10 ק"מ מקו החזית: קיריל גן מספר על הנסיעות, ועל המבצע לחלוקת המים
(צילום: עמית שאבי)
בכניסה לבית של ולאדלן אניסקביץ', בשכונת וילות נאה בעיר מיקולייב, מקבל את פנינו הכלב החדש שלו. זה גור מגודל בן חמישה חודשים שקופץ בשמחה, מכשכש בזנב ומלקק את פניהם של האורחים הלא-מוכרים. קוראים לו ביירקטר, לכלב, ומתברר שזה לא שם אוקראיני אלא דווקא טורקי.
הביירקטר המקורי הוא מטוס חמוש ללא טייס מתוצרת טורקיה, שנמצא בשירות חיל האוויר האוקראיני, ומאז תחילת המלחמה השמיד לא מעט טנקים וכלי רכב אחרים של הצבא הרוסי – מה שהפך אותו לסוג של גיבור לאומי. כלבים נקראו על שמו, שירים נכתבו לכבודו וגם אפשר למצוא ביוטיוב סרטונים המתעדים את עלילותיו.
ולאדלן גאה בכלב שלו – פיטבול אמריקני שעתיד להפוך למפלצת שרירית ואימתנית. הוא גאה גם בבית בן השלוש קומות שבנה במו ידיו. בכלל, מדובר בברנש קשוח ומחוספס, כך שאנחנו קצת מופתעים כשהוא מוציא מהארון נרתיק של כינור. מהר מאוד מתברר שזה לא כינור, אלא רובה קלצ'ניקוב עם קת מתקפלת. ואז הוא שולף רובה נוסף – שוטגאן חדש מהניילונים, ממש כמו הטיפוסים האלה בסרטים ההוליוודיים שאם מישהו מתקרב אליהם הביתה, הם דורכים מולו את הרובה וצועקים: "צא מיד מהשטח שלי".
וזה בדיוק מה שיקרה אם כוחות הכיבוש של פוטין ינסו להתקרב אל הבית של ולאדלן (השם שלו, אגב, הוא מחווה למנהיג הראשון של ברית המועצות, ולדימיר איליץ' לנין). הם כבר ניסו לכבוש את מיקולייב בתחילת המלחמה, אבל ארבעת הטנקים הראשונים שנכנסו לתוך העיר הושמדו על ידי חוליות הנ"ט האוקראיניות.
הרוסים הבינו שמיקולייב היא אגוז קשה לפיצוח, ובמקום לנסות לכבוש אותה – הם תוקפים אותה כמעט מדי לילה, ולעיתים גם ביום – ברקטות, טילי שיוט ואפילו פצצות מצרר. ההפצצות האלה הביאו עד כה למותם של כמאה אזרחים. זו הסיבה לכך שמדי לילה, עם תחילת העוצר, נאכפת גם האפלה מוחלטת. אסור להדליק אורות, וכשהולכים לשירותים עושים זאת לאורו של הפנס בטלפון.
כשמשקיפים אחרי רדת החשיכה מחלון חדר האורחים של ולאדי לעבר העיר, לא רואים אפילו אור אחד דולק – רק אפלה מוחלטת. השמיים, לעומת זאת, זרועי כוכבים – כאילו אנחנו באמצע המדבר ולא בעיר אירופית בת חצי מיליון תושבים, שמהם נותרו רק 150 אלף.
אם לא די בהפצצות, בירי הטילים ובחשש התמידי שצבא רוסיה יפלוש בכל זאת לעיר הנמצאת על אם הדרך מערבה, לכיוון אודסה וגבול מולדובה – בשלושת השבועות האחרונים מתמודדים תושבי מיקולייב עם מצוקה נוספת. מאז שחייליו של פוטין פוצצו את הצינור המרכזי שמגיע מכיוון חרסון, נעצרה לחלוטין אספקת המים לבתים. פוטין גזל אפוא מאזרחי מיקולייב את הדבר הבסיסי ביותר: מי שתייה.
