בשבוע הבא יצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיפתח כבכל שנה בעצרת הפתיחה הממלכתית בכיכר גטו ורשה ביד ושם. הנושא השנתי בו יתמקדו השנה יהיה "מסילות אל האבדון" – שילוחם של היהודים בתקופת השואה אל מחנות הריכוז וההשמדה. "השילוחים קרעו את המגורשים מן העולם האנושי ועולמם המוכר הופקע מהם לנצח", מסבירים ביד ושם. "פעולה מאורגנת זו הייתה אירוע היסטורי שהחריב קהילות יהודיות לרוב עד תום".
צבי גלזר (גיל)
את המשואה הראשונה ידליק צבי גלזר (לימים גיל), שנולד ב-1928 בעיר זדונסקה וולה במרכז פולין. באביב 1940 הוקם גטו בזדונסקה וולה וכל יהודי העיר הצטוו לעבור אליו. עם חיסול הגטו באוגוסט 1942 נערך מפקד בכיכר העיר, ובו אביו ואחיו של צבי נשלחו למשאיות הגז בחלמנו.
צבי ואמו הועברו בקרונות בקר לגטו לודז', שם היה חבר בתנועת הנוער הציוני. "קיימנו מפגשים מחתרתיים. למדנו על ארץ ישראל ושרנו שירים ציוניים. בועה אנושית בתוך התופת. כשיצאת מהבועה נתקלת בגוויות שהיו מונחות בקצה המדרכות לאיסוף בעגלות או במריצות. ידעתי שאני הולך למות. השאלה לא הייתה אם - אלא מתי".
באוגוסט 1944 הגרמנים חיסלו את גטו לודז'. שרידי יהודי הגטו, ובהם צבי ואמו, שולחו לאושוויץ. באושוויץ הופרד צבי מאמו והועבר למחנה עבודה, שם עבד במפעל לשיפוץ מטוסים. כעבור זמן הועבר לדכאו, ומשם למחנה אחר בגרמניה. את סוף המלחמה העביר בביתו של איכר גרמני. הוא הציג את עצמו כפולני ועבד במשק של המשפחה תמורת אוכל ומקום לינה עד השחרור. ב-1945, זמן קצר לפני שעלה על אונייה לארץ ישראל, נודע לו שאמו שרדה.
צבי לחם במלחמת העצמאות. לימים היה סופר, עיתונאי בכיר ברשות השידור וממקימי הטלוויזיה הישראלית. לצבי ולרעייתו יהודית ז"ל שלוש בנות, עשרה נכדים ושלוש נינות.
שמואל בלומנפלד ז"ל
את המשואה השנייה ידליק בן משפחתו של שמואל בלומנפלד ז"ל, שהלך לעולמו לפני שבוע. שמואל נולד בשנת 1926 בעיר קרקוב בפולין ולימים עברו לעיירה פרושוביצה. ימים אחדים לאחר פלישתם לפולין בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את פרושוביצה. "בתחילת 1942 נקראנו לעבודות כפייה, אך לא התייצבתי", נזכר שמואל. "אבל כשעצרו את אבא שלי, התייצבתי. הוכיתי ונכלאתי בבית הסוהר, ומשם הועברתי למחנה העבודה פלשוב ליד קרקוב". אביו של שמואל, אברהם יהושע השל בלומנפלד, נרצח במחנה פלשוב.
שמואל גורש לאושוויץ. עם הגיעו למחנה הוא נבחר בסלקציה לעבודות כפייה ונשלח לעבודה במכרה פחם. ב-18 בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום לאושוויץ, נמנה שמואל עם האסירים שהוצאו לצעדות המוות. הוא הגיע לבוכנוואלד ומשם למחנה ריימסדורף. באפריל 1945 נאלצו שמואל וחבריו לצאת לצעדת מוות נוספת – בפעם הזאת לגטו טרזין – ובמאי 1945 הוא שוחרר בידי הצבא האדום. הוא שב לפולין וחיפש קרובי משפחה, אך גילה שכל בני משפחתו נרצחו. הוא הצטרף לקיבוץ שהקימה תנועת "דרור" והחל לסייע בפעילות "הבריחה" – הגירה לא חוקית של מאות אלפי שורדי שואה למערב אירופה בדרכם לארץ ישראל.
ב-1948 הגיע שמואל לישראל והתגייס לצה"ל. עם השחרור התגייס לשירות בתי הסוהר ובימי משפט אייכמן היה אחד הסוהרים ששמרו על אייכמן. "הראיתי לו את המספר על היד ואמרתי: 'אתה רואה שזה מספר אותנטי? הייתי שנתיים באושוויץ ונשארתי בחיים'". לשמואל ולרעייתו רבקה שני ילדים, שישה נכדים ושבעה נינים.
