אלי טהר, סגן יו"ר ארגון יד לבנים, מי שמשקיע את ליבו ונשמתו בטיפול במשפחות שכולות, מעולם לא נכנס לממ"ד. בביתו שבמושב עזריקם הוא דאג לבנות ממ"ד מרווח שמסוגל לאכלס שישה ילדים ו־14 נכדים, אבל אפילו באזעקות ליליות, כשאשתו מזל מזנקת מהמיטה וטסה למרחב המוגן, הוא מסרב להצטרף אליה. אצלו, זה עקרוני.
"אני לא מתגרה בגורל", הוא אומר, "ואני לא נמנה עם אלה שעולים לגג כדי לצפות ביירוטים, אבל ברגע שאני נכנס לממ"ד אני מסתתר ממשהו, וברגע שאני מסתתר ממשהו הביטחון שלי מתערער. ואני לא נותן לשום דבר לערער את הביטחון שלי. לא יקרה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שלוש פעמים נגע בו מלאך המוות. לפני 42 שנה שכל את אחיו, סגן אלוף יוסי טהר ז"ל, בפשיטה של הצנחנים בלבנון. לפני 22 שנה שכל את בנו רועי, לוחם בחטיבת הנח"ל, בתאונת אופנוע ליד הבית, כשהיה בחופשה. ב־7 באוקטובר שוב באו אל ביתו המבשרים. בנו יוסי־חי טהר (39, נשוי ואב לארבעה), בכיר בשב"כ, נפל בקרב עם מחבלים ליד קיבוץ מפלסים.
"הוא הבן החמישי שלנו. קראנו לו יוסי על שם אחי, דודו, ואשתי הוסיפה לו את השם חי שיגן עליו, אבל זה לא עזר", קולו נסדק. "לא האמנתי שאפשר לפגוע בו, הוא היה לוחם־על".
ב-7 באוקטובר, כשהתעוררתם לאזעקות, דאגת לו?
"ברגע הראשון לא. חשבנו שהוא בביתו, במושב ביצרון. מזל ואני התיישבנו מול הטלוויזיה, ראינו מה קורה בעוטף עזה, הבנו מיד שזה לא יהיה עוד סבב אלא מלחמה. מזל התחילה לדאוג ואמרה 'תראה מה עם יוסי'. ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי לה שיוסי פועל באיו"ש, לא בדרום, אבל מי אני שאתווכח עם תחושות של אמא. ליאת, כלתי, ענתה לטלפון ואמרה: 'יוסי בעבודה, הוא הוקפץ בבוקר'. הנחנו שהוא בחפ"ק. הוא משרת בתפקיד סגן מפקד יחידה, דרגה מקבילה לאלוף משנה בצבא. אף אחד לא היה בא אליו בטענות אילו היה נשאר שם".
ההחלטה של יוסי־חי לרדת לעוטף עזה, שהפך לשדה קרב, מהווה חוליה נוספת, ואחרונה, לפעילות שאפיינה אותו בחייו. "לפני חצי שנה הוא קיבל צל"ש על עבודה סודית שעשה למען תושבי מדינת ישראל", מספר האב. "חודש קודם לכן הוא קיבל את אות ראש הממשלה. גם עכשיו אסור לפרסם את תמונתו".
"ובאחד מהטקסים", מוסיפה מזל, "מישהו בכיר מאוד־מאוד חיבק אותי ואמר לי שמעכשיו אני יכולה לישון בשקט. שיוסי יהיה פחות חשוף לסכנה".
אז למה הוא מיהר לשטח?
"לוחם שב"כ שגר בדרום שמע יריות, יצא מביתו וחטף כדור בצוואר", משחזר טהר את מה שסיפר לו ראש השב"כ במהלך השבעה. "הוא התקשר ליחידה ודיווח שהוא שוכב בשטח ומאבד דם. היחידה הוציאה חוליה לשטח ולא מצאה אותו. כשיוסי הגיע לחפ"ק ועודכן בכישלון החיפושים, הוא בדק במפה וקבע: 'אתם לא במקום הנכון'. הוא ניסה לדבר עם הלוחם כדי לקבל ממנו מיקום מדויק, אבל הפצוע כבר חירחר. יוסי אמר, 'אני לא משאיר לוחם שלי בשטח'. הוא הצטייד במיידי וירד לדרום ברכב של היחידה. הוא מצא את הלוחם הפצוע, הכווין את שאר החבר'ה אליו, הפצוע טופל, פונה במסוק, וגם בשלב הזה, אילו החליט לצאת מהשטח ולחזור הביתה, איש לא היה בא אליו באף טענה. המשימה בוצעה. הלוחם הפצוע פונה – ושרד".
