הנה סיפור קטן, על פוליטיקה ישראלית קטנה, שבסוף מתגמדת מול מציאות שגדולה עליה פי כמה.
בסוף 1988 נחת שליח חשאי מאתיופיה לפגישה סודית ביותר עם סגן שר החוץ דאז, בנימין נתניהו, וכמה אנשי מוסד בכירים. באותם ימים שלט באתיופיה הרודן מנגיסטו היילה מריים, שעד היום ההיסטוריונים מתווכחים כמה מיליונים נרצחו והורעבו למוות תחת שלטון הדמים שלו. אבל לשליח מאדיס-אבבה הייתה הצעה מפתה: אתיופיה, שניתקה את קשריה עם ישראל בעקבות מלחמת יום כיפור, תחדש את היחסים הדיפלומטיים. עיני היושבים בחדר ברקו: אנשי המוסד רצו לחזור לפעול מאתיופיה, שפעם היוותה בסיס נוח למבצעים בכל אפריקה. הפוליטיקאי הצעיר נתניהו, יש להניח, ראה כאן הזדמנות להציג הישג מדיני. אבל, לשליח גם היו דרישות:
תנו לנו נשק, והרבה ממנו.
אתיופיה הייתה שסועה אז במלחמת אזרחים, ודי היה ברור למה הדיקטטור הרצחני מנגיסטו מתחמש. ברקע, חשוב לציין, הייתה תחילתו של הדיון לגבי העלאת יהודי אתיופיה. קשר דיפלומטי גלוי עם אדיס-אבבה היה עשוי לסייע מאוד לכך. אבל האם צריך לעשות זאת גם במחיר של אזרחים אתיופים שייהרגו באמצעות נשק מישראל? דילמה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הנטייה של סגן השר נתניהו ובכירי מערכת הביטחון הייתה להיענות לדרישה האתיופית. אבל אז, סיכום הפגישה הגיע לראובן מרחב, שהיה באותה עת מנכ"ל משרד החוץ. מרחב, שכיהן בעברו בשורת תפקידים בכירים בשב"כ ובמוסד, הכיר היטב את אתיופיה. בתחילת שנות ה-70 הוא שימש כמתאם הקשר עם השירותים החשאיים שם מטעם המוסד, והריץ מבצעים סודיים לאורכה ולרוחבה של המדינה. והוא, בלשון המעטה, מאוד לא אהב את ההצעה האתיופית. "האתיופים היו במצוקה אחרי שמנהיג ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, החליט להפסיק את הסיוע למדינה", משחזר מרחב. "השליח נפגש עם סגן שר החוץ נתניהו, חזר על סיפורי הידידות והקשרים ההיסטוריים בין המדינות, מרח כל מיני סיפורים על מצבו של המשטר נוכח האיומים מבית, וביקש שישראל תסייע למנגיסטו. הוא השאיר אחריו רשימה של פריטים שכללו נשק קל, בינוני וארטילרי. נתניהו וגורמים במערכת הביטחון שמחו על הבקשות האלה".
ואתה פחות.
"אני פחות התלהבתי. עלו בי חששות, שהנה אנחנו עומדים במו ידינו לגרום לישראל נזק שאין לו כפרה ותקנה. סברתי שיהיה זה משגה חמור להיענות לבקשות של מנגיסטו. הנשק שאותו נספק עתה ישמש בעיקר להמשך שלטון הדיכוי של הרודן ולהרג אזרחים".
מרחב החליט כי הוא יעצור את היוזמה המסוכנת בעיניו של מערכת הביטחון, והלך לשר החוץ משה ארנס. "אמרתי לו שהאמריקאים מתעבים את משטרו של מנגיסטו ויראו בעין רעה מאוד סיוע למשטרו. בנוסף, היהודים, שעניין חילוצם מאתיופיה הוא עתה היעד המרכזי שלנו, עלולים למצוא עצמם יותר ויותר בין המורדים לבין כוחות הממשל, והם עלולים להיפגע. די בכך שאוטובוס אחד שבו נדחסים כמאה נוסעים יקלע לחילופי אש בין הכוחות. דמם יהיה בראשינו".
