"רגע לפני שהשתנו לנו החיים היה לנו סופ"ש מהמם. בחמישי בלילה הספקנו להיות בפסטיבל רוקנרולה באכזיב, בשישי בבוקר נסענו לחתונה משפחתית בתל אביב וחזרנו צפונה מאוד מאוחר", סיפרה האמא, מיכל פרג'ון. "רק בתשע בבוקר למחרת נחשפנו למראות הקשים והטויוטות הלבנות של חמאס. שעתיים אחר כך, גידי בעלי, שהוא קצין במורן, קיבל צו 8 ויצא דרומה. לפני כן הוא ביקש שנתחיל לארוז, לפני שהמלחמה תזלוג גם לפה. לקחתי תיק צנוע ליום וחצי לי ולילדים וקפצתי לנהריה, לאחי".
הנדודים: "כשהזוועות הגדולות התבהרו, עברתי לאמא שלי, שגרה במושב רגבה. הייתי שם שבועיים וחצי. גידי בעלי היה אז מנותק קשר והכל היה היסטרי, לחוץ, לא נודע. אחרי שבועיים וחצי, כשהתחילו לדבר על פינוי הצפון, הבנתי שרוב הקהילה שלי עוברת למלון בדרום תל אביב. שקלתי להצטרף, בשביל הילדים שיהיו קרובים לחברים, אבל אז שתי חברות טובות אמרו שיש להן בית פרטי פנוי בעמק יזרעאל, ויאללה תבואי".
"יש לי שלושה בנים אלופי על. הם היו אצל בנות דודות ואצל סבתא, חשבו שהם בקמפינג. ההחלטה לא לעבור למלון, התגלתה בדיעבד כמצוינת. לא היה לחברים שלי טוב שם - גניבות, צפיפות, חוסר פרטיות. אחרי שלושה שבועות היינו צריכים לפנות את הבית הפרטי. אני בכלל חשבתי שאוכל לחזור ללימן ויהיה בסדר. זה ממש לא היה בכיוון", היא צוחקת צחוק מתגלגל.
ההחלטה: "הייתי צריכה להחליט איפה לתקוע יתד, אז יריתי לכל הכיוונים. בסוף עברתי למלון ברגבה. מבית במושב עם חמישה חדרים וגינה את עוברת לחדר במלון. אמא שלי עשתה לי כביסות. חמישה חודשים שבהם הצוות עשה את המקסימום, אבל זה עדיין מלון. גם אם אתה אוכל במסעדת מישלן כל יום, בסוף הכוכב פחות נוצץ. החלטנו לשכור דירה בנהריה".
נהריה: "העיר מוצפת עכשיו בתושבים שעזבו את יישובי הגדר. הרבה מאוד מבצת, ראש הנקרה, לימן, מצובה. זו עיר הולדתי. מעבר לחלון אני רואה את התיכון שלמדתי בו. יש פה טיילת משגעת ואת החופים הם הכי יפים בארץ. יש גם פרטיות ושקט, חזרתי לנקות ולבשל לשלושה בנים, שזה בכלל לא פשוט. אבל רצינו לחזור לשגרה של בית".
"חזרתי לנקות ולבשל לשלושה בנים, שזה בכלל לא פשוט. אבל רצינו לחזור לשגרה של בית"
השגרה: "הילדים נמצאים במסגרות ויש הסעות ואני עובדת בבירה מלכה ונמצאת עכשיו בחל"ת. לפני המלחמה ניהלתי את מרכז המבקרים ואירחנו המון אירועים. עכשיו חברות מהמרכז כבר לא מוציאות ימי כיף לצפון, אבל אנחנו אופטימיים".
להתחיל מחדש: "הרגשות מעורבים. אני במרחק עשר דקות נסיעה מהחיים שבחרתי בלימן. אבל זה מה שיש, ונהריה חיה, והעסקים ברובם פתוחים. לצערי התרגלנו שיש אזעקה מדי פעם גם פה, אז רצים לממ”ד ואחרי עשר דקות ממשיכים".
געגועים: "וואי, נורא מתגעגעת לחופש שהיה לילדים, שקפצו לחברים יחפים. אין את זה פה. החברים שלהם מפוזרים וחייבים להסיע אותם אליהם. יש לנו דירה מרווחת ובעלי בית מקסימים, אבל זה לא הבית שלנו עדיין, אבל זה יהיה. מפחיד אותי לחזור ללימן גם בהמשך".