אבל?
"זה לא יוסי. כשצריך לפעול, יוסי הוא הראשון. כששמע בקשר שיש בעיות במפלסים הוא לקח איתו כמה לוחמים, אילתר לו מעין יחידה והם דהרו לשם. בדרך הרגו 15 מחבלים. בשלב מסוים יוסי הורה להם לרדת ולצעוד בתעלות שבצידי הכביש מפני שהרכב הוא מטרה ניידת. גם בתעלה הוא הוריד עוד כמה מחבלים. יוסי אמר: 'תמשיכו ליצור אש מול המחבלים, אני לוקח עוד מישהו ונעשה איגוף, נבוא אליהם מאחורה כדי שהם לא יחדרו לקיבוץ'. בכניסה למפלסים היו תחנת אוטובוס ומיגונית. החבר'ה שהיו מאחוריו ראו את שני המחבלים שמסתתרים במיגונית וצעקו לו לעצור, אבל יוסי כבר היה בהסתערות קדימה. ואז המחבלים ירו בו מטווח של פחות מעשרה מטרים. הוא חטף כדור בחזה ושני כדורים ברגל ומת במקום".
באותה שבת נוראה, בשתיים בצהריים, יצא טהר לאורווה שמאחורי הבית. "בר, הבת שלנו, שגרה אצלנו עם בנה ריי (ארבע וחצי) שמעה את הדפיקה בדלת. היא ראתה קצינים במדים ולא הסכימה לפתוח כי פחדה שאלה מחבלים שהתחפשו לחיילים. הם המשיכו לדפוק עד שחזרתי מהסוסים וראיתי התקהלות קטנה בכניסה. זיהיתי שני חבר'ה מהיחידה של יוסי. הם באו אליי בחיבוקים, בבכי, 'יוסי איננו'. האמת? לא האמנתי".
"גם עכשיו, שלושה שבועות אחרי, אני עוד לא מאמינה", אומרת מזל.
"היא גיבורה", אומר בעלה ומניח את ידו על כתפה. ושניהם מחרישים.
"אם מישהו היה מספר לי על משפחה ששכלה שלושה חיילים הייתי חושבת שזה סרט", היא אומרת. "הרי זה לא הגיוני. זה מעל ומעבר למה שבן אדם מסוגל לשאת".
"את מחפשת היגיון?" הוא מבליע אנחה, "אין. עולמי חרב עליי בפעם השלישית. איבדתי אח ובן, ועכשיו בן נוסף".
"ב־17.10 היינו אמורים לערוך אזכרה לרועי, בחצר שלנו", היא כמעט נחנקת, "וב־16.10 קמנו מהשבעה על יוסי־חי. הם קבורים זה ליד זה בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. רועי נהרג בסוכות וגם יוסי־חי נהרג בסוכות. יכול להיות שזה רק צירוף מקרים?"
"אל תשאלי אותי למה ואיך מפני שאני כבר הפסקתי לשאול", הוא מבקש ממני. "גורל, עין רעה, אין לי שום הסבר".
אתה מאמין באלוהים?
"כן, אנחנו משפחה מסורתית. בשישי אחר הצהריים, יום לפני שפרצה המלחמה, מזל אמרה שאין לה חשק לבשל אז החלטנו לעשות על האש עד כניסת השבת". יוסי הגיע עם אשתו, ליאת טהר־שור, מהנדסת בתעשייה האווירית, וארבעת ילדיהם: עומר וזיו (תאומות בנות 8) רון (6) ושחר (5). "ישבנו כולנו, היה כיף. מאז שיוסי־חי נהרג משהו התערער באמונה שלי, עוד לא חזרתי להתפלל בבוקר. אני מקווה שבקרוב אחזור להניח תפילין. למה? מפני שאי־אפשר לחיות ולשרוד בלי משהו להיאחז בו, משהו שנותן תקווה".
לפעמים נדמה לך שאתה גרסה עכשווית של איוב?