מי שנכנסה לתמונה הייתה עורכת דין צעירה מאודסה בשם אינגה קורדניסקה – מייסדת ומנהלת מרכז המתנדבים ההומניטרי. "אנשים מאוקראינה וגם מחוצה לה תורמים מזון, תרופות, מוצרי היגיינה וכל שאר הדברים החיוניים, ואנחנו מחלקים אותם לנזקקים באמצעות כ-300 מתנדבים", סיפרה לנו כאשר נפגשנו בשוק האוכל של אודסה, שמשמש עכשיו כמטה המתנדבים.
"לפני כמה שבועות אחת המתנדבות אמרה שמישהו ממיקולייב ביקש שיביאו לו מי שתייה. הבנתי שאם הוא זקוק למים, בוודאי יש עוד רבים אחרים שזקוקים. העלינו סטורי לאינסטגרם עם קריאה לתושבי אודסה לתרום מים למען אחיהם במיקולייב", סיפרה אינגה. היא הוסיפה: "התקשורת המקומית הפיצה את זה, וכשהגעתי למחרת בבוקר הייתי בהלם – המדרכה הייתה מלאה עד אפס מקום בשישיות של מים מינרליים ובמכלי מים בגדלים שונים. ערימות הבקבוקים כבר גלשו אל תוך הכביש ויצרו פקק תנועה, עד כדי כך שהמשטרה הגיעה לעשות סדר".
אינגה ידעה שכדי להוביל את כל כמות המים הזאת למיקולייב – שעתיים נסיעה לכיוון מזרח, היא תזדקק לצי של כמה משאיות גדולות. "גייסנו ושכרנו משאיות של 40 טונות והעברנו באמצעותן כ-90 אלף ליטר של מים למיקולייב", סיפרה. "הנהגים נסעו לשם לבד. הם אמיצים מאוד".
באחד הימים, סיפרה אינגה, פנה אליה מישהו עם רעיון: בכל יום מוציאה עיריית מיקולייב כמה אוטובוסים עמוסים בפליטים, חלקם לתחנת הרכבת באודסה וחלקם למעבר פלנקה שעל גבול אוקראינה-מולדובה. למה שהאוטובוסים האלה יחזרו ריקים? אפשר להעמיס עליהם בקבוקי מים לשתייה ולחלק למי שצריך.
קוראים לו קיריל גֶן, לאיש. הוא חי במיקולייב מאז ספטמבר אשתקד, עבד עם ולאדלן הנ"ל לפני המלחמה בתחומים הקשורים לעסקים ולחקלאות, ומתגורר אצלו בבית. בשלושת השבועות האחרונים נוסעים שניהם מדי בוקר לאודסה בראש שיירת הפליטים, מורידים אותם בתחנת הרכבת, מעמיסים את האוטובוסים במים – בין 2,500 ל-3,000 ליטר על כל אוטובוס – וחוזרים למיקולייב כדי לחלק לתושבים.
לעמית הצלם, ירושלמי רוב חייו, הסיפור הזה הזכיר את השיירות לירושלים במלחמת השחרור. כמה טלפונים של הפיקסר שלנו ולנטין, וקיבלנו הזמנה להצטרף לשיירת האוטובוסים עם המים בדרכה למיקולייב, ולשוב למחרת לאודסה עם שיירת הפליטים.
שעתיים נסיעה, 5 מחסומים
המדרכה בכניסה למרכז המתנדבים באודסה מלאה משטחים של שתייה. מולם חונים האוטובוסים, שהורידו זה עתה עוד קבוצה של כ-250 פליטים בתחנת הרכבת. קיריל מסתובב שם, נותן הוראות, מדבר בטלפון בלי הפסקה, נראה כאוגדונר בחפ"ק שלו. המתנדבים מעמיסים את האוטובוסים הירוקים בבקבוקים ואז קיריל מתפנה לדבר איתנו. אנחנו קוראים לוולנטין שיתרגם, אך להפתעתנו קיריל דובר עברית שוטפת וכמעט ללא מבטא.