אגב, מרחב כמובן צדק לגבי התגובה האמריקאית. כשהוא עידכן אותם, אמר לו דיפלומט בכיר בסטייט דיפרטמנט: "נעשה לכם קולונוסקופיה בלי נרקוזה אם תיתנו למנגיסטו נשק". אבל עכשיו לך תהרוג יוזמה מתגלגלת שגם סגן השר נתניהו וגם הצמרת הביטחונית הכמעט כל-יכולה של אותם ימים, כל כך רוצים בה.
מבצע טרפוד הנשק למנגיסטו יצא לדרך. צעד ראשון: מרחב גייס את אורי לוברני, ששימש אז מתאם פעולות הממשלה בלבנון, אבל כיהן בעברו כשגריר באדיס-אבבה והיה עתיר קשרים שם.
צעד שני: השניים פנו לשגרירות ארה"ב, כדי להבטיח חגיגית לאמריקאים שישראל לא תספק נשק למנגיסטו ללא אישורם, "אבל האמריקאים פשוט לא האמינו לנו, וזאת מכיוון שאספקה של פריטים ישראליים, שסוכם עליה בזמנו, כולל פצצות מצרר, המשיכה להגיע לאתיופיה, למרות הבטחות שהדבר לא יקרה".
והצעד השלישי: הם טסו לאדיס-אבבה, לפגוש את מנגיסטו עצמו.
ומה קרה שם?
"הוא פצח במונולוג ארוך ומייגע על הקשרים בין האומות שלנו מאז ימי שלמה המלך ומלכת שבא ועד היום. ואחר כך עוד הרצאה מייגעת על השותפות האסטרטגית בינינו, ועל רצונה של ממשלתו לשוב ולהדק אותה כבימים ימימה. או, בקיצור, שהוא רוצה נשק".
"אצל דוד לוי ישיבות הבוקר כמעט שלא התקיימו. לוי, מסיבותיו שלו, העדיף לישון כל לילה בביתו שבבית-שאן, ובדרך כלל היה מגיע לירושלים בשעת בוקר מאוחרת. רוב שעות היום הוא היה מסתגר בלשכתו עם כמה מהעוזרים שהביא איתו ולעיתים עם כמה מבכירי המשרד, או עם חברי ליכוד שהגיעו לביקורים. במה הם עסקו שם? אינני יודע. כנראה לא ממש בענייני משרד החוץ"
השעות חלפו, ומרחב חשש שהם מאחרים לטיסה שלהם חזרה. אחד מעוזריו של מנגיסטו הרגיע אותם. "המטוס לא ימריא בלעדיכם", אמר להם. "אבל לי בראש עלו הדוחות המזעזעים על הזוועות שמשטרו של מנגיסטו חולל - וגם שיר".
איזה שיר?
"השורות הנפלאות של לאה גולדברג: 'באת כלילה הבא אל האוח להראות לו בחושך את כל הדברים'. ה'לילה' היו כל המראות של זוועות שלטון מנגיסטו, כשהוא עצמו במרכז התמונה, במדיו המגוהצים, בנעליו המצוחצחות ובמבטו האכזרי והנוקב; ואני האורח, 'האוח', יושב בשקט כהלום רעם. מסקנתי הייתה ברורה: אסור לנו לשתף פעולה עם המשטר האפל הזה, שימיו ספורים. אם ניערך נכון, נצליח להוציא את היהודים בכוחותינו".
מרחב, בגיבוי השר ארנס, הודיע במילים דיפלומטיות למגניסטו שישראל תסייע לאתיופיה בתחומי הבריאות והדיפלומטיה, אבל לא תספק לה נשק. "ניכר היה במנגיסטו שהוא מאוכזב מאוד. לא לכך הוא ציפה".
