בשעה 03:10 לפנות בוקר (שני) צלצל הטלפון בביתה של מעיין סיגל-קורן. "הטלפון שלי היה על שקט, אני מנסה לישון בלילה", סיפרה. "בן הזוג שלי התעורר מהטלפון שלו, והעיר אותי בהתלהבות גדולה מאוד שהצליחה להבהיל אותי. הוא אמר לי שפרננדו ולואיס בידיים של צה"ל". 129 ימים אחרי שחמישה מבני משפחתה נחטפו מקיבוץ ניר יצחק, הושלם המאבק האישי של מעיין עם חילוצם ההרואי משבי חמאס ברפיח של הדוד פרננדו מרמן (60) ושל לואיס הר (70), בן זוגה של אמה.
דבריה של מעיין סיגל-קורן
(צילום: עוז מעולם)
7 באוקטובר היה אמור להיות יום שמח עבור המשפחה, שתכננה לחגוג יום הולדת לאחת מבנותיה. מתקפת הפתע של חמאס שינתה את התוכניות - כמה מהחוגגים נכנסו לממ"ד בביתה של קלרה מרמן (63), אמה של מעיין. בשעה 11:00 לערך נכנסו מחבלים לבית וחטפו ממנו את קלרה, את בן זוגה לואיס, את האח של קלרה פרננדו, את האחות של קלרה גבריאלה ליימברג (59) ואת מיאה (17), בתה של גבריאלה. קלרה, גבריאלה ומיאה שוחררו משבי חמאס אחרי 53 ימים בעזה. התמונה של מיאה עם כלבתה בלה בעת שחרורה הפכה לאחת מסמלי המלחמה.
אחרי חזרת שלוש בנות המשפחה מעזה, מעיין לא ציפתה שהגעתם של הדוד פרננדו ובן הזוג של אמה לואיס תקרה בצורה כזאת: "בן הזוג שלי נדרש להגיד כמה פעמים כדי שאני אצליח לקלוט את מה שהוא אומר לי", סיפרה מעיין. "לעומת השחרור של אמא שלי ודודה שלי ובת דודה שלי ב-28 בנובמבר, עם ההמתנה המייסרת, הפעם לא ידענו שזה הולך לבוא. זה היה הלם, לקח לי כמה רגעים להבין מה אני עושה עכשיו".
בתום החילוץ הדרמטי מדירה בקומה השנייה בשכונת שאבורה בלב רפיח, פונו פרננדו ולואיס לטיפול בבית החולים שיבא בתל השומר. "התקשרו אלינו כשהם היו בדרך לבית החולים, כמה דקות לאחר מכן הם כבר היו פה", אמרה מעיין. "הם עשו איתנו שיחת וידאו, ורק אחרי שיחת הווידאו יצאנו לדרך בשביל להגיע לבית החולים".
הנסיעה מקיבוץ פלך שסמוך לכרמיאל לבית החולים שיבא הייתה ארוכה, אך לדברי מעיין במצב כזה מאבדים את משמעות הזמן. "תוך כדי הנסיעה היו מלא טלפונים, היינו במרדף מול דובר צה"ל כדי להצליח להשיג את כל מי שהיה חשוב לנו, לבשר לו לפני שדובר צה"ל מוציא את ההודעה. הגענו לפה, חלק מבני המשפחה כבר היו כאן, והמפגש היה מאוד מרגש. התפרקות, בכי, אחרי 129 ימים".
מה הדבר הראשון שאמרת להם?
"חזרתי על אותו משפט תוך כדי חיבוק: 'אני לא מאמינה שאתם פה'. כל זה נאמר תוך כדי בכי וחיבוק. לא אומרים הרבה ברגע כזה, בעיקר נותנים לזה רגע. גם דוד שלי וגם לואיס שאלו אותי איך אנחנו. הם כל כך דאגו לנו כשהיו שם. זה מאוד דומה למה שהיה עם אמא שלי כשהיא חזרה, שהיא קודם כל שאלה איך אנחנו. הם ידעו איך הם, אבל לא ידעו מה קורה פה בכלל".