הוא בן 37, נולד באוקראינה ועלה לישראל בגיל תשע וחצי. "אמא שלי עדיין גרה בבת ים, ליד רחוב יוספטל", סיפר. קיריל התגייס לגדוד 890 של הצנחנים, סופח לפני ההתנתקות לחפ"ק של מפקד החטיבה הצפונית בעזה אלוף במיל' מוני כץ, וב-2006 השתתף במלחמת לבנון השנייה. "בגיל 22, אחרי השחרור מצה"ל, חזרתי לאוקראינה ומאז אני כאן".
אחרי כמעט שעה של הכנות והעמסה, השיירה יוצאת לדרך. בדרך כלל קיריל מוביל אותה בג'יפ של ולאדלן, אלא שהפעם ולאדי היה צריך לנסוע לסידורים, ואנחנו ישבנו עם קיריל בשורות הקדמיות של האוטובוס הראשון – היחידות שלא היו עמוסות במים.
היעד שלנו הוא קורבלני – פרבר של מיקולייב שקיריל קורא לו "שדרות של אוקראינה" בגלל קרבתו לקו המגע והירי שהוא סופג בשבועות האחרונים. קצת יותר משעתיים נסיעה שבמהלכן חוצים לפחות חמישה מחסומים של הכוחות האוקראיניים, מדופנים בשקי חול וברשתות הסוואה שהכינו אזרחים משאריות של בגדים ומסמרטוטים. החיילים במחסומים מבקשים מאיתנו להציג דרכונים, ולעיתים גם את תעודות העיתונאי המקומיות שהנפיק לנו משרד ההגנה האוקראיני, ואת האישור המיוחד להגיע לאזור מיקולייב.
בתחנת הדלק שאחרי היציאה הצפון-מזרחית מאודסה משתרך תור של עשרות מכוניות. יום קודם לכן תקפו הרוסים את הגשר האסטרטגי שמוביל דרומה, אל מובלעת בוקובינה, וכתוצאה מכך נוצר מחסור בדלק. ואכן, בתחילת השבוע הטילה הממשלה מכסה של עשרה ליטרים לתדלוק בודד.
ככל שמתקדמים מזרחה, הולכת ומתחזקת התחושה שאנחנו באזור מלחמה. בשדות שלצידי הדרך הונחו מוקשים ונחפרו תעלות קשר וסוללות עפר. קיריל מסב את תשומת ליבנו לשלט דרכים שנראה תמים עבור מי שאינו מבין את השפה. "ליד חץ אחד כתוב 'לכו תזדיינו', ליד חץ השני כתוב 'על הזין', ועל החץ שמצביע ישר כתוב: 'לרוסיה'. זה בהשראת אחד ממגיני אי הנחשים שאמר בקשר: 'ספינת מלחמה רוסית, לכו תזדיינו' אחרי שהרוסים דרשו מהם להיכנע. כשחזר מהשבי הוא הפך לגיבור לאומי. מישהו אפילו נתן לו מכונית מוסטנג במתנה".
המוטיב הזה מופיע שוב בכניסה למיקולייב, ובצורה הרבה יותר גרפית. שלט גדול מתנוסס שם ועליו ציור של ספינת הדגל "מוסקבה", על סיפונה מתנוסס מגדל השעון של הקרמלין והיא שוקעת כמו הטיטניק בתוך ים של דם. "ספינה רוסית, לכי תזדייני", נכתב על השלט. אוניית המערכה הזאת, שהשתתפה בהתקפה על אי הנחשים, נבנתה בתקופה הסובייטית במספנות של מיקולייב – והוטבעה בירי של טילי שיוט "נפטון" ששוגרו מאזור אודסה.
לאורך הרחוב הראשי נבנו מתרסים מסיביים של שקי חול, מאוישים בחיילים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. חלקם נראים כמי שהיו אמורים לקבל כבר מזמן פטור ממילואים. בכל צומת מונחת ערימת צמיגים שלצידה בקבוקי תבערה מוכנים לשימוש. "אם הרוסים ינסו להיכנס לעיר – מיד מדליקים את הצמיגים כדי לעשות מיסוך של עשן שחור", הסביר קיריל. במפגש עם מסילת הרכבת העמידו מגיני העיר רכבת משא של פוספטים, כך שהקרון הראשון שלה חוסם חצי מהכביש.
