הסיבה הבלתי נמנעת לפירוק הרשימה המשותפת נעוצה בהסכם העקרונות שנחתם במהלך השבוע בין חד"ש לבל"ד לקראת הבחירות. בהסכם התבקשו חברי הרשימה להתחייב לא להיות חלק משום קואליציה שתקום כל עוד נמשך הכיבוש, וככל שתתבקש המלצתם על מועמד כלשהו - הרי שיהיה עליו להתחיל במו"מ עם הרשות הפלסטינית לצורך הקמת מדינה עצמאית. בנוסף נקבע שאותו מועמד יתחייב לבטל חוקים גזעניים, ובעיקר חוק הלאום.
הציבור הערבי הבין מה קורה. הוא ראה בהסכם סיכול מראש של כל אפשרות לשיפור תנאי מחייתו ושילובו במדינת ישראל. רבים הבינו שהרשימה שמבקשת את תמיכת הבוחר הערבי, מייעדת את עצמה לאופוזיציה על ידי קביעת תנאים שאף ממשלה לא תסכים להם.
עד המשבר ביום חמישי בערב תירצה חד"ש את הסכמתה לתנאים אלה בצורך לאחד את הקול הערבי תחת רשימה אחת שתבטיח את מספר המנדטים הגדול ביותר באופן המעצים את השפעתה על הממסד הפוליטי. מנגד התעקש יו"ר רע"מ מנסור עבאס והצהיר שאינו פוסל שום שיתוף פעולה עם אף מפלגה ציונית שתבטיח את שיפור תנאי מחייתו של הציבור הערבי.
החברה הערבית נאלצה לבחור בין גישתו הפרגמטית של ח"כ עבאס לבין גישתה האופוזיציונית המסתמנת של הרשימה המשותפת, והדבר ניכר ברשתות החברתיות בערבית, שגעשו במהלך השבוע החולף. כן, היו קולות שקראו לא לקחת חלק כלל בבחירות, אבל אי אפשר היה להחמיץ את היקף ההתנגדות להסכם העקרונות המגביל, ואת התמיכה בגישתו המעשית של מנסור עבאס. השורה התחתונה הייתה: הישיבה רבת השנים באופוזיציה לא הועילה לחברה הערבית כהוא זה, ואין שום טעם להצביע למפלגה שמראש מצהירה שלא תהיה שותפה לאף קואליציה.
אלא שכאמור, אז הגיעו אירועי יום חמישי בערב והחבילה של הרשימה המשותפת פורקה. לכאורה, הסיבה לכך הייתה ויכוח בין בל"ד לבין תע"ל של אחמד טיבי על המקום השישי ברשימה (ותקציב בחירות עתידי שמן הנלווה אליו), אבל מתחת לפני השטח המחלוקת הייתה עקרונית יותר: בין אלה שבשום אופן לא מוכנים להשתלב בקואליציה, לבין אלה (טיבי ואיימן עודה) שלא סותמים את הגולל על האפשרות.
התוצאה של הפירוק הייתה יכולה להיות אירונית אלמלא הייתה טראגית: הפירוק של הרשימה נועד להיפרד מבל"ד ולאפשר שיתוף פעולה קואליציוני עם המרכז-שמאל, אלא שהוא עלול להשאיר את בל"ד מתחת לאחוז החסימה, ובכך להעניק את המנדט ה-61 לגוש הימין של בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר.
פירוק הרשימה המשותפת עלול להיות מסמר נוסף בארון הקבורה הפוליטי של הבוחר הערבי. ממילא חזו הסקרים שיעור הצבעה נמוך הצפוי בבחירות, וכעת יגברו הקריאות להחרמתן. הציבור הערבי, שעוד קודם איבד תקווה במפלגות היהודיות, רואה את הנציגים שלו מתפלגים לארבע רשימות, ויודע שמצטמק הסיכוי שלו להשפיע על הפוליטיקה ולטפל בבעיות הפשיעה, הדיור, התעסוקה והחינוך.
היחידות שיכולות להציל את הספינה הן מפלגות המרכז-שמאל. כתבתי על כך בעבר: רק בידיהן הכוח לשכנע את הבוחר הערבי לצאת מהבית ב-1 בנובמבר וללכת לקלפי. נציגיהן צריכים לתת תקווה לעתיד טוב יותר, על ידי הבטחת שילובן של המפלגות הערביות בממשלה שתקום. ייתכן שהבטחות מסוג זה ניתנות גם כיום בחדרי חדרים, אולם אין לכך שום השפעה. הן צריכות להיאמר בקול רם ולעיני כל הציבור הישראלי. ללא קרן אור של תקווה, אין סיכוי להשתתפות משמעותית של הערבים בבחירות, והתוצאות ברורות.
- עו"ד שקיב (שכיב) עלי הוא פעיל חברתי העוסק בחברה הערבית והדרוזית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il