כאשר מנגיסטו ראה שלא יקבל נשק עבור היהודים, הוא המיר את דרישתו במאות מיליוני דולרים תמורתם. זה היה סכום עתק במונחים של ישראל של אז, ומרחב ולוברני והצוותים שלהם נדרשו למאמץ־על כדי לגייסו מגופים יהודיים מכל העולם.
אבל תוך כדי כל זה, החליף דוד לוי את משה ארנס בתפקיד שר החוץ. "השינוי היה מהיר, חד, ולצערי גם כואב. לא ידעתי כמעט מאומה על לוי, מעבר לעובדה שהיה לו אופי לוחמני ושהוא לא היסס להביע את דעותיו באופן ברור".
ומה גילית?
"לצערי ראיתי שהוא גילה עניין מועט בשגרת העבודה במשרד החוץ. לא העובדים, לא המשימות, לא היעדים אלא כמעט רק התדמית. מסיבות עיתונאים, צילומים בתקשורת עם ראשי מדינות ובכירים אחרים. הכל היה כל כך שונה מדרך העבודה עם משה ארנס.
"אצל דוד לוי ישיבות הבוקר כמעט שלא התקיימו. לוי, מסיבותיו שלו, העדיף לישון כל לילה בביתו שבבית-שאן, ובדרך כלל היה מגיע לירושלים בשעת בוקר מאוחרת. רוב שעות היום הוא היה מסתגר בלשכתו עם כמה מהעוזרים שהביא איתו ולעיתים עם כמה מבכירי המשרד, או עם חברי ליכוד שהגיעו לביקורים. במה הם עסקו שם? אינני יודע. כנראה לא ממש בענייני משרד החוץ. הניירת הלכה והצטברה על השולחן, וכל העבודה השוטפת נפגמה".
בינתיים, מרחב ולוברני המשיכו לעסוק בהעלאת יהודי אתיופיה. והשר? "בכל התקופה שבה הייתי מעורב בהעלאת יהודי אתיופיה, שר החוץ כמעט שלא התעניין במה שקורה שם".
כאשר מרחב ולוברני הצליחו לגייס את הכספים שדרש מגניסטו, הם שיכנעו את ראש הממשלה שמיר ואת צמרת צה"ל לקחת סיכון עצום ולצאת לפעולת העלייה. כוחות ישראליים בפיקודו של אמנון ליפקין-שחק ז"ל נחתו בשדה התעופה באדיס ואיבטחו את יציאת היהודים. הפעולה שתיחקק בהיסטוריה כ"מבצע שלמה" נולדה. "זו הייתה סגירת מעגל מושלמת עבורי, שתחילתו כשליח המוסד לאתיופיה ב־1967. זה היה, מבחינתי, אחד המעשים הגדולים שעשתה מדינת ישראל".
ואיפה היה דוד לוי?
"בערב המבצע, כשידענו שלמחרת יתחילו הנחיתות בנתב"ג, וצוותי טלוויזיה ועיתונאים מכל העולם יגיעו כדי לחזות בתמונות הנפלאות של האלפים הרבים שיורדים מהמטוסים, הצעתי לשר להגיע בבוקר לשדה התעופה כדי לקחת חלק באירוע ההיסטורי. לראות ולהיראות. ידעתי שהוא ישֵן כל לילה בבית־שאן, והצעתי כי לילה אחד ישן בביתו של אחיו, מקסים לוי, שהיה אז ראש עיריית לוד. שר החוץ דחה את הצעתי. בבוקר, בחגיגה הגדולה, הוא לא היה בנתב"ג, ומובן ששמו ותמונתו נעדרו מהסיקור הגדול בישראל ובמדינות רבות בעולם. בערב הוא קבע מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, כדי לתאר את חלקו במבצע הגדול. הגיעו שלושה עיתונאים. הוא לא סלח לי על זה, והאשים אותי ש'דפקתי' אותו, שאורי לוברני גנב לו את התהילה. שאיש לא יודע מה היה חלקו שלו במבצע".