שיירת האוטובוסים חוצה את מיקולייב וממשיכה דרומה עד קורבלני. אנחנו עוצרים ברחוב של שיכוני רכבת עלובים למראה מהתקופה הסובייטית. העוני בולט לעין. ברחבה כבר מחכים כמה עשרות תושבים. הדלתות נפתחות והם מתחילים לפרוק מהאוטובוס את גלוני המים, מעבירים אותם מיד ליד בשרשרת אנושית.
מתחילה החלוקה. קשה להאמין כמה כוח יש לאנשים שנמצאים במצוקה קיומית. זקנות בנות 80 סוחבות הביתה שני מכלים של חמישה ליטרים בכל יד. "הן מפחדות שמחר כבר לא יהיו מים", הסביר קיריל, וסיפר על התנאים הבלתי נתפסים שבהם חיים התושבים כבר שבועות רבים – תחת אש ובלי מים. "אנשים פה חוטפים טילים כמעט כל יום, ולפעמים אפילו כל היום. הרוסים יורים בלי הבחנה. לא משנה להם איפה נופל הטיל. וזה ממש לא אובייקטים צבאיים. הם אפילו פגעו פה בגן משחקים של ילדים".
לדבריו, "המון אנשים כבר עזבו את השכונה, אבל יש גם הרבה שנשארו – בעיקר קשישים וכאלה שאין להם לאן לנסוע, שפוחדים להשאיר את הבית בלי השגחה או שלא יכולים לצאת עם בעלי החיים שלהם. אנחנו מוציאים מכאן הרבה פליטים עם הכלבים והחתולים שלהם".
סבטלנה, 30, היא אחת מאלה שנשארו. מנהלת מכירות של סיגריות, אך כרגע אינה עובדת. "הזמנים קשים, אבל אנחנו שורדים, בין השאר בזכות העזרה שמגיעה מאודסה", אומרת סבטלנה. "האזור שלנו מופצץ בלילה במרגמות. בחצר ליד הבית שלי נפל טיל. המרפסת של השכנה באחת הקומות תחתיי נפגעה ונשברו לה שמשות. אנחנו גרים בקומה 14, כך שהדירה שלנו לא נפגעה. אין לנו מקלט , אבל הבית שלנו בנוי בצורה מסיבית וכדי להרוס אותו צריך טיל שיוט".
יש לכם בבניין מקלט או מרתף שאפשר להסתתר בו בזמן ההפגזות?
"לא".
אז מה אתם עושים כשיש ירי?
"אנחנו תופסים מחסה במסדרון שאין לו קירות חיצוניים".
למה בעצם אתם לא עוזבים?
"בעלי משרת בצבא ואני רוצה להיות קרובה אליו. יש לנו ילד קטן בן תשע. אני מפחדת ודואגת לו, אבל אנחנו מקפידים על כללי ההתגוננות כך שהכל בסדר".
ואיך מסתדרים בלי מים זורמים?
"יש לנו את משלוחי המים מאודסה ואנחנו קונים בסופרמרקט מים מינרליים. גם משתמשים בכלים חד-פעמיים כדי שלא נצטרך לבזבז מים על שטיפת כלים".
אנחנו ממשיכים לאזור חלוקה נוסף, כמה רחובות משם. ברחבה המוקפת בנייני רכבת מארבעת צדדיה ממתין תור ארוך ומסודר של תושבים. "אנחנו כבר רגילים להפצצות, אבל עכשיו צריכים להתמודד גם עם המחסור במים", אמרה איליונה (30), אשת מכירות שגם היא מובטלת כעת. "אני רוצה לעזוב את אוקראינה, אבל בעלי לא יכול כי הוא בגיל גיוס. מבחינתי אין הבדל בין מיקולייב לאודסה – אז אנחנו נשארים כאן".
היו נפילות ליד הבית שלכם?
"התפוצצו טילים ברחוב הסמוך לבית שלנו. יש לי בבית מרתף, אבל אין מקלט, ואנחנו צריכים להגיע לשם מקומה חמש – כך שלא תמיד יש זמן. אנחנו מפחדים בעיקר על הילדים שלנו", אמרה איליונה ואז השתהתה לרגע וסיננה: "פוטין בן זונה".
