"אני לא מפחדת מנסראללה, גם לא ממלחמה עם איראן. הדבר היחיד שמפחיד אותי זה שלא תהיה עסקה", אמרה אילנה גריצ'ווסקי, שנחטפה מביתה בניר עוז ושוחררה אחרי 55 ימים בגיהנום. מאז היא נלחמת ללא הפסקה להשיב את בן זוגה מתן צנגאוקר, שעדיין מוחזק בשבי חמאס בעזה.
בריאיון ראשון, שיתפרסם ביום שישי במוסף "7 ימים", היא סיפרה על החטיפה מהבית בקיבוץ, על מה שעברה בשבי - ועל השיקום הפיזי והנפשי.
"אני צריכה מכשיר שמיעה עכשיו", סיפרה. "בחטיפה זרקו רימון, היו יריות ליד האוזן, מכות שקיבלתי על הראש. זה החמיר בשבי, עם ההפגזות ששמעתי מהמקום שבו הוחזקתי. שומעים הכל. עם ההדף. יש לי גם פגיעה באגן ובירך ואני עושה פיזיותרפיה. בכל בוקר אני מסתכלת על הסימן שיש לי על הרגל, הכוויה מהאגזוז של האופנוע שעליו נחטפתי. סימנו אותי.
"אבל הכי נורא זה לפקוח עיניים ולראות את בן הזוג שלי על הכרית. יש לי כרית עם התמונה שלו, עינב (אמו של מתן - ר"א) הביאה לי אחרי שהשתחררתי. עם הכרית הזו אני ישנה. אם אני ישנה זה שעה-שעתיים בלילה", היא אמרה.
איך מתנהלים ככה?
"אני מתנהלת, לפעמים נופלת. הדבר הזה שינה אותי ב-180 מעלות. אני בוכה בבוקר, בוכה בלילה. לא בא לי לבכות כבר. אני גם עושה 'סתלבט' על מה שחוויתי. אין לי עוד דרך להתמודד עם זה".
על מה את מסתלבטת?
"אני אומרת שברחתי ממקסיקו כדי שלא יחטפו אותי. מדינת עולם שלישי, מקום שלישי בעולם בחטיפת נשים וילדים, והנה חטפו אותי פה בישראל".
האמת שתשרדי?
"אני חושבת שהם רצו להרוג אותי, כי זרקו אותי לקיר ואז כיוונו עליי את כל הנשקים. מישהו משך אותי לאופנוע. חשבתי שיהרגו אותי, שיאנסו אותי. הסתובבנו עם האופנוע בקיבוץ ושמעתי צרחות, ראיתי אנשים גונבים, בתים שרופים, חמאסניקים מסתלבטים ביניהם עם מלגזות, עושים 'מכוניות מתנגשות' עם הרכבים בקיבוץ. את לא באמת מאמינה למה שהעין שלך רואה כי פתאום כל עזה אצלך בבית. טיילת חופשית. חמאסניקים באים, הולכים, חוזרים. הבנתי שניר עוז ננטש".
יום לפני ששוחררה היא הועברה למנהרה, שם נאמר לה שמתן נמצא. "רציתי לשבור את כל המנהרה. בכיתי, התחננתי שיתנו לי לראות אותו ולא נתנו. לא רציתי להשתחרר עד שלא יתנו לי לראות אותו, אבל הבנתי שלא שואלים אותי. ביקשתי שיעבירו לו מסר: שאעשה הכל כדי לשחרר אותו. הכל".
הריאיון המלא מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות.