מרחב הבין שזה הרגע לעזוב את תפקיד מנכ"ל המשרד. "אני קובע בצער", כתב במכתב ההתפטרות, "שלא עלה בידי, למרות כל הניסיונות, ליצור איתך ועם לשכתך הרגלי עבודה מסודרים, שיטת עבודה ואמון הדדי עמוק כמתחייב מעבודה כה אינטנסיבית בנושאים כה חיוניים. הרגלים אלה מהווים נר לרגלַי זה שנים רבות, ורק הם המאפשרים מיצוי מלא של הפוטנציאל הגלום במשרד. נבצר ממני להבין את הסיבות לכך שלא עלה בידי להגיע למיסוד משביע רצון של סדרי עבודה ואיני מבקש להיכנס לפרטים. אין זה לא לכבודך ולא לכבודי, ואני חרד לשניהם במידה שווה".
הרגעים הדרמטיים האלו, כמו אינספור אחרים, נחשפים במלואם באוטוביוגרפיה החדשה של ראובן מרחב "מקום במרחב, כשהאדם נפגש עם נתיבות ההיסטוריה" (הוצאת "ידיעות ספרים"), שנכתבה בסיועו של דני דור ומבוססת בחלקה גם על סדרת שיחות שערך הח"מ עם מרחב בעשור האחרון.
בשיחות הללו התברר לי כי מרחב הוא, למעשה, ההגדרה המילונית ל"משרת הציבור" (Civil Servant) המושלם. ממלכתי ונאמן למדינה מצד אחד, אבל לא חושש לבקרה מצד שני; שם את תפקידו בראש השולחן, אבל כאשר התפקיד סותר את ערכיו, לא יהסס לדפוק בעוצמה על אותו שולחן, לפעמים גם להפוך אותו.
במידה רבה, מרחב הוא גם סוג של פורסט גאמפ של מערכות הביטחון הלאומי והדיפלומטיה הישראלית: לאורך עשרות שנות שירותו - בשב"כ, במוסד, במשרד החוץ - הוא היה מעורב בשורת אירועים דרמטיים ביותר, שהפכו לחלק מרכזי בהיסטוריה הישראלית. הביוגרפיה של מרחב, הנקראת בנשימה עצורה, מגוללת סיפור מורכב, מפורט, חושפני ועתיר פרטים שלא פורסמו מעולם, על אודות מאחורי הקלעים של הצמרת הפוליטית, הדיפלומטית והביטחונית של ישראל, ומהווה הצצה נדירה למסדרונות שגם בעידן הנוכחי, עדיין נותרים רחוקים מעין הציבור.
הוא נולד בישראל והתחנך בקריית-ביאליק ובחיפה. הוריו הספיקו לברוח מגרמניה הנאצית רגע לפני שזה כבר היה בלתי אפשרי, אבל איבדו בשואה רבים מבני משפחתם. בפתיחת הספר הוא כותב על התמונות שעיצבו את חייו. "זיכרון חדר ההמתנה בבית ברחוב מלצ'ט 6 בשכונת הדר הכרמל בחיפה, שבו יושבים זה לצד זה יהודים, נוצרים ומוסלמים תושבי העיר, בריטים, דרוזים מהגליל, נכבדי בדואים מעבר הירדן, ואורחים מהסביבה. כולם מקבלים אותו יחס בהגיעם ומחכים שתיפתח דלת הקליניקה של ד"ר וולטר מנחם מרקוביץ – אבי. האם שם גיליתי את הצורך בכבוד הדדי ובשוויון בין בני האדם?"
אחרי שירות כלוחם בנח"ל ובצנחנים, כולל השתתפות בשורת פעולות תגמול ובמבצע קדש, הוא למד תואר ראשון במזרחנות באוניברסיטה העברית, שם גם היה גם ממקימי עיתון הסטודנטים המיתולוגי "פי האתון". אחר כך התגייס למוסד, כך לפחות הוא חשב. התהליך היה כל כך סודי, עד שבסופו התברר לו כי הוא בעצם איש שב"כ.