התושבים איתם שוחחנו שבו וציינו את העזרה שמגיעה מאודסה, עיר שבעצמה סופגת בימים האחרונים פגיעות לא קלות, ובראשן פגיעת הטיל בבניין מגורים שבה נהרגו שמונה דיירים – בהם התינוקת קירה בת השמונה חודשים, אמה וסבתה. מה שאנחנו רואים כאן זו ערבות הדדית, דבר שמוכר היטב לישראלים – בעיקר בתקופות של מלחמה. "פוטין רצה לפרק את העם האוקראיני, ובמקום זאת הוא איחד אותנו", אמר קיריל. "תושבי אודסה מתייחסים למיקולייב כחומת המגן המונעת מהרוסים להגיע אליהם. תורמים בשבילה גם מים וגם כסף, וכל מי שיכול מתנדב לסייע".
ועדיין, זו רק טיפה בים. "המים שמעבירים למיקולייב לא מספיקים, ואנחנו מגייסים עכשיו כסף כדי לחפור בארות", אמרה אינגה, מנהלת מרכז המתנדבים. "חפירה של באר אחת עולה 30 אלף דולר. לא צריך לחפור עמוק מדי כדי להגיע למי התהום, ואפשר לסיים באר כזו בשבוע. הבעיה היא שנדרשות 600 בארות כדי לספק את צורכי התושבים".
הצרכים אינם כוללים רק מי שתייה, אלא גם מים לרחצה, לשטיפת כלים ולשירותים. את אלה מקבלים התושבים מכמה בארות ומעיינות שכבר קיימים ברחבי העיר. יש גם מי שהולכים לשאוב מים משני הנהרות שחוצים את העיר – הבוג הדרומי והאינגול. כמעט כל אדם שני שהולך ברחוב סוחב איתו מכלי מים ריקים או מלאים.
מהבחינה הזאת אין הבדל בין תושבי השיכונים הדלים לבין ולאדלן אניסקביץ', שבנה בביתו ג'קוזי מפנק. גם כך מלחמה היא לא הזמן הכי מתאים לשבת בג'קוזי, ועכשיו אין לו מים אפילו כדי להדיח את השירותים.
ולאדי וקיריל הזמינו אותנו לארוחת ערב. בדרך לשם נכנסנו לרחוב קטן של בתים צמודי קרקע שספג פגיעה של טיל רב עוצמה. חצי מהבתים הרוסים ואין כאן נפש חיה מלבד כמה כלבים וחתולים שהיו שייכים כנראה להרוגי המתקפה, ואינם יודעים לאן נעלמו בעליהם. מתוך גל הריסות מציץ פרח אדום – עדות לכך שגם במציאות הנוראית הזו, החיים ממשיכים.
אנחנו עוברים גם ליד מלון אינגול, שנהרס כמעט לחלוטין. למרבה המזל לא היה בו איש בזמן הפיצוץ כך שלא היו נפגעים, אבל חלונותיהם של דיירי הבתים השכנים, שנשברו מעוצמת ההדף, טרם תוקנו. אנחנו עוברים גם ליד אחד מבתי החולים בעיר, שרקטה פגעה ממש ליד שער הכניסה שלו וחלק מהמעטפת שלה נותר תקוע באדמה. כל השמשות הפונות למקום הנפילה התרסקו, ועכשיו החלונות מכוסים ביריעות ניילון. למחרת נבקר גם בפארק הצמוד לכנסייה, שבו התפוצצו שני טילים וקיפחו את חייהם של שלושה עוברי אורח.
זה עוד לפני שהזכרנו את בניין הממשל המחוזי, שהיה יעד למתקפה של טילי שיוט ששוגרו מאזור חצי האי קרים. 34 בני אדם נהרגו בתקיפה, אבל מושל המחוז ניצל בגלל טעות של הרוסים. "הם התכוונו לתקוף בשעה שבה המושל במשרדו וכל העובדים כבר נמצאים. אבל הם לא לקחו בחשבון שממש באותו בוקר עברנו לשעון קיץ", סיפר לנו רב-סרן דימיטרו פלטנצ'וק כשצעדנו בעקבותיו במסדרונות ההרוסים של הבניין בן תשע הקומות שנחצה לשניים, וניצב כעת כאנדרטה מאחורי גדרות תיל ומתרסים.
