חסימת קיבוץ עמיר בתגובה למחאה נגד המהפכה המשפטית
(צילום: אביהו שפירא)
שוב הקיבוצים על המוקד. כמה קל להסית נגדם, קבוצת אנשים חסרי פנים וזהות ייחודית, המתגוררים בבתים בעלי גגות רעפים אדומים, חצי דונם כל אחד. ממש כמו בהתנחלויות בגב ההר. כמה קל להתנגח בהם, תושבי פריפריה, גאוגרפית וחברתית, שכל פשעם הוא שנולדו בה או היגרו אליה.
בימים האחרונים צצה תופעה, שיוזמיה עלומים יחסית אך כוונותיה אינן נסתרות כלל וכלל: לחסום את דרכי הגישה לכמה "מעוזי שמאל", בהם קיבוצים רבים לאורכה ולרוחבה של הארץ. לכאורה תגובת נגד להפגנות נגד המהפכה המשפטית שחוסמות כבישים וצירים מרכזיים. קל ונוח לכמה מתושבי קריית שמונה להחנות את מכוניותיהם מול שער הברזל הצהוב של קיבוץ עמיר השכן, או של תושבי בית שאן מול השער של ניר דוד. מי יעז להתעסק איתם?
אני רוצה לספר קצת על חוויותיי כמי שנולד, גדל והתחנך בקיבוץ "הקרוב ביותר לבית שאן" – כך נהגתי למקם אותו עבור מי שלא הכיר את שמו – מסילות.
גדלתי כפריווילג. בגן הפעוטות שלי היו שישה ילדים בלבד - קראו לזה "השישיות" - ובגן הילדים היה מספר המטפלות גבוה בהרבה מהגנים שבהם גדלים ילדיי בעיר. בבית הספר היסודי לא יצאנו מתחומי בית הילדים, שם ישנו ולמדנו, למעט לטיולים, פעילויות וכמה שעות ספורות אך יקרות ערך בבית ההורים מדי אחר צהריים.
את לימודי החטיבה והתיכון שעברו עלי במוסד החינוכי גלבוע שלמרגלות ההר אפשר לדמות היום לבית ספר קיץ של האצולה הבריטית. יותר בנוף, פחות בהיבטים פדגוגיים. המדשאות המטופחות, חדר האוכל והפעילות התרבותית העשירה טשטשו את העובדה שרבים מאיתנו – כולל כותב שורות אלו - למדו מכונאות רכב וריתוך, תורת המנוע והגיר, שרטוט ועוד. אגב, בדומה לשכנינו מבית שאן. וכשהגיעה העת להתגייס לצבא רציתי בכל מאודי לשרת בחוד החנית, בהתאם לחינוך שקיבלתי, אם כי צה"ל חשב אחרת וניתב אותי למגינת לבי לתפקיד הדרכה. גם שם ניסיתי להיות החייל הטוב ביותר שיכולתי להיות.
אני פריווילג בעל שם אשכנזי בעליל – מורגנטלר, שאבי קיצר ועיברת ל"מגן" בטרם באתי לאוויר העולם. אבל יש דבר אחד בולט בהיותי, שמחריג אותי מהשורה עם חבריי לקבוצה ולכיתה: צבע עורי כהה, כהה מאוד, בהתאם למוצאי המעורב – חצי פולני וחצי תימני. כשהוותיקים בקיבוץ היו צובטים את לחיי הם היו קוראים לי בחיוך "שוורצע". גם כשהבנתי את משמעות המילה לא ראיתי בה עלבון. כנער שם החיבה שלי היה "כושי". כך גם של אחי הצעיר.
1 צפייה בגלריה
ארכיון. שיעור זימרה לילדי כיתה א' בקיבוץ מסילות
(צילום: אברהם מלבסקי, ארכיון הצילומים של קק"ל)
למעשה האירוע הראשון שבו נתקלתי בשוני ביחס אלי בשל צבע עורי הכהה למדי התרחש דווקא בעיירת הפיתוח בית שאן. כילד בן 10, כמו רבים מחבריי, שיחקתי בקבוצת הכדורסל של הקיבוץ השכן ניר דוד. קבוצות הליגה הורכבו מקיבוצי האזור בנוסף לשתיים אחרות: הפועל ומכבי מבית שאן. למשחקי חוץ בבית שאן היו הקבוצות נכנסות לאולם העירוני מהשער האחורי, שם עמד שומר שתום עין שהכניס אחד-אחד את השחקנים, מתאמץ למנוע מילדי העיירה להסתנן פנימה.