האיש שמיין את מרחב הודיע לו כי לאור ההשכלה המזרחנית שלו הוא יוצב בסקטור הערבי. לתדהמתו של המגייס, מרחב הודיע לו כי זה לא בא בחשבון. "הבהרתי שעל אף נכונותי לשרת את ביטחון המדינה, איני מוכן לפעול בסקטור הערבי כל עוד מתקיים הממשל הצבאי, 12 שנה אחרי הקמת המדינה", אמר. מרחב היה משוכנע כי בכך הסתיימו מגעיו עם השב"כ.
7 צפייה בגלריה
סוג של פורסט גאמפ של מערכות הביטחון הלאומי והדיפלומטיה הישראלית. ראובן מרחב
(צילום: יונתן בלום)
אבל בשירות לא רצו לוותר על הצעיר החוצפן וברוך הכישרונות, ושאלו אם הוא כן יהיה מוכן לעבוד נגד הריגול המזרח אירופי. "הרוסים", הוסבר לו, "עושים לנו את המוות". מרחב ענה שכן, ומצא את עצמו בגיל 27 כמי שאמור להילחם בגל המרגלים הסובייטיים שהציף את ישראל. בשטח, הוא גילה מציאות קצת אחרת. "הרוסים ניסו לגייס מדענים, במיוחד אנשי מדעי הטבע, פעילי סטודנטים, שנחשבו בעלי פוטנציאל לקידום במערכת הפוליטית, ועיתונאים שנחשבו ליעד מבוקש. אבל בפועל, איסוף המידע הגיע בסופו של דבר לתוצאות דלות".
אנשי המודיעין הרוסים נהנו בדרך כלל לשרת בישראל, אהבו את האווירה החופשית והיו ביניהם גם כמה שקיימו מערכות יחסים אינטימיות עם נשים מקומיות. "ברוב המקרים ידענו על כך, אבל בניגוד למצופה מארגוני מודיעין במצבים דומים, לא עשינו במידע האינטימי הזה כל שימוש מבצעי. אחת הסיבות לכך הייתה שהדבר עלול היה להתנקם בפעילות היהודית והישראלית בענייני יהדות בריה"מ, נושא שנזהרנו בו תמיד. הרוסים, כך למדנו, היו רגישים מאוד לכל פגיעה בהם. באחד הלילות חייל שרצה לחזור לבסיס, גנב רכב של דיפלומט רוסי ובדרך לבסיס נרדם והתהפך עם הרכב. הרוסים היו משוכנעים שמדובר בפעולה שאנחנו יזמנו. כמה ימים לאחר מכן, במוסקבה, נגנב רכב של דיפלומט ישראלי, ונמצא הפוך באחד הרחובות. עין תחת עין".
בגלל שהרוסים רצו לדעת הכל על הכל ולא בחלו בגיוסים, נתקלו אנשי השב"כ שעקבו אחריהם לעיתים בסיטואציות הזויות. "במקרה אחד, ערכה חוליית מעקב בדיקה שגרתית של גינה ציבורית באחת הערים, שידענו שהייתה חביבה על הרוסים כמקום מפגש עם מקורותיהם. במהלך הבדיקה, הגיעה לסביבת הגינה מכונית של השגרירות הרוסית, ונהגה התיישב על ספסל. כעבור כמה דקות ניגש אליו עובר אורח כבן 60 ופתח איתו בשיחה. אחרי כ-20 דקות קם האיש והלך לרחוב סמוך, בעוד הרוסי נשאר בגינה כמה דקות אחריו".
אנשי השב"כ עקבו אחרי הישראלי, בחשד שמדובר בסוכן שלא הכירו, עד לביתו. כשביררו מיהו הפלוני, התברר שהבחור מהספסל הוא מתמודד נפש, שנהג להגיע לאירועים שבהם נכחה גולדה מאיר, וניסה להתקרב אליה. מאיר ביקשה מראש המוסד איסר הראל שיבדוק מי האיש שמטריד אותה. הרוסים, מצידם, בלעו בשקיקה את סיפורי המעללים שרקם.