מיג רוסי מעל הבית
אנחנו עוברים בסופרמרקט לעשות קניות לארוחת הערב. המדפים מלאים, אבל מה שבולט במיוחד הם המשטחים הרבים שעליהם שישיות בקבוקי מים מינרליים. משם אנחנו ממשיכים לבית של ולאדי. בזמן שקיריל מטגן על המחבת חזה עוף במרינדה וחותך נתחים של פסטרמה, ובנו של ולאדי עורך את השולחן ומניח עליו קופסת חומוס ביתי עם חריף, טורטיות ומלפפונים חמוצים, האבא מוביל אותנו אל סככה במרתף, מזיז הצידה את השטיח וחושף פתח קטן ברצפה.
אנחנו יורדים בסולם עץ אל תוך מרתף טחוב שבו מזרנים ושקי שינה. "בתחילת המלחמה חיינו כאן 12 איש במשך 24 יום", סיפר קיריל. "עלינו למעלה רק בשביל ללכת לשירותים". השירותים, אגב, הם צינור פלסטיק שבולט מרצפת הסככה.
יושבים לאכול. זו הארוחה הכי טובה שאכלנו מאז שהגענו לאוקראינה, ושני בקבוקי הוודקה שעל השולחן מתרוקנים מהר מאוד, מה שמחייב את קיריל להביא תגבורת בדמות בקבוק ויסקי. כולם פה גברים, וכדי לחסוך במים הולכים להשתין בחוץ.
כבר תשע וחצי בערב. העוצר החל לפני חצי שעה ואנחנו לא יכולים לחזור למלון. ולאדי מזמין אותנו לישון אצלו. לפני השינה קיריל לוקח אותנו למרפסת בקומה השלישית, שפונה דרומה. "ביום הראשון של המלחמה התעוררנו לקול פיצוץ ואמרנו: 'זה התחיל'", הוא שיחזר. "הם התחילו להפציץ את שדה התעופה. עלינו למרפסת הזאת ואני רואה עשן כבד ומבין שזה הסילואים של היבול. פתאום אני רואה מטוס מיג רוסי מעל הבית שלי. אני שואל: 'איפה הנ"מ שלנו?' מתחילים תורים מטורפים בתחנות הדלק, אנשים בפאניקה, מתחילים לעזוב את העיר".
קולות פיצוץ עמומים נשמעים מרחוק. "זה יציאות, ירי שלנו", אמר קיריל, שכבר מזהה את כל סוגי הפיצוצים ושריקות הטילים. "בעוד כמה שעות הרוסים יתחילו לירות למיקולייב. אתם כבר תתעוררו מהפיצוצים. אם הפיצוץ חלש, סימן שזה רחוק ואתם יכולים לעלות לכאן לתצפת. אבל אם זה פיצוץ גדול סימן שזה קרוב, ואז תרדו לקומה הראשונה. זה יותר בטוח".
בנימה אופטימית זו אנחנו הולכים לישון. הלילה היה שקט. שקט נדיר במיקולייב.
הרבה שאלות בלי תשובות
למחרת בבוקר כבר ממתינים הפליטים להסעה בשדרה החוצה את מרכז העיר. נקודת איסוף הפליטים הועברה לכאן אחרי שהרוסים הטילו פצצות מצרר על נקודת האיסוף הקודמת. למרבה המזל זה היה בלילה, לפני הגעתם.