אולגה קיי
את המשואה השלישית תדליק אולגה קיי שנולדה בשנת 1926 בעיר אויפהרטו בהונגריה, התשיעית מבין עשרה אחים ואחיות. ב-22 במאי 1944 גורשו אולגה ובני משפחתה בקרונות בקר לאושוויץ. "כשהיינו בגבול אמר אבי: 'אהובותיי, אנחנו הולכים למות'. הוא לקח את התכשיטים שלנו וזרק אותם לדלי הצרכים, כדי שהגרמנים לא ייהנו מהם". עם בואם לאושוויץ הובלו הוריה אליהו ולאה, אחותה מרגרט ובתה סוזי והבן של אחותה הגדולה בלה אל תאי הגז ונרצחו בהם, ואילו אולגה ואחותה אווה נשלחו לעבודה. "נלקחנו לחדר עם נשים נוספות, שם הופשטנו וגילחו אותנו מכף רגל ועד ראש".
ביולי 1944 נשלחו למחנה הריכוז קאופרינג בגרמניה ובנובמבר 1944 הועברו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. חודש לאחר מכן גורשה לשם אחותן בלה, והשלוש נפגשו. "היינו מלאות כינים. שכבנו על הרצפה בצפיפות. כולם חלו בטיפוס ושלשלו. לא היה זמן ללכת לשירותים שהיו בחוץ. אנשים נפטרו זה אחר זה. לא חשבנו ולא דיברנו בינינו על מה שהולך לקרות. המוות נעשה עניין רגיל. יום אחד, ב-15 באפריל 1945, אני ממש זוכרת את הפנים שלו, חייל נכנס בדלת ואמר שאנחנו משוחררים. לא קפצנו משמחה. היינו כמו רובוטים. אנחנו משוחררים. מה עכשיו? הייתי חלשה, שקלתי 25 קילו".
בעת השחרור היה מצבה של אווה קשה מאוד והיא נפטרה בברגן-בלזן, אולגה ובלה הועברו להחלמה בשוודיה, ומשם הגיעו לניו יורק, שם הכירה אולגה את בעלה לעתיד ג'ורג' והקימה משפחה. בשנת 1985 עלו אולגה ובני משפחתה לישראל בעקבות בתם. לאולגה ולג'ורג' ז"ל שתי בנות, חמישה נכדים ו-16 נינים.
אריה שילנסקי
את המשואה הרביעית ידליק אריה שילנסקי, שנולד בשנת 1928 בעיר שאוולי בליטא למשפחה ציונית, הצעיר בין ארבעה ילדים. ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא וכבשו אותה. שבועות אחדים לאחר מכן הוקם גטו בשאוולי וכל היהודים הצטוו לעבור אליו.
ב-5 בנובמבר 1943 החלה אקציית ילדים בגטו. "אחותי חנה הגיעה בריצה ואמרה: 'רוצו לבית החרושת פרנקל!' חמקנו מהגטו ומנהל העבודה היהודי של בית החרושת הכניס אותנו מהר למחסן. כשאנשים חזרו לגטו מהעבודה וגילו שילדיהם נחטפו, שמענו זעקות זוועה נוראות. נשים תלשו את שערן ודפקו את הראש בקיר. הזעקה בגטו מהדהדת בי עד היום".
ביולי 1944 שולחו שרידי יהודי העיר מערבה למחנה הריכוז שטוטהוף בצפון-מזרח פולין. "בתוך דקה הופרדתי מהמשפחה ונשארתי לבד. הוכרחנו להתפשט. גילחו את כולם. המזון היה דל והאסירים הולקו כמעשה שגרה. לעבודה לקחו רק אנשים שהתאימו לכך, בוודאי לא נערים כמוני. אבל כולנו רצינו לחיות, אז היינו מנסים להצטרף לשורות המבוגרים. הבנו שמי שיצא לעבודה, יינצל".
השומרים היו מוציאים את אריה משורות העובדים ומכים אותו קשות כעונש על הצטרפותו אליהם. לבסוף הוא הצליח להצטרף לקבוצת עובדים ועבד בעבודת כפייה. "ב-1 במאי 1945 הובילו אותנו בשלג כבד ללינת לילה בין שני הרים. אנשי ס"ס התמקמו עם מכונות ירייה מסביב, חשבנו שהולכים להרוג אותנו. בבוקר, כשקמנו, הבחנו שפ נעלמו. מרחוק שמענו רעש חזק. פתאום הופיעו טנקים אמריקאיים. זה היה רגע השחרור".