אבל היו גם כאלו שאכן ביקשו לאסוף מידע עבור הרוסים, ואת חלקם מרחב וחבריו "הכפילו", כלומר הפכו לסוכנים כפולים. מבצעי ההכפלה הללו דרשו לא אחת פתרונות יצירתיים. אשתו של אחד ה"מוכפלים", למשל, החלה לחשוד בבעלה, ודרשה לדעת מדי שעה מהו מיקומו. "זה שהקשה על תיאום פגישות התדרוך והתחקור שלנו עימו", נזכר מרחב בחיוך.
אז מה עשיתם?
"קבענו לו סדרת 'טיפולי שיניים' כביכול במרפאה ידידותית, ובכך הבעיה באה על פתרונה".
אחד מאותם "מוכפלים" של מרחב היה מי שכונה בתיקי הקג"ב הסוכן "תפוז", כוכב עולה בשמי העיתונות בישראל באותה תקופה. אחד מאנשי הביון הסובייטי גייס את "תפוז" ב-1965, והעביר אותו להפעלת ראש השלוחה של הקג”ב בישראל, יורי קוטוב. לימים יהפוך "תפוז" לעיתונאי בכיר מאוד. "תפוז" אישר בעבר את הפרטים כי גויס, וסיפר כי זה קרה במסיבה, שבה הוצגו לו "דיפלומטים סוביטיים". אחר כך זומן לפגישות עימם. "פגשתי את ה'דיפלומטים הרוסים', שהבולט והחשוב בהם היה יורי קוטוב, במסעדות ובתי קפה שונים בתל־אביב, הרבה פעמים בתי קפה בטיילת", סיפר "תפוז". "בתחילה השאלות היו תמימות. הם ביקשו שאסביר להם את פירוש הפילוג של רפ"י ממפא"י. בפגישה השנייה או השלישית הם כבר רצו יותר, שאלו שאלות רציניות ועמוקות ואפילו התעניינו במסמכים. קוטוב הביא לי בקבוק וודקה משובחת, ואז צילצלו אצלי הפעמונים. פניתי לראש אגף אבטחה של אחת המפלגות, שהיה איש שב"כ לשעבר, והוא מיד התקשר לשב"כ שפגשו אותי. הם הודו לי מאוד וביקשו שאמשיך את הקשר".
את מבצע ההכפלה של "תפוז" ניהלו שני אנשי שב"כ: האחד הוא מרחב, השני הוא ראובן חזק, שיהפוך לימים לסגן ראש השירות ויהיה אחד מהפורשים שפוצצו את פרשת קו 300. "זה היה אחד מהמבצעים הבולטים שניהלנו באותה תקופה", אומר מרחב. "'תפוז' היה מצוין בתפקידו והריגול התאים לו כמו כפפה ליד. הרוסים נתנו בו יותר ויותר אמון, ובנו אותו להיות אחד הסוכנים שלהם במזרח התיכון".
בעקבות מלחמת ששת הימים ניתקה בריה"מ את קשריה הרשמיים עם ישראל, והשגרירות בתל-אביב ננטשה. זה ממש לא הפריע לקג"ב לחשוב שהוא ממשיך להפעיל את "תפוז" מבסיסו החדש בארץ, אבל גם אז הכל נעשה בפיקוח ובהנחיה של השב"כ.
הסוכן החשוב ביותר שמרחב הפעיל באותה תקופה היה ויקטור גרייבסקי, עיתונאי יהודי-פולני. גרייבסקי יהיה אחראי להישג המזהיר ששם את קהילת המודיעין הישראלית על המפה העולמית: הוא השיג את "הנאום הסודי" של ניקיטה חרושצ'וב ב־1956, שבו הוקיע את פשעיו של סטלין. גרייבסקי ומרחב הפכו לחברים בנפש. "ויקטור היה אחד הבולטים ביותר באנשי המודיעין שהכרתי בכל המובנים, אם לא הבולט מכולם", אומר מרחב. "אהבתי אותו כחבר, כאדם מיוחד וכפטריוט ציוני-ישראלי מסור. הפגישות איתו היו רוויות בחוכמת החיים שלו ובלקחים שהפקנו, בהומור המשותף, ובמיטב המשקאות ובהם אחוזי אלכוהול נאותים, כהרגלו של ידידנו".