בצד אחד של הכביש הפליטים שנוסעים לתחנת הרכבת באודסה, ובצד האחר – אלה למעבר הגבול פלנקה. מתוך תיק של גברת אחת מציץ כלבלב מיניאטורי, רועד כולו. מישהו מחזיק כלוב שבתוכו חתול. ילד קטן עם דובון צעצוע. אישה זקנה עם הליכון מתנהלת לאיטה לכיוון האוטובוס, סוחבת כמה שקיות כבדות. ורגע קורע לב במיוחד: אישה צעירה מתחבקת במשך דקה עם בן הזוג שלה. הוא בגיל גיוס ולא יכול לעזוב את אוקראינה, והם לא יודעים מתי יתראו שוב, אם יתראו.
בעוד כמה דקות ייצאו האוטובוסים לדרכם והם ישאירו מאחוריהם חיים שלמים. מבלי לדעת מה יהיה. מבלי לדעת אם יחזרו. ואם יחזרו, האם הבית שלהם עדיין יעמוד על תילו? האם חייהם ישובו למסלולם? הרבה שאלות, ותשובות אין.
שעתיים מאוחר יותר יורדים הפליטים מהאוטובוסים באודסה ונכנסים אל תחנת הרכבת לצלילי ההמנון הלאומי שמושמע במערכת הכריזה – "תהילת אוקראינה לא אבדה ולא חירותה". אנחנו ניגשים אל אחת מהם. קוראים לה טטיאנה קפוסטינה, אמא חד-הורית לארבעה ילדים – ליזה בת ה-18, ויקה בת ה-13, סשה בן החמש וניקיטה בן הארבע. הם הגיעו מכפר באזור מיקולייב, כ-20 ק"מ מקו החזית. "הכפר שלנו לא הותקף, אבל הכפר הסמוך הותקף חזק מאוד. ראינו את הבזקי הפיצוצים ושמענו את הבומים. בשלב מסוים התחיל מחסור במזון כי רק חנות אחת בכפר עבדה והרכב של בעל החנות נהרס בהפצצה כשהיה מחוץ לכפר, כך שהוא לא יכול היה להביא אספקה. התחילו להגיע פליטים ממיקולייב עצמה, כך שהיו יותר אנשים על פחות מזון", אמרה טטיאנה.
אז מה אכלתם?
"בהתחלה שחטנו את החזירים והתרנגולות שהיו לנו, וכשנגמר הבשר אכלנו תפוחי אדמה חצי רקובים ובצל. אפילו סוכר לא היה. בשלב מסוים גם איאפשר היה לעזוב את הכפר כי הכביש הופצץ ויצא מכלל שימוש. התפללנו לאלוהים לעזרה וביקשנו אוכל מהשכנים. ככה חיינו במשך חודש, עד שהכביש תוקן ומתנדבים התחילו להביא אספקה. הילדים הקטנים לא הבינו מה קורה ולמה יש מלחמה. כששמעו את הפיצוצים מהכפר הסמוך הם היו בוכים. לא היה לנו מרתף או מקלט, לכן התחבאנו במסדרון. כיסינו את החלונות בשקי חול".
ליובוב צרניה הגיעה גם היא מאחד הכפרים באזור מיקולייב. "זה קרוב מאוד לבסיס צבאי שהרוסים הפציצו. גם יש באזור הרבה חוות חקלאיות עם מכלים ריקים של דשן. הרוסים חשבו שזה מכלי דלק והפציצו אותם. עשרה מטר מהבית שלי נפל טיל רוסי, אבל לא התפוצץ. היה לי מזל גדול".
חיילים חמושים בבית החולים
למחרת אנחנו חוזרים למיקולייב כדי לבקר בבניין הממשל המחוזי שהוחרב ולהיפגש עם האיש שהיה אחראי לטיפול בעשרות מהפצועים שהגיעו משם.
ד"ר אלכסנדר, המנהל הרפואי של אחד מבתי החולים במחוז, הוא אחד האנשים העסוקים ביותר במיקולייב. "מתחילת המלחמה הייתי בבית אולי שלוש פעמים", הוא אומר. הרופא הבכיר, נוירוכירורג במקצועו, מבקש שלא נחשוף את פניו ולא נציין את שם משפחתו ואת שם בית החולים מחשש לשלומם של אנשי הצוות. "בתי החולים הפכו למטרה לגיטימית עבור הרוסים", הסביר. "היה לי סימן של צלב אדום על הגג כדי לסמן שזה בית חולים ולהגן עליו מתקיפות, אבל הסרנו אותו אחרי שהבנו שזה דווקא עלול לעודד את הרוסים לתקוף".