"לא!" הוא מתרעם. "כשאחי נהרג הייתי מחוק ושבור ובשנה הראשונה לא עשיתי כלום, בקושי קמתי מהמיטה עד שיום אחד תפסתי את עצמי בידיים ושאלתי, 'אתה רוצה להיות המסכן של המושב? לא. אתה רוצה שכולם ירחמו עליך? לא'. גם למזל הצגתי את השאלות האלה ודעתה הייתה זהה לשלי, אז החלטתי שבבוקר, איך שאני קם, אני לובש מסכה של 'הכל בסדר, החיים נמשכים'. כמו בשיר 'הגברים בוכים בלילה'. היום שלי מלא בפעילות ובלילות אני מרטיב את הכרית".
זה גם מה שהוא עושה עכשיו. בחצר הגדולה של הבית עוד עומדים כיסאות הפלסטיק הלבנים שהובאו לשבעה על "יוסי הצעיר", כהגדרתו, והוא כבר חורש את הארץ בביקורי ניחומים. 345 חללים חדשים נוספו לרשימה האין־סופית. חיילים, שוטרים ואנשי שירות. "אני מתחיל להכיר את המשפחות השכולות החדשות, שכל אחת מהן היא עולם ייחודי". לפני חמש שנים, אחרי 20 שנה בתפקיד יו"ר יד לבנים של המועצה האזורית באר טוביה, הוא החל לכהן כסגן יושב ראש יד לבנים. "בהתנדבות מלאה", הוא מבהיר. "מעולם לא למדתי פסיכולוגיה ואני לא מטפל רגשי ואין לי אף תעודה, אבל לצערי יש לי יותר מדי ידע אישי. שלוש פעמים".
משפחתו של אלי טהר (74) היא מהוותיקות במושב עזריקם ("כולם הגיעו לכאן ישר מתוניס") והוריו הביאו לעולם שבעה צאצאים. כשהיה בן 20, צנחן צעיר ומסוקס שיצא לחופשה, הוא עבר במושב עם הטרקטור וראה שבאחד הבתים מתקיימת מסיבה. בעודו משתהה בפתח, מתלבט אם כן או לא להיכנס, יצאה מהבית נערה בת 15, "יפהפייה", הוא מדגיש, והעיניים שלו פגשו בשלה.
"זה היה במסיבת בר־המצווה של אחי", לרגע היא קורנת. "בתקופה ההיא אף אחד לא חגג באולם, המסיבה נערכה בחצר של הבית. כשיצאתי עם החברות שלי לשביל ראיתי את אלי. לא הכרתי אותו למרות שגדלנו באותו המושב. יש בינינו הפרש של חמש שנים ולא הסתכלתי על בחורים שכבר משרתים בצבא. אלי נעץ בי מבט, הרים את הזרוע, הצביע עליי, אמר 'איתך אני אתחתן' ונסע לדרכו. כשחזרתי הביתה, למסיבה, חשבתי שזו הייתה בדיחה, אבל מאז אנחנו יחד".
"אהבה ממבט ראשון", הוא מודה באשמה.
"התחתנו כשהייתי בת 17 וחצי", היא מחייכת אליו. "ממש צעירונת".
מה בער לכם להתחתן?
"אני בערתי", הוא משחרר חיוך נדיר. "כבר היינו שנתיים וחצי ביחד, למה לחכות? לא מזמן חגגנו 50 שנות נישואים. חתונת הזהב".
מזל, שנודעה באהבתה לילדים, התחילה לעבוד בגן של המושב כסייעת לגננת. לפני שבע שנים, אחרי 36 שנה בגן, פרשה לגמלאות. אלי, חייל משוחרר, עבד על משאית. בהתחלה הם גרו בבית קטן במשק של הוריו, ועם הזמן, לאט־לאט, בנו את בית החלומות שלהם. כשאלי, הבן החמישי להוריו, היה בן 31 וכבר אב לארבעה בנים, נהרג אחיו, סא"ל יוסי טהר, הצעיר ממנו בשלוש שנים.
"בחמש בבוקר יצאתי לעבודה עם המשאית", הוא חוזר אל היום ההוא, "ואחרי שעתיים התקשר אליי אחד החברים מהמושב ושאל, 'איפה אתה?' עניתי שאני בסביבה והוא אמר 'חכה לי בצומת קסטינה, נשתה קפה'. נסעתי, התיישבתי, חיכיתי לו, והוא אמר 'קרה משהו, אתה צריך לנסוע הביתה'. יותר מזה לא היה לו אומץ לומר. טסתי למושב, למשק של הוריי, ושם שמעתי את הפרטים. יוסי נהרג בלבנון, במבצע צלצל, בהיתקלות עם מחבלים".