באופן קבוע היינו עומדים בטור ומתחילים להיכנס תחת עינו האחת הפוקחת של השומר. "עבור, עבור, עבור", הוא היה אומר ומלווה בידו את חבריי לקבוצה פנימה. עד שהגעתי אני. אותי הוא תמיד היה עוצר, וחבריי היו צריכים לשכנע אותו שאני שחקן בקבוצה, מבלי שאיש הזכיר את הסיבה שבעטיה נעצרתי. חוויה משפילה כזאת, דווקא מקרב מי שתופסים את עצמם כמושפלים נצחיים, לא אשכח לעולם.
כשהנושא עולה לשיחה אני מתבדח שהבנתי שאני "שחור" רק עם גיוסי לצבא. עד אז לא הייתה משמעות לצבע עורי. פעם אחת בזמן השירות הסדיר תפסתי טרמפ עם נהג אוטובוס ריק בעיבוריה של באר שבע. לאחר שטיפסתי לרכב תפסתי את מקומי ליד הנהג. "אתה בטח מה זה קמצן", הוא פלט מבלי משים, מדביק לי סטראוטיפ שכלל לא הכרתי. שאלתי לפשר העניין. "כולכם התימנים קמצנים", השיב הנהג, שהיה בעל גוון עור דומה לשלי. האם זה מקרה שגילויי הגזענות הראשונים שבהם נתקלתי קרו בבאר שבע ובבית שאן? לאבישי בן חיים הפתרונים.
ישנה תפיסה, שגויה לדעתי, באשר לקסנופוביה של בני הקיבוצים, כהי עור ובהירים כאחד. לפי השקפת העולם הזו, הקיבוצניקים גזעניים כלפי כל מי שאיננו "משלהם", אינו בן קיבוץ. ולראיה, אפשר לומר, לא קשרנו קשרים עם בני גילנו מבית שאן. כביבול, על רקע הבדלי המוצא. למעשה, הסיבה לכך טמונה בגורם פשוט בהרבה - בשאלה היכן ועם מי למדנו בבית הספר.
כמו שלא הכרנו ולא התחברנו עם ילדי עין חרוד ובית השיטה מהתק"ם, או עין הנצי"ב, טירת צבי ושלוחות מהקיבוץ הדתי (אולי קבוצת האוכלוסייה האיכותית ביותר שהכרתי בחיי, אבל זה נושא אחר), כך גם לא הכרנו - ולכן לא התחברנו – לילדי בית שאן. אבל ברבות השנים הקרבה הפיזית גברה על השוני האתני-תרבותי. כנערים, לא היינו מפספסים את משחקי הליגה למקומות עבודה שהורכבה מקבוצות מעסקים שונים בבית שאן ושנערכו במגרש הכדורגל בקיבוץ. אפילו כינוי החיבה שלי שהחליף את כושי, היה ועודנו "דנו" – על שמו של דנו סוויסה, כוכב אחת הקבוצות.
דן מגןקיבוץ מסילות נמצא בדיוק באמצע הדרך בין ניר דוד לבית שאן; בין נחל האסי בעל מי הטורקיז לבין עיירת הפיתוח עם בנייני הרכבת הצפופים. ושם בדיוק גם אני נמצא. בין ענף משפחתה של אמי, מרובת הילדים שעלתה מתימן, לענף המשפחה של אבי שעלתה ארצה מלודז'. בשמחות משפחתיות שלי ושל אחיי ניתן היה לראות חזון של מה שישראל יכולה הייתה להיות: בשולחן אחד אחיה ואחיותיה של אמי מרותקים לאבי בשיחה, ובשולחן סמוך דודיי האשכנזים מאזינים בקנאה לזימרות דודותיי התימניות. אף צד לא ראה את עצמו כרועה או כעדר.
לתושבי בית שאן אומר דבר אחד: היו זהירים במי שמכוון אתכם לשערים הצהובים של קיבוצי הסביבה. אלה עסוקים בשיסוע שכנים בשכניהם כהכנה למלחמת אזרחים. וזכרו: אף שלמדנו איתם באותם בתי ספר והייתה היכרות עמוקה בינינו, אף שהיו הם דומים לנו יותר מאשר לכם, גם אותנו לא מכניסים לאסי בניר דוד.
- דן מגן הוא מחבר הספר "פלישה: לבנון, קיץ 1982"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