הכניסה לבית החולים נראית כמו בבסיס צבאי, עם דוקרנים וחיילים חמושים שעומדים בש"ג. ד"ר אלכסנדר מקבל את פנינו בכניסה לבניין, שנראה גם הוא כשריד מהתקופה הסובייטית. במישורת שבין גרמי המדרגות מונח ארגז של בקבוקי תבערה מוכנים לשימוש. בחדר שמול לשכתו – מיטה שבה הוא ישן.
הוא בן 52, ויש לו פרט מעניין בביוגרפיה: "משנת 1973 עד 1980, גיל שלוש עד עשר, גרנו בסוריה – בעיר לטקיה, כי אבא שלי שהיה מהנדס אוניות עבד שם כיועץ לבניית ספינות. הוא גם היה בצוות שתכנן את האונייה מוסקבה".
הוא לובש מדים אבל אינו שייך לצבא. "אלה המדים האמיתיים שלי", אמר הרופא והצביע לעבר החלוק הלבן שתלוי מאחור. "התפקיד שלנו הוא לתת טיפול ראשוני מציל חיים לפצועים – גם אזרחים וגם חיילים – לייצב אותם ואז לשחרר אותם, או להעבירם מערבה לבתי חולים אחרים או לשיקום. מתחילת המלחמה טיפלנו כאן בכ-700 פצועים, 70 אחוז מהם אזרחים והשאר חיילים ואנשי כוחות הביטחון".
הדוקטור מראה לנו בטלפון טבלת אקסל עם רשימה של 36 פצועים מההתקפה על בניין הממשל המחוזי שהגיעו אליו, מתוך כמאה פצועים שהיו במתקפה. "זה קרה בשעה תשע בבוקר, יום יפה ושקט, בלי פיצוצים ובלי הפרעות. פתאום שמענו פיצוץ אדיר. אחרי 20 דקות התחילו להגיע האמבולנסים: פגיעות הדף, רסיסי זכוכית, נפילה מקומות גבוהות. שניים מהם היו במצב כל כך קשה שלא ניתן היה להצילם. הם מתו מאיבוד דם ונזק מוחי".
זה לא היה האתגר הגדול ביותר שעימו התמודד בית החולים. "ב-26 בפברואר, בשעת ערב, הודיעו לנו שעומדת להגיע אלינו כמות גדולה מאוד של חיילים פצועים משדה הקרב. מהשעה 20:00 ועד חצות הגיעו לכאן 74 פצועים. עבדנו במתכונת חירום – 14 שולחנות ניתוח עבדו במקביל. היו 20 פצועים שנזקקו לטיפול נמרץ, אבל יש לנו רק 12 מיטות – אז הבאנו מיטות וציוד ממחלקות אחרות. כרגע יש לו בבית החולים שני פצועים במצב קשה מאוד, מורדמים ומונשמים, ואי אפשר עדיין להעבירם למקום אחר".
יצא לך לטפל בחיילים רוסים פצועים? מה תעשה אם יגיעו לכאן כאלה?
"יש לנו את שבועת היפוקרטס, היא תלויה כאן על הקיר. לא אומר מעבר לזה".
כשהוא קם אנחנו מבחינים באקדח בחגורתו. זה לא הנשק היחיד של הרופא הקרבי הזה: יש לו גם שני רובי קלצ'ניקוב, האחד הוסב לרובה צלפים והשני מקוצר. "אני חולם שיהיה לי חליל", אמר ד"ר אלכנסדר, ולוקח קצת זמן להבין שהוא מתכוון לרובה גליל ישראלי.
גם לעובדי בית הקפה שאליו נכנסנו יש חלום. אצלנו, על כוסות הטיפים, מתנוססים משפטים כמו "זה בשביל טיול לתאילנד". אבל על קופסת הקרטון שמונחת על דלפק בית הקפה במיקולייב כתוב: "זה בשביל לקנות רובה קלצ'ניקוב".