עד אז דאגת לו?
"ברור, הוא היה האח הכי קרוב אליי מבחינת הגיל, היינו חברים טובים, וידעתי שהוא הולך לצנחנים בעקבותיי. כשהגיע לבקו"ם אני הייתי זה שגייס אותו. לא פעם אני מנסה לדמיין מה היה קורה אילו יוסי היה מתגייס לחיל אחר. זה תיק של רגשות אשמה. אבל בזה הסתיים הדמיון בינינו. השתחררתי מהצבא בסוף הסדיר ואילו יוסי המשיך את דרכו בצבא והגיע לדרגת סגן אלוף. כקצין קרבי בכיר הוא היה חריג בנוף, סמל למישהו שהצליח לשבור את כל המסגרות, גאוות המושב. כולם נשאו עיניים אליו. ידעו שהוא לוחם ללא חת שגם היה באנטבה. בתפקידו האחרון הוא היה קצין אג"ם של חטיבת הצנחנים. כשסיים את התפקיד הזה הוא יצא לחופשה של חודש, שבסיומה היה אמור לחזור לתפקיד מג"ד של 202. באמצע החופשה קראו לו לפשיטה הזאת בלבנון. הוא השאיר אחריו אישה וילד קטן, ברק".
"אתה זוכר מה עשית כשקיבלת את ההודעה?" שואלת מזל.
"כן, בעטתי", הוא ממלמל. "הייתי חייב להוציא את הכעס והכאב והעצבים".
"רצת לעץ הכי קרוב ובעטת בגזע כל כך עד שחששתי שהרגל שלך נשברה. כשהרופא, שהיה במשלחת המבשרים, ראה את התגובה שלך, הוא הזריק לך זריקת הרגעה".
שניהם נרתמו לתמיכה בהוריו השכולים. "אבא שלי ישב במשך 18 שנה על הכורסה בכניסה לביתו וחיכה שיוסי יחזור. הם חיכו ליוסי עד נשימתם האחרונה".
הצבא ליווה אתכם?
"אל תשכחי שזה היה לפני 42 שנה", אומר אלי, "הכל היה שונה, עוד לא הייתה אז מודעות להתמודדות עם השכול. קצינת הנפגעים באה עוד כמה פעמים עד שחדלה, גם הקשר עם משרד הביטחון התרופף עם הזמן. היינו לבד. והשבר היה נוראי".
"שנה וקצת אחרי שאחי נהרג קיבלתי החלטה ריאלית – לחזור לחיים", הוא מספר. "היו לי ארבעה בנים שהסתכלו עליי, הבנתי שכשאני נשבר גם הם נשברים. עשיתי את זה לבד, בלי פסיכולוג ובלי טיפולים. שיניתי פאזה בראש והמצאתי לעצמי את המסכה. התחלתי לחיות בשני קווים מקבילים. כלפי חוץ אני תמיד שמח, תמיד עוזר, תמיד שואל מה נשמע. זה לא אומר שהתגברתי על הכאב – זה כאב שאי־אפשר להסביר אותו וגם אי־אפשר לחלוק אותו עם אף אחד – אבל למדתי לחיות איתו. חזרתי לשחק כדורגל בהפועל אשדוד, אחר כך אימנתי את הקבוצה שנפתחה במושב וגם את גן יבנה. דאגתי להיות עסוק אחרי שעות העבודה בטרקטור. נשבעתי שלא אתן לשום דבר לשבור אותי. כשהתחלתי לצאת מהבית ניגשו אליי מכרים, טפחו לי על הכתף ואמרו: 'אתה גבר, כל הכבוד, יצאת מזה'. זה הצחיק אותי כל פעם מחדש. אני יצאתי? איזה יצאתי? אפשר בכלל לצאת מזה?"
אפשר לצאת מזה?
"כשאחי נהרג חשבתי שאין דבר יותר קשה מזה. כשבני רועי נהרג הבנתי שיש. כשאתה קובר את בנך, בשר מבשרך, חלק ממך מת".