ברגעי האיחוד הבודדים, קרובי המחולצים עדיין לא שיתפו אותם במה שקרה בישראל מ-7 באוקטובר ואילך. "התחלנו מהדברים הטובים, מלספר להם קצת במה אנחנו התעסקנו בכל התקופה הזאת. על המלחמה שלנו להחזיר אותם. פחות התייחסנו לדברים הנוראיים, לאט-לאט נגיע גם לזה. הם לא יודעים כלום, פשוט לא יודעים כלום".
מתוך תיעוד החילוץ
(צילום: דובר צה"ל)
מעיין סיפרה כי פרננדו ולואיס התווכחו בזמן שהייתם בעזה אם נעשות פעולות כלשהן בישראל כדי להוביל לשחרורם. לדבריה, "פרננדו היה יותר אופטימי והאמין שיש משהו שעושים כדי לשחרר אותם, לואיס כנראה היה קצת יותר פסימי, ואמר שהוא חושב שכנראה לא עושים שום דבר או שלא עושים הרבה. זה מסביר עד כמה לא היה להם מושג על מה שקורה פה".
היא הוסיפה: "בנוגע לטבח והחטופים הם יודעים מה קרה, כי בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר חמאס התרברבו בפניהם על ההישגים שלהם. אמרו להם 'חטפנו 100 או 150', יום למחרת אמרו להם 'זה לא 100, זה 250'. הם גם אמרו להם 'רצחנו 1,400 ישראלים'. אמא שלי אמרה לי שהם באותו הרגע חשבו שזה טרור פסיכולוגי, שלא ייתכן שהיו 1,400 נרצחים ביום אחד.
"הבנתי שהיה שם פחד כל הזמן, פחד שהם לא יֵצאו מזה בחיים. כנראה שגם השובים שלהם רצו שזה ייגמר, וכל הזמן אמרו להם 'יש הודנה', 'אין הודנה', ולפי מה שהם סיפרו היה נראה שהם מאוד רוצים שכבר תגיע איזושהי עסקה כדי שהם יצאו משם. בסוף הם יצאו בדרך אחרת. שני גברים היו צריכים להצליח לשרוד את הסיוט הזה, את הפחדים הנוראיים, את חוסר הוודאות ואת הזמן שלא חולף. הם גיבורים".
מעיין הודתה לכוחות הביטחון על "הפעולה המדהימה", אבל סבורה שיהיה קשה לחלץ בדרך דומה את 134 החטופים האחרים שעדיין נמצאים בידי הטרוריסטים של חמאס. "עם כל היכולות המדהימות שיש לצה"ל, לשב"כ ולימ"מ ולכל מי שהיה חלק מהמבצע הזה, אי-אפשר לעשות את זה 134 פעמים. אני כן חושבת שאין מנוס מלהגיע לעסקה, ואין לזה מחיר.
"אני באמת מרגישה שאנחנו חייבים לכוחות הביטחון את החיים שלנו, אני מורידה את הכובע בפני כל מי שעסק במלאכה. הם הגיבורים האמיתיים, הלוואי והייתה לי הזדמנות לפגוש אותם ולהודות להם באופן אישי. מצד אחד אני מרגישה שמחה מאוד גדולה, ומצד שני משהו עדיין לא שלם. כל משפחות החטופים האחרות הן חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלי. אני חייבת להמשיך להילחם עבורם, אין זמן ואי-אפשר לחכות. חייבים לסיים את העניין הזה עכשיו, לסגור כבר איזושהי עסקה, להבין שיש מחירים כבדים שנצטרך לשלם, החיים של מי שנשאר שם הכי חשובים. זה יהיה הניצחון המוחלט, כי אין מדינת ישראל בלי חיי אדם כדבר ראשון".
בבית החולים סיפרו כי במסגרת הטיפול קיבל לואיס הר מכשיר שמיעה שלו הוא זקוק מאוד, ושאותו הוא לא קיבל במהלך כל תקופת השהייה שלו בשבי חמאס.
