פסטיבל השפה הערבית שהתקיים החודש בפריז נערך בלב סערה פוליטית. הקמפיין הפלסטיני לחרם האקדמי והתרבותי על ישראל (PACBI) החליט להחרימו ברגע האחרון בגלל השתתפותה של הזמרת הישראלית ממוצא מרוקאי נטע אלקיים. פעילי החרם טענו שהשינוי בעמדתם נבע מגילוים של פרטים חדשים שלא היו ידועים להם קודם לכן, אולם קשה למצוא שינוי כזה שחל בתוכנית הפסטיבל ומצדיק את המהלך. טענתם, במקרה הזה, היא וידוי מרשיע של קמפיין החרם, והיא מצביעה על גישת עבודה קלוקלת שמהלכיה תלויים לפעמים במצב רוח הפכפך ובשיקול דעת לא ענייני ושטיעוניה נשענים על סטריאוטיפים.
מדוע אני טוען כך? ראשית, מכיוון שאיש, מבין פעילי הקמפיין או אחרים, אינו יכול להבטיח כי "טעות" כזאת לא תישנה בעתיד. שנית, ניכר כי הפעילים כלל לא התייחסו למקרה לגופו, או לזהותה ולעמדותיה של הזמרת. קמפיין החרם פועל לפי סטנדרטים קבועים, אף שהמצב הפוליטי משתנה תדיר ומושפע מיחסים בינלאומיים מורכבים ומבריתות חדשות שיוצרות אינטרסים סבוכים, גלויים או סמויים, חוצים ארצות וגזעים. בעשורים האחרונים העולם השתנה כל כך, התקשורת הפכה וירטואלית, העתיד פונה לבינה מלאכותית. העולם משתנה, אך קמפיין החרם עומד במקום.
הקמפיין ידוע בפעילותו במדינות המערב, אבל הוא פועל גם במדינות ערב והאסלאם, בישראל ובקרב האזרחים הערבים שבה. דוגמה לאבסורד שבהתנהלותו היא החרמתו את החגיגה שנערכה לא מזמן בכפר יאסיף לרגל חג המולד: מארגניה הזמינו אמנים מירדן, והקמפיין מיהר לתייג את השתתפותם באירוע כנורמליזציה. רבים מאיתנו, ואני ביניהם, כעסו והרגישו שמתגרים בהם. הניחו לנו לנפשנו, אנחנו יודעים כיצד לנהל את חיינו – למה עלינו להתיישר לפי עמדותיכם?
מצער שכמה מהמשתתפים בפסטיבל בחרו לבטל את השתתפותם, אם מתוך פחדנות, אם מתוך אופורטוניזם ואם מחוסר אונים. חרמות כאלה חוזרים על עצמם ללא דיון מעמיק או בחינה מחדש
הקריאות לחרם לבדן אין בהן כדי להעניק לגיטימציה לחרם, מה גם שהן עלולות במקרים מסוימים להותיר אחריהן צלקות ונזקים מיותרים לפלסטין ולעם הפלסטיני. אנו הפלסטינים חיים את המאבק שלנו. בחירתנו להישאר כאן במולדת ומאבקינו לימדו אותנו לבחון את מניעיהם של היוצאים בקריאות כאלה. אינני מתנגד באופן עקרוני למי שקוראים לחרם, אדרבא, אני רואה את הצלחותיה של תנועת החרם כהישגים אסטרטגיים יוצאי דופן, אבל אני קורא לייעול הפעילות הזאת ולאימוץ דרכי פעולה ברורות ושקופות שיוכלו לגייס תמיכה רחבה יותר בחברה הפלסטינית – למשל לכבד ולשמוע את דעתם של אחרים, ולא לנהוג בדרך של הפחדה.
המניע להצהרת החרם על הפסטיבל, כך קראנו, הוא התנגדות לנורמליזציה עם ישראל ולשיתוף פעולה עם אירוע שמפגיש יהודים וערבים מבלי שיגנו את הכיבוש והקיפוח של הפלסטינים. מצער מאוד שכמה מהמשתתפים הערבים בפסטיבל בחרו לבטל את השתתפותם, אם מתוך פחדנות, אם מתוך אופורטוניזם ואם מחוסר אונים. חרמות כאלה חוזרים על עצמם ללא דיון מעמיק או בחינה מחדש, ובנסיבות כאלה הם עלולים להטיל צל על הלגיטימציה לפעולתה של תנועת BDS בחזיתות אחרות.
באשר לתגובתה של האמנית הישראלית לקריאת החרם, אחדים יכולים להחשיבה כלא יותר מדבריה של אויבת יהודייה שראוי לה לחזור למקום שממנו באו אבותיה. אבל אחרים עשויים למצוא בה הזדמנות להתבונן בתפיסת עולם שונה של אויבת, שאולי מן הראוי להכירה.
ג'וואד בולוסצילום: מוחמד שינאוויאלקיים אמרה: "מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי לעיסוק בשפת אם. קולן של הסבתות שלי היה מושתק והן נותרו עד סוף חייהן נשים פשוטות, מרוקאיות-יהודיות דוברות ערבית ועברית שבורה. הסיפור שלהן, שהועבר בקולי, הרווה את צימאונו של קהל בכל רחבי העולם, ובעיקר בעולם הערבי והמוסלמי. כל אחד ואחת שומעים בשירים את אימם. זה קהל ששומע את המוזיקה ברשתות החברתיות ומתרגש, משתף ומבקש עוד, בלי לערב בכך מדינות ודגלים.
"זה הכוח המדהים של האמנות והמוזיקה – לחתור תחת גבולות גיאו-פוליטיים שמכתיבים לנו זהויות אחידות, לא מורכבות. ממשלות וארגונים פועלים כדי למשטר ידע ולהפיץ סיפור אחד, אבל אותי תמיד עניינו אלה שנותרו מחוץ לספרי ההיסטוריה. דווקא בתוך מקום כוחני שממיט עלינו טרגדיות מדי יום – זה הזמן להדהד את קולן של הסבתות שלנו, כמעין תזכורת לחיים אחרים, תמימים יותר. זאת הדרך שלי, אני הקטנה, לכונן עולם טוב יותר לילדיי ולילדי המקום הזה".
מי מכם לא רוצה אויב שחושב במושגים כאלה?
- ג'וואד בולוס הוא פובליציסט ופרשן פוליטי פלסטיני אזרח ישראל. המאמר המלא פורסם בעיתון אל-קודס אל-ערבּי, הרואה אור בלונדון. גרסה זו מתפרסמת בחסות אופק לתקשורת הערבית – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. מערבית: צאלח עלי סואעד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