רועי טהר, בנם הרביעי, הלך בעקבות אביו ודודו ושלושת אחיו הגדולים. "כשהגיע לתל השומר ואמר שהוא רוצה לצנחנים אמרו לו: 'אין גיוס צנחנים, הוא מלא'. כיוון שלמד במגמת מכונאות, רצו לשלוח אותו לחימוש. רועי איים 'אם אני לא הולך לקרבי אני לא מתפנה'. עצרו אותו לשלושה ימים. בסוף הבטיחו לו שאם ייצא לטירונות חימוש בזיקים בגיוס הבא הוא יוכל לחזור לתל השומר ולהתנדב לאן שירצה. רועי הלך לנח"ל, סיים מסלול לוחם, באחד האימונים פרק את הברך ובעקבות הפציעה הפך לתומך לחימה של החבר'ה שלו מהפלוגה. הוא היה זה שאירגן את הרכבים כשהקרביים יצאו לפעולה. היו לו ידי זהב".
דאגת לו?
"מאוד. החטיבה ישבה בזרעית, בהר דב, והיה שם אקשן. רועי היה מצלצל למזל וצועק 'אמא, תשמעי את היריות', ואני הייתי מייעץ לו, 'כשאתה יורה דלג מיד לעמדה אחרת כדי שלא יירו עליך'. מי העלה בדעתו שהוא ייהרג ליד הבית כשבא לחופשה".
זה קרה בבוקר שבת. "רועי אמר שהוא קבע עם חברים בתל סאפי, מקום שבו הרבינו לטייל", מספרת האם. "כשהוא יצא מהבית ג'וני, הכלב השחור שלנו, נשך אותו ברגל, כאילו שניסה לעכב אותו. קראתי אחריו: 'רועי, תבטיח לי שאתה מגיע בשתיים וחצי לצהריים'. מאז יש מאכל מסוים שאני לא מסוגלת לבשל. המאכל שהכנתי לו".
"אצלנו כל הילדים רוכבים על סוסים ואופנועים", מוסיף האב. "לפני שיצא מהבית חיזקתי לו את המגינים של האופנוע, משהו שבדרך כלל לא נהגתי לעשות. הוא נכנס ליער עזריקם, קילומטר מכאן, נסע בשביל, ומישהו שיצא עם באגי מבין שורות הפרדס לא עצר. רועי, בן 19 וחצי, נהרג במקום. לפחות לא סבל".
אותה שעה ישבו הוריו בסלון, מול הטלוויזיה. "שמענו סירנה של אמבולנס ומזל קפצה כאילו הכיש אותה נחש", הוא מתאר. "כשהתחילה עם 'אלי, צא לראות מה קרה' זרקתי אליה: 'מה כבר יכול לקרות? הוא בטח מפנה יולדת'. כמה דקות אחרי זה שמעתי את בני ארז צועק מהחצר 'אבא!' הוא לא צעק, הוא צרח, ובאותו הרגע ידעתי – רועי נהרג".
"פינו אותו לקפלן, טסנו לשם ובנסיעה שלא נגמרה התפללתי שהוא פצוע", האם מושכת באפה. "שנינו נכנסנו להיפרד ממנו. אלי הסיר מידיו את הכפפות וגם את המגפיים. אני ליטפתי את הקוצים עם הג'ל שהיו לו בשיער. ילד של אמא. עוד לא התחתן, עוד לא הקים משפחה".
"שוב שבעה, שוב משבר", טהר מתאמץ לשמור על הבעה מאופקת, "אבל בפעם השנייה המשבר הנפשי היה הרבה יותר קשה. כשנשאלתי מה ההבדל אמרתי שכשאחי נהרג זה היה כאב אדיר שאשא אותו כל חיי, אבל כשרועי נהרג הפכתי לחי־מת.
"חודשיים אחרי שרועי נהרג עברתי קריסה כלכלית אדירה. קבלן שעשיתי עבורו עבודות פשט את הרגל ונכנסתי לחובות של מיליון שקל. הייתי קם בבוקר ובמקום לצאת לעבודה נסעתי לבית הקברות עד שירד הערב ומזל באה לגרור אותי משם. היא צעקה עליי: 'אתה בא הביתה ולא אחר כך, עכשיו'. גם כשישבתי באורווה עד חצות היא באה וצעקה: 'אני צריכה אותך בבית, עכשיו!' רק בזכותה הרמתי את הראש מחדש.
