הם היו ילדי האור | חגית שני, קיבוץ גבת
בַּסְּתָו הַזֶּה הָעֲנָנִים שְׁחֹרִים. הַשֵּׁדִים רִסְּקוּ לָנוּ אֶת הַלֵּב
וּכְשֶׁפָּסַק בְּתוֹכֵנוּ זֶרֶם חַיִּים שָׁקַעְנוּ עָמֹק בְּתוֹךְ הַכְּאֵב.
חגית שניהֵם הָיוּ יְלָדִים, יַלְדֵי הָאוֹר, כַּנְפֵיהֶם מֵעָלֵינוּ פְּרוּשׂוֹת כִּשְׂמִיכָה
עַל הַיָּקָר לֹא הִצְלַחְנוּ לִשְׁמֹר, מָה נוֹתַר לְבַקֵּשׁ אִם לֹא סְלִיחָה
אוּלַי הֵם חָלְמוּ וְחִבְּקוּ אֶת הַדֻּבּוֹן הַמָּגֵן עֲלֵיהֶם מִמִּפְלֶצֶת אֲפֵלָה
אוּלַי רָקְדוּ אֶת הָרִקּוּד הָאַחֲרוֹן אוֹ אָמְרוּ בְּלַחַשׁ מִלִּים שֶׁל תְּפִלָּה
הֵם הָיוּ יְלָדִים, יַלְדֵי הָאוֹר, מְלֵאֵי אַהֲבָה, עֲמוּסֵי חֲלוֹמוֹת
בַּסְּתָו הַזֶּה הַשַּׁלֶּכֶת כְּבֵדָה. אֵין כּוֹכָבִים. הַכָּחֹל הוּא אָפֹר
מִתּוֹךְ הֶעָנָן קֶרֶן אוֹר יְחִידָה שׁוֹלַחַת תִּקְוָה שֶׁהָאָבִיב עוֹד יַחֲזֹר
זמן לקום מחול ומעפר | שמוליק קלוסקי, תל אביב
כמו נחש, שרף, זמן להתנשל, לקום מחול ומעפר
ולאט לזקוף, לנשום, להתחשל, להיוולד עובר.
שמוליק קלוסקילילך רזזמן חדש, קם, חי, ממרומים עכשיו מגיע
ודמותו כלהב אש.
ממצולות ים נצח גדול עד קצה רקיע, מבקש להתחדש.
מלחמה חמה עד כלות – לעיני רוחות קדים מזמן ישן.
עוד רוחי-רוחי, אבי-אבי, רכב ישראל ופרשיו שוב כאן.
ניצחונות קטנים | מתן פורת, רשפון
כְּמוֹ פְּסִיעוֹת אִטִּיּוֹת עַל רֶגֶל שֶׁהוּסַר מִמֶּנָּה גֶּבֶס
כָּךְ אֲנִי מְנַסֶּה לְקוֹשֵׁשׁ שִׁיר אוֹפְּטִימִי.
מתן פורתמַנִּיחַ בִּזְהִירוּת מִלִּים טוֹבוֹת עַל דַּף,
מַעֲבִיר מִשְׁקַל גּוּף מִשּׁוּרָה לְאוֹת, מִנְּקֻדָּה לִפְסִיק
וְעוֹצֵר לִמְנוּחָה.
מָחָר אֲנַסֶּה לְהִתְקַדֵּם עוֹד צַעַד.
בֵּינְתַיִם אֲחַפֵּשׂ שַׁבְּלוּלִים בַּגִּנָּה.
אֶתְפַּעֵל מִשַּׁלֶּכֶת.
לֹא אֶחְשֹׁב לְשָׁעָה. נִצְחוֹנוֹת קְטַנִּים
על חורבותיך, בארי | פיני טוכמכר, ניר אליהו
על חורבותיך, בארי, הצבתי שומרים,
על חורבותיך, בארי, ניצב כעת נכדי
על ליבו ובידיו מוטלת אחריות עמי
אין גדול מזה היום החובר אל מולדתי,
משפחתי, קיבוצי, והנשמות היקרות שאיתי...
כולי נרגש, נפעם, מבקש להתאושש,
מאין יש להם את תעצומות הכוח להתגבש?
אמונה בדרך משולבת באהבת מולדת
מובנת וברורה, אחת ויחידה ואין אחרת
מי ייתן וזו תהיה המלחמה האחרונה,
ונוכל לשאת ברמה את השקט והשלווה.
יישבו כל אחת ואחד בשקט, בצל התאנה, ולא יישא עוד גוי אל גוי מלחמה.
נכתב לנכדו בטקס סיום קורס קצינים
אין אבקת קסמים לגעגוע | פנינה קובי, טבריה
בבגד קטן וורוד אני אוחזת בשמלת מלמלה וידי רועדת.
ביד השנייה גטקס לבן וחולצה אדומה
פנינה קוביהמספרים על איש בא בימים ונערה צעירה, בדמיוני אותם אראה.
עימם בתוף המכונה מסתובבים ומתערבלים גרביים ולבנים צבעוניים עליהם מתנוססות סיסמאות צבעוניות.
כל בגד עולם אישי, כל בגד פריט פרטי
אוחזות בו ידיים זרות ברכות מתוך הבנה, כי יש כאב בפלישה.
אין זו מכבסת מילים, שום אבקת קסמים לא תוכל להסיר געגוע ליציב והקבוע.
הכותבת מתנדבת במיזם הכביסה למפונים המשתכנים בבתי המלון בטבריה
מעוניינים לכתוב לנו? שלחו ל-mesaprim23@gmail.com
