כשאתם יוצאים בבוקר מהבית, מורידים את הילדים בגן או בבית הספר ונוסעים לעבודה, התחושה שוודאי אופפת אתכם היא ששום דבר שאתם פוגשים בדרך לא נראה מתוכנן: לשכונות (ואפילו הערים, אם אתם גרים בחריש או על כביש 444, למשל), אין מוצא אל הכבישים שאמורים להביא אתכם במהירות ליעד, והרבה ישראלים מתקשים לצאת מהפקק אפילו בתוך שכונת המגורים שלהם; אם יש תחנת רכבת באזור, ספק אם יש אליה חיבור נוח או תכנון נכון של החנייה לידה. וככל שאתם מתקרבים למרכז, אם אתם ממיליוני הישראלים שמגיעים מדי בוקר לגוש דן, התחושה הזו רק הולכת ומחריפה.
תכנון אורבני הוא מקצוע חדש יחסית במקומותינו, בארץ שנבנתה בשיטה של עוד דונם ועוד עז, עוד חומה ועוד מגדל, ומעט מאוד מחשבה איך כל זה מתחבר יחד. אבל תכנון אורבני הוא מה שקובע ויקבע את איכות החיים שלנו, אולי יותר מכל דבר אחר: לפי התחזית הרשמית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יגורו בישראל בשנת המאה שלה, עוד 26 שנים בלבד, לא פחות מ-15 מיליון איש – גידול של יותר ממחצית ביחס להיום. אם אתם חושבים שהיום צפוף, תכפילו את זה ב-1.5. אם אתם לא מסוגלים היום להגיע לאיזשהו מקום בפחות משעתיים, תעשו את זה שלוש.
אלא אם התכנון יציל אותנו. אלא אם, בניגוד למנהג שלנו ואולי לאופי הלאומי שלנו, נתחיל באמת מחזון של איך אנחנו רוצים לחיות, נתכנן איך להגיע לשם ורק אז נבצע.
פרופ' טלי חתוקה עומדת בראש המעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטת ת"א. בצד ההוראה בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה, היא ועמיתיה עוסקים בתכנון של אזורי תעשייה ועיצוב אורבני, בעיקר בפריפריה. היא מובילה היום את התכנון בקריית שמונה ובנתיבות, שני מקומות שבהם מבקשים להוביל תהליך אחר, עם חשיבה אחרת.
בשיחה איתה חתוקה מפרטת, בסבלנות והתלהבות שקשה לטעות בהן, את תולדות התכנון האורבני בישראל, או היעדרו. והתשובה שלה לחוליים שכל אחד מאיתנו חוזה היא לא פחות ממהפכה: לא רק בהקצאת המשאבים בישראל, אלא בראש ובראשונה באורחות חיינו. בדומה למה שקורה ביחס למשבר האקלים, נדרש פה לא פתרון נקודתי חכם יותר, אלא הבנה שאנחנו צריכים לחיות אחרת – או שיהיה לנו קשה לחיות פה בכלל.
העתיד שחתוקה מציירת הוא עתיד שבו נידרש לזוז פחות, כי יהיה הרבה יותר צפוף – והסביבה המיידית שלנו תצטרך לספק לנו את כל הדברים שאנחנו רגילים להשיג בתנועה: עבודה, פנאי, בידור. זה אומר שכל מקום ישוב יצטרך לכלול, במרחק מינימלי מהבית, את כל האלמנטים האלה. זה אומר שחלק גדול מהדברים שהתרגלנו שיהיו שלנו - בית ומכונית ומקום לשחק עם הילדים - לא יהיו בבעלותנו אלא נשתמש בהם יחד עם כולם.
זו שאלה גדולה, אם אנחנו מסוגלים לזה בכלל. ההשוואה למשבר האקלים תופסת בהקשר הזה במיוחד: כדי להתמודד איתו באמת, לא מספיק להפריד אשפה, לעבור לרכב חשמלי או להפסיק לזרוק פלסטיק לים. צריך להבין שכל אורח החיים צריך להיות אחר, שחלק מהדברים שאנחנו תופסים כזכות בסיסית שלנו וכחלק בלתי נפרד מאיכות חיינו פשוט לא יכולים להימשך. בהכללה, נדמה שהשנים האחרונות, שבהן חדרה לתודעה של רבים מאיתנו ההכרה שמדובר בסכנה ברורה ומיידית, רק מראות כמה באמת קשה לשנות אורחות חיים מהיסוד.
ספק גדול אם המערכת הפוליטית, בכל העולם ואצלנו, בנויה בכלל להוביל את השינוי הזה. ספק גדול אם המין האנושי, שהתרגל לזה שהוא מוצא לכל דבר פתרון טכנולוגי, מסוגל להפנים שהפתרון מתחיל מלחיות אחרת. אבל תקשיבו לטלי חתוקה, שאומרת שהיא אופטימית: אם לא נעשה את השינוי הזה, הממשלה בטח לא תעשה אותו בשבילנו - ואולי הפעם הטכנולוגיה תציע דרכים לממש את הפתרון, אבל לא תוכל להושיע לבדה.