"עד היום לא קיבלתי מהקבלן ההוא כלום, אפילו לא אגורה אחת, אבל איכשהו אספתי את עצמי. הבנקים לא נתנו לי סיכויים, אבל האמנתי בעצמי, חזרתי לטרקטור, הקמתי חברה לעבודות עפר ופיתוח ושינסתי מותניים. היו שנים קשות, אפילו קשות מאוד, הצטמצמנו ושילמתי לכולם. אף אדם לא יכול לטעון שאני חייב לו".
"בר, הנסיכה שנולדה לנו אחרי חמישה בנים, הייתה בת שמונה כשרועי נהרג, והיה לה קשה מאוד מפני שלא הייתי שם בשבילה. לא יכולתי להיות", מזל מתנצלת. "במסיבות של בית הספר היא רקדה עם המורה מפני שלא יכולתי להזיז את הרגליים. הסתכלתי עליה מהצד. העובדת הסוציאלית של משרד הביטחון הפנתה אותי לשתי פסיכולוגיות, אבל לא הרגשתי שהן תורמות לי משהו שלא ידעתי. לפסיכולוג השלישי, אלי דויטש, התחברתי מאוד. במשך שנתיים הייתי מטופלת אצלו, פעם בשבוע אלי היה מסיע אותי לקליניקה שלו בראשון־לציון ומחכה בחוץ. במשך שנתיים, פעם בשבוע שמעתי אותו אומר לי: 'מזל, אני רואה שאת אישה חזקה, אני יודע שאת אישה חזקה'. אחרי שנתיים הרגשתי שאני באמת חזקה או לפחות מספיק יציבה. חזרתי להתאפר ולצבוע את השיער. לפגישה האחרונה עם הפסיכולוג הכנתי קוסקוס עם מרק ירקות ומטבוחה. שלושתנו ישבנו בקליניקה שלו וניגבנו ביחד את הצלחות".
ההתמודדות עם מותו של רועי דחפה לפני 20 שנה את טהר לפעילות ציבורית. "עד אז שמעתי אגדות וסיפורים על עמותה מטעם המועצה שבונה בית יד לבנים לחללים של באר טוביה. במשך שנים העמותה הזאת אספה תרומות מחברי המושב, גם אנחנו תרמנו, ולא עשתה כלום. אחרי שרועי נהרג ניגשתי למועצה ואמרתי: 'לא יכול להיות שלמועצה האזורית באר טוביה, שיש לה 115 חללים ומורשת שמתחילה בימי חומה ומגדל, לא יהיה בית יד לבנים'.
"ראש המועצה האשים את העמותה, העמותה האשימה את ראש המועצה, הבאתי אותם לפגישה משולשת, כל צד האשים את הצד השני בשקרים, עד שראש המועצה אמר לי: 'אלי, בוא נקצר את התהליכים. אם העמותה מסירה את ידיה אני בונה לך את בית יד לבנים'. החלטנו לבנות את בית יד לבנים בתוך מתחם בית הספר התיכון כי רצינו שתלמידים יעברו דרכו וילמדו את המורשת. שיידעו בזכות מי נבנתה המולדת".
והוא מתלהט: "כבר שנים אני שואל את משרד החינוך למה בשיעורי ההיסטוריה מלמדים על מלחמות הצלבנים ולא על מלחמות ישראל. זה חייב להיות נושא חובה בבחינות הבגרות, כדי שכל תלמיד יכין עבודה על מבצע צבאי או ילמד את קורות חייו של לוחם מסוים. כדי שאף תלמיד לא ייצא מהתיכון בלי שהוא מבין, לעומק, שהמדינה שלנו היא לא דבר מובן מאליו".
בתפקידו הנוכחי, כסגנו של אלי בן שם, הוא חווה סיפוק. "עד שנכנסנו לפעולה, משרד הביטחון הכיר רק בהורים שכולים, אלמנות ויתומים ואילו אחים שכולים היו בגדר אוויר. דאגנו שאחים שכולים יקבלו מלגות לימודים וטיפול פסיכולוגי ולהורים השכולים אנחנו מציעים כל חוג אפשרי – שחמט, רקמה, ריקודי עם. פעמיים בשנה אנחנו מוציאים אותם לחופשה, פעם בארץ ופעם בחו"ל".