גרייבסקי הופעל במשך 15 שנה, פרק זמן ארוך מאוד עבור סוכן כפול.
ב-1967 עבר מרחב למוסד, שם שימש בשורת תפקידים בכירים. חלקם הגדול נוגע ליחסים החשאיים שבין המוסד ושירותי מודיעין זרים אחרים. באותם ימים גילה מרחב כי מערכת הביטחון הישראלית, בראשות שר הביטחון שמעון פרס, רקמה עסקת ענק עם איראן של השאה: מיליארדי דולרים עבור שורת פרויקטים אדירים, ובראשם פיתוח מטוס קרב משותף. מרחב: "נחרדתי. האמנתי עתה בכל לב כי חובתי לנסות לחשוף את הדברים שבעלטה ולהתריע בשער. אמנם המשטר נראה באותם ימים יציב, אך ראיתי בבירור כי כל המערכות במדינה הענקית והמורכבת הזו תלויות בשליט יחיד המחזיק בהגה באופן ריכוזי קיצוני בלי מערכות חברתיות שאוהדות אותו. חשבתי שאם השאה יודח על ידי שליט קיצוני, עלולים הדברים להשתנות בן לילה, ואמצעי הלחימה והידע לייצורם שסיפקנו לאיראנים עלולים להיות מופנים נגדנו באבחת החרב המתהפכת".
מרחב ניסה להתנגד ולהביע את חששותיו, אבל איש, כולל ראש הממשלה רבין, לא שוכנע. "כולם אמרו שהאילוצים הכספיים הם שהכריעו את הכף. כולם הביעו שביעות רצון מן השותפות במפעל הגדול, שיחזק את הקשר בין שתי המדינות ויסייע לישראל ולצה"ל להתגבר על מצוקה כלכלית משמעותית".
ב־13 במרץ 1978 המריא מטהרן מטוס מנהלים מפואר בטיסה חשאית, ועליו שני נוסעים מודאגים: אורי לוברני, שגריר ישראל באיראן; וראובן מרחב, ראש נציגות המוסד במדינה. הם היו בדרכם לפגוש את שליט איראן, הוד מעלתו השאה, ששהה במעון הנופש שלו באי קיש, 19 קילומטר מהחוף האיראני. הם היו מודאגים מהתגברות ההפגנות והתפוררות השלטון.
מה ראיתם שם?
"זה היה אזור הנופש של כל בכירי השלטון. השחיתות המדהימה חגגה מסביב. שנינו, אורי ואני, התרשמנו מאוד לרעה מאווירת הנהנתנות המופקרת ששררה במקום. היה שם מסלול נחיתה לקונקורד, שבא פעם בשבועיים מפריז, ובבטנו מעדנים מיוחדים לאורחים נכבדים. על יד הארמון היו דירות נופש של שרים ופקידים בכירים, שנרכשו ב־400 אלף דולר לשני חדרים, רק כדי להסתופף בצילו של הוד מלכותו. היו שם חנויות דיוטי פרי, חנויות פנינים ויהלומים, בוטיקים מצרפת עם האופנה האחרונה, מגרשי גולף ענקיים שהושקו בעזרת ציוד ישראלי. וגם זונות מצרפת, יבוּא אישי, לא חסרו. בעצם, כל מה שכסף יכול לקנות".
מרחב שם לב לעוד משהו: "אלפי החיילים שהוצבו על אדמת האי כדי להגן על השאה וצמרת שלטונו היו חיילים סדירים. חשבתי לעצמי שהם חוזרים הביתה ומספרים למשפחות העניות והמסכנות שלהם על מה שראו, על איך מתנהלת ההנהגה שלהם. חשבתי שכך זה לא יחזיק מעמד".
