיה".
על המאמר הזה חטפתי מאנשי מרכז־שמאל וממקורבי רבין. מי הסמיך אותך, מי שמך, אמרו לי, אתה הרי יודע מה רבין חשב ומה אמר על גוש אמונים וראשיו. באיזו זכות אתה מוחל, על סמך מה אתה מאחד את הקורבן עם המסיתים נגדו.
מצד שני - על המאמר הזה חטפתי תביעת לשון הרע מקצובר. הוא טען שמעולם לא אמר, שיש להעמיד את רבין ופרס מול כיתת יורים. הוא אמר והודה שאמר, ש"רבין ופרס חברו לכת השטן"(!) שהוא כינה אותם "סיטרא אחרא". דינם של חברי כת השטן הוא מוות בסקילה או בשריפה, דומני קצת פחות נעים מאשר כיתת יורים. אבל ניחא, מאחר שקצובר הכחיש את אמירתו על כיתת יורים - הוא קיבל מיד תיקון והתנצלות, אף שדבריו הופיעו בעיתון אחד ובכמה אתרים נחשבים. המאמר הוסר מהמרשתת. לא נחה דעתו והגענו לגישור. לא אפרט את פרטי הגישור אך אומר זאת כך: יצאנו מגדרנו כדי להיטיב איתו. הוא לא עצר גם כאן ושעט באטרף אל בית המשפט. על תביעתו זו ניתן להחיל פרפרזה: על שלושה ועל ארבעה לא אשיבנו - על היות התביעה גם בררנית וגם קנטרנית גם משתיקה וגם רודפת. אין פלא אפוא שלימים יסתיים המהלך בתבוסתו, תביעתו תידחה והוא יאולץ לשלם לנו הוצאות משפט.
בלית ברירה ולצורך הגנה עצמית התייצבתי באולם של כבוד השופטת עדנה יוסף־קוזין בפתח־תקווה, כשאני מיוצג על ידי עו"ד תמיר גליק והוא על ידי עו"ד בשם חזי צוריאל. על סגולותיו של עו"ד גליק שמעתי ונוכחתי בדיונים - אלגנטיות, סטייל, שליטה בפרטים. על חזי צוריאל עשיתי תחקיר מזורז. דיברתי עם אנשים שמכירים אותו. הם אמרו את שאמרו. במהלך הדיונים התברר שהם לא טעו והוא לא אכזב.
הייתה במהלך הדיונים אתנחתה קומית. התובע הראה, בתרועת ניצחון, שהמאמר נמצא עדיין במרשתת פעמיים. בא כוחי אמר, אכן, והראה שמי שהעלו את המאמר למרשתת היו דווקא בתו של התובע ונכדתו (!).
אף שבראיון עיתונאי הגדיר אותי קצובר "תולעת", הרי שבמפגשי מסדרון, בגישור ובבית המשפט, הוא התגלה כאיש חביב ומאיר פנים. התרשמותי האישית הייתה שמישהו דוחף אותו למהלך הזה. במשפט הוא הציג עצמו כאיש שלום, חינוך וכמי שהיה... ידיד אישי קרוב של רבין. הזהו רבין? שהגדיר את גוש אמונים ואת המתנחלים כ"סרטן", כ"חבורה מטילה טרור ואימה שתוביל את המדינה לחורבן, לאפרטהייד"? הזהו קצובר שהגדיר את נוער הגבעות "נוער הזהב של מדינת ישראל"? שצידד בסירובי פקודה שהם ה"המפתח במאבק נגד נסיגות"? שהיה אחד המנחים של עצרת ההסתה הזוועתית בכיכר ציון? על זה נאמר בלשון בני תורה: השם ישמור ויציל.
יצאתי מהמשפט הזה עם שתי תובנות. הראשונה, על רקע המתקפות על שופטים, חשוב לומר בקול ברור: ישנם שופטים גם בפתח־תקווה ולא רק בירושלים. השופטת יוסף־קוזין ניהלה את הדיונים בנחישות וברגישות, בתבונה ובנועם, לניהול כזה מכוון כנראה המונח, מזג שיפוטי. היא כתבה פסק־דין מלומד, מנומק ומהודק מאוד.
התובנה השנייה, כה צדק בזמנו השופט בדימוס ומנהל בתי־המשפט לשעבר בעז אוקון כשכתב, שהגיעה העת להדוף תביעות לשון הרע שנועדו לשרת אינטרסים אחרים.
אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חדשות 12