5 צפייה בגלריה
ילדי משפחת טהר. מימין: שי, רועי ז''ל, ארז, יוסי ז''ל, גיא ובר
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
ממאגר הזיכרונות הוא שולף סיפור מהחיים. "יצאנו לנופש הורים שכולים באילת, ומישהו שלא הכרתי באופן אישי ביקש לאכול איתי ארוחת בוקר. בשמחה. לפני שאשתו הצטרפה לשולחן הוא הספיק לגלות לי שמאז נפילת בנם היא לא מוצאת שום משמעות לחייה ושהיא מביעה את הזעם שלה בציניות תוקפנית. בזכות האזהרה הזאת לא נבהלתי כשאשתו הגיעה, ואחרי רבע שעה של שיחה צוננת ביקשה ממני לעזוב את השולחן. קמתי מהכיסא ואמרתי לה: 'אין בעיה, אבל יש לי שאלה אחת לפני שאני הולך. הבן שלך אהב משהו? כדורגל, מוזיקה, כדורסל?' כשסיפרה שהבן שלה היה מוזיקאי בדם הצעתי לה לזמזם לעצמה מדי בוקר את השיר שבנה הכי אהב. היא התרגזה עליי ודרשה ממני לעזוב מיד. אחרי כמה שבועות היא צילצלה אליי ואמרה תודה".
לדעתו, רק מי שחווה שכול יכול לשבת בכיסא הזה. "אני יושב מול הורים שכולים ואומר להם 'תסתכלו עליי! אני נראה נורמלי? יש לי שני כובעים. אני גם אח שכול וגם אב שכול. אם אני הצלחתי להרים את הראש גם אתם תעשו את זה'. זה מה שאני מבטיח להם".
ופתאום הוא קופא. המציאות מכה בו. זה מה שהוא נהג לומר להורים שכולים. ב־7 באוקטובר הגיעה המכה השלישית. בן נוסף.
יוסי התגייס לצבא שלושה חודשים אחרי שאחיו, רועי, נהרג בתאונה. "כשאמר לי, 'אבא, עברתי את הגיבוש של השייטת' הופתעתי, חשבתי שהוא ילך לצנחנים כמו אחיו הגדולים, אבל הוא החליט ללכת עוד יותר גבוה. כשאמר לי, 'אתה צריך לחתום לי שאתה מסכים' לא חשבתי פעמיים. מזל ואני נסענו איתו ללשכת הגיוס בבאר־שבע וחתמנו שאנחנו לא מתנגדים. הוא התגייס לשייטת, גמר את מסלול הלוחם כחניך מצטיין, יצא לקורס קצינים וגם אותו סיים כחניך מצטיין, ואחרי כמה שנים עבר לשירות הביטחון וגם שם היה מטאור לא קטן. ידעתי בגדול מה התפקיד שלו, הוא לא שיתף אותי בפרטים, מידע סודי. רק בשבעה התוודעתי לסיפורי הגבורה שלו. ראש השב"כ היה כאן ואמר שיוסי־חי נהרג בקרב גבורה בלתי רגיל".
זה מנחם?
"לא, אבל יוסי האמין במה שהוא עושה והיה שלם עם מה שהוא עושה ונהרג בגלל שדאג לאנשים שלו, ללוחם שדימם בשטח. מדינת ישראל חייבת לו המון. מעבר לזה שהוא הציל את קיבוץ מפלסים, הוא הציל עשרות אלפי אנשים בשנות עבודתו בשירות".
את הנחמה הוא מוצא במסרון שיוסי־חי שלח לו. "בחמישי בבוקר יוסי התייעץ איתי באיזה עניין, אני לא רוצה לגלות איזה, ואמרתי את מה שאמרתי. הוא ואני היינו שני חברים יותר מאשר אבא ובן".
בעשר בלילה יוסי־חי כתב: "אבא, אני רוצה להגיד לך שאני מאוד מעריך אותך, אתה נותן לי כוח כשאני צריך לחשוב בצורה שקולה, חמה, חברית, הגיונית ולא אנוכית. חשוב לי שתדע שאתה יקר לי מאוד. אוהב, יוסי".
"כשקראתי את ההודעה", אלי מסיט את מבטו ממני, רק בלילה יבואו הדמעות, "הרגשתי גאווה. לרגע לא עבר לי בראש שזה מכתב פרידה".
פורסם לראשונה: 00:01, 27.10.23