לאחר השחרור פגש אריה את אמו לאה ואת אחיותיו חנה וחיה. "זאת הייתה הפתעה. לא האמנו שנשארו יהודים בעולם". בפברואר 1948 עלה אריה לארץ ישראל, ולחם במלחמת העצמאות. לאריה ולרעייתו רותי שלושה ילדים, שישה נכדים וחמישה נינים.
שאול שפילמן
את המשואה חמישית ידליק שאול שפילמן, נולד בשנת 1931 בווינה, אוסטריה, בנם היחיד של בנו ויוספה. בספטמבר 1942 גורשו לבית ספר יהודי שהוסב למתקן כליאה, וממנו שולחו לגטו טרזין. לאחר כשנה הם שולחו לאושוויץ. "הלוואי שלא הייתי זוכר את הרמפה בבירקנאו, שם נפתחו שערי הגיהינום. מסביב היו אנשי ס"ס עם כלבים אימתניים. צרחות ברמקולים וזרקורים מאירים מכל הכיוונים".
זקנים שנפלו בירידתם מהקרונות, נרמסו למוות ברגלי היורדים אחריהם. "היה קור אימים. אפילו הדם שניגר מהאנשים קפא". סבתו של שאול, יוהנה המבורגר, נפטרה במחנה, ואמו חלתה והועברה לצריף החולים. "דפקתי על הקיר וקראתי בשמה עד שענתה לי. הצלחתי להזיז לוח עץ בקיר והסתכלתי פנימה. היא הייתה שלד ולא יכלה לקום מהמיטה. בוקר אחד הוציאו אותה בעגלת הגופות".
שמו של שאול צורף לרשימת אסירים שיועדו להשמדה. אבל אביו, שעבד במשרד המחנה כרשם, העביר את שמו לרשימה של קבוצת נערים בוגרים וכך הציל את חייו. כעבור זמן שולח אביו של שאול למחנה עבודה אחר. "ראיתי את אבא בין אסירים צועדים. הוא עשה לי תנועה עם האגרוף. 'תחזיק מעמד'. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
בינואר 1945 הוצאו שאול וחבריו לצעדת המוות. "צעדנו בתוך יערות, בשבילים זרועי גופות. בלילה האסירים שכבו על הרצפה בכפור וחלקם קפאו למוות עד הבוקר". שאול שוחרר על ידי הצבא האמריקאי במחנה גונסקירכן כשהוא חולה בטיפוס. לאחר שהתאושש הוא עלה לארץ ישראל והתנדב לפלמ"ח. הוא לחם ונפצע במלחמת העצמאות, ולאחר מכן השתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים. שאול עבד במגן דוד אדום במרחבי הנגב, ובתפקיד זה הציל חיי רבים והכשיר דורות של מצילי חיים. לשאול ולאשתו מרים שבעה ילדים, 18 נכדים ושבעה נינים.
רבקה בראנקה-ליסאואר (אליצור)
את המשואה השישית תדליק רבקה-בראנקה ליסאואר (לימים אליצור) נולדה בשנת 1934 באמסטרדם. בקיץ 1942 נעצרו כל בני המשפחה בידי הגרמנים. תחילה נלקחו בני המשפחה למחנה אמרספורט, ומשם הובלו אל מחנה וסטרבורק ששימש מחנה מעבר, ומאז קיץ 1942 יצאו ממנו בכל שבוע רכבות שהובילו יהודים אל מחנות ההשמדה במזרח אירופה. "עמדנו ליד הרכבות שיצאו מווסטרבורק ונופפנו לשלום. המבוגרים סביבי בכו כי הם הבינו שמי שנוסעים ברכבת הזאת כבר לא יחזרו".
כעבור חודשים אחדים נכללה גם משפחת של רבקה ברשימה, אבל בזכות הדרכון הבריטי שהיה לאבי המשפחה יועדו בניה לחילופי שבויים תמורת גרמנים שהיו בידי בעלות הברית המערביות. הם שולחו למחנה ברגן-בלזן, שבו רוכזו המיועדים לחליפין. "נסענו כמו חיות. אנשים היו זה על זה ולא היה מקום לנשום. אנשים שהיו צריכים שירותים עשו זה על זה".