השאה עצמו נראה מבולבל וחלש. השניים לא ידעו באותה עת כי הסרטן מתפשט בגופו וימיו ספורים. בשובם ארצה, ניסו להזהיר שמשהו קורה באיראן, ושהשלטון מתפורר. האזהרות נדחו על ידי המודיעין הישראלי והאמריקאי. שם היו בטוחים שהשלטון יציב, וכי איראן תישאר לעולם ידידת ישראל וארה"ב.
מרחב הפסיד בקרב ההוא, אבל ככל הנראה העובדה שחומייני עלה לשלטון ב-1979 ולא שנתיים מאוחר יותר, מנעה מאיראן להיות חמושה היום במערכות נשק שיכולות לפגוע במדינת בישראל, שזו עצמה סיפקה לה. "ישראל התעוררה באחת מחלום בלהות שעלול היה להותיר בידי האיראנים אמל"ח שיכול היה להזיק לה. וכך נמנע מאיתנו יום כיפור מתוצרת עצמית".
מהר מאוד התברר שצדקתם בקשר להתמוטטות השלטון.
"הייתי אופטימי מדי. איש מאיתנו לא שיער אז כי הסוף יהיה מהיר כל כך. לאחר חצי שנה בלבד הכל קרס".
גם האזהרות שלו על מה שיתרחש רק כמה שנים אחר כך בלבנון נפלו על אוזניים ערלות. בשובו מאיראן, מונה מרחב כראש המחלקה במוסד שאחראית על כל המזרח התיכון. מרחב קיבל בירושה את הקשר עם הנוצרים בלבנון. "בתחילת הקשר איתם לקחתי כדור נגד בחילה - והמשכתי", הוא אומר, "כי האויב של אויבי הוא ידידי, והם באמת סייעו לנו נגד אש"ף. אך ככל שחלפו הימים הגעתי למסקנה כי החיבור עם אנשים כאלה יכול להוביל רק לאסון. במקום שאנחנו נשפיע על האזור שלנו, על לבנון, להיות מדינה של שלום ודמוקרטיה, משהו מהרעל הלבנוני פיעפע לתוכנו".
מהר מאוד הכדורים נגד בחילה הפסיקו להשפיע. בספרו חושף מרחב פגישה שהתקיימה ב־12 ביוני 1979 במלון דן בחיפה. למלון הגיע שליחו המיוחד של בשיר ג'ומייל, מפקד הפלנגות הנוצריות. מרחב היה שם עם דוד קמחי, מפקד אגף "תבל" במוסד. לאחר שיחה כללית קצרה, השליח ניגש לעניין שבגללו התקיימה הפגישה: לטענתו לא יהיה איחוד בין הנוצרים כל זמן שרוברט פרנג'יה, בנו של הנשיא לשעבר, חי. לדבריו, פרנג'יה היה בעצם שתול של הסורים. מרחב: "היה ברור שהוא מבקש מאיתנו אישור, אם לא השתתפות בפועל, בחיסול שהם מתכננים כדי להשתלט על כל הכוחות בעדה".
ומה חשבתם?
"דייב (קמחי) אמר כי נצטרך לשקול את הדברים, אך הוא לא דחה את הרעיון על הסף. אפילו ניתן כבר שם לפרויקט חיסולו של רוברט פרנג'יה: 'ספידו'. למה ספידו? כי זה מה שהיה כתוב על התיק שאיתו הגיע השליח לפגישה".
"הסכם גרעין עם איראן חייב להיות מבוסס על תחנות ברורות, ומעקב ובקרה בדרגות החמורות ביותר לוודא ביצוע של ההתחייבויות שייקחו על עצמם. אם אין ביצוע, חייבים לבטל את הכל ולחזור לנקודת המוצא. כל הסכם עימם חייב להעמיד אותם במבחן יום-יום ושעה-שעה ולצאת מנקודת