"סבלנו רעב נורא. השתוקקנו לאוכל. כשראיתי אישה אוכלת לחם, לא יכולתי להפסיק להביט עליה עד שגערה בי". באפריל 1945 הועלו רבקה ומשפחתה על רכבת ליעד לא ידוע. במהלך הנסיעה הופצצה הרכבת והנוסעים נאלצו לקפוץ מהרכבת ולשכב על האדמה. "אמא גוננה על ראשינו בידיה ואמרה לנו לשנן באוזניה את שמותינו, את שמות הורינו ואת תאריכי הלידה שלנו, למקרה שהיא תיהרג".
רוב בני משפחתה של רבקה נרצחו בשואה. לאחר השחרור שבה המשפחה לאמסטרדם. כעבור זמן, כאשר למדה עבודה סוציאלית, בחרה רבקה להתמחות בישראל. בשנת 1959 עלתה רבקה לישראל ועבדה בין היתר כמלווה ותומכת לעולים מהולנד. לרבקה ולבעלה דב שתי בנות, תשעה נכדים וחמישה נינים.
משה הרצוג (מירון)
את דבר הניצולים יישא משה הרצוג (לימים מירון) נולד ב-1935 בבודפשט בירת הונגריה. במרץ 1944 נכנס צבא גרמניה להונגריה. אמו של משה חשה בסכנה. היא הורידה את הטלאי הצהוב מבגדיה ומבגדי ילדיה, ולאחר רדת החשיכה עלו השלושה על חשמלית. הם הצליחו לעבור שלושה מחסומי ביקורת על גשר הדנובה והגיעו למחנה שבו היה האב.
אביו של משה צייד את בני משפחתו בדרכוני הגנה. הם נפרדו מהאב בלי לדעת שלא יראו אותו עוד לעולם. הם התגוררו עם עוד כ-20 בני אדם בדירת שלושה חדרים ששכנה ב"גטו הקטן" שהוקם בעיר. בגטו חיו כ-15,000 יהודים שהיו להם מסמכים מטעם שגרירויות של מדינות ניטרליות שפרשו עליהם את חסותן.
כעבור שבוע אולצו היהודים ששוכנו בבית לצעוד לכיכר סמוכה. בכיכר ריכזו אנשי צלב החץ הפשיסטים את היהודים בתואנה של בדיקת מסמכים. מאות יהודים עמדו והמתינו לתורם. למודת ניסיון מהתקרית, נסוגה מרים עם ילדיה לשורה האחרונה, ושם היא שיחדה שוטר אחד בשרשרת הזהב שענדה לצווארה ושכנעה אותו ללוות אותה ואת ילדיה בחזרה לדירה, שם נותרו לבדם. כל יתר היהודים שהיו בכיכר נורו וגופותיהם הושלכו לדנובה.
עד תום המלחמה חיו בפחד וברעב. לאחר המלחמה נדדו בני המשפחה בין מחנות עקורים באירופה, ובשנת 1949 עלו לישראל. משה הצטרף לקיבוץ שמיר, שבו הוא חבר עד היום. הוא גידל כותנה וכעבור זמן למד חקלאות, והיום הוא דוקטור לחקלאות שיזם שלושה סטארט-אפים וממשיך במחקריו. למשה ולרעייתו טובה ארבעה ילדים ו-11 נכדים.
בכור דדוש (בני הראל)
את התפילה "אל מלא רחמים", יישא בכור דדוש (לימים בני הראל) שנולד בשנת 1936 בעיר טריפולי בצפון לוב ליוסף ורחל דדוש. באפריל 1941, בעת הדלקת נרות השבת, הופצץ בית משפחתו. אחיו ואחותו של בני נהרגו, ואילו בני ואמו נפצעו. אחות האם, לאורה (לאה), נשלחה לעזור להם, וזו דאגה להעבירם לכפר זאוויה. השניים שוכנו באורווה, אלא שכעבור זמן נפגעה האורווה בהפצצה. אימו נשרפה למוות לנגד עיניו ולאה נפגעה בצווארה.
בני נשאר בביתם של סבו וסבתו בטריפולי. לאחר כניעת הגרמנים סבו רצה לשמור על נכדו, הבן היחיד ששרד מבתו הבכורה, וחיתן את יוסף עם לאורה (לאה) בת ה-16. לזוג נולדו 13 ילדים. בשנת 1949, לאחר פרעות ביהודים תושבי לוב, עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בירושלים. בני עבד בסבלות ולאחר מכן בבניין, והיה בין מבוני מוזיאון ישראל, משכן הכנסת, בית הנשיא, בנייני האומה וקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. הוא היה גבאי בית כנסת במשך שלושים שנה, ויזם הקמת אולם בבית הכנסת על שם אמו ודודתו, רחל ולאה. לבני ולרעייתו ג'קלין ארבעה ילדים ו-15 נכדים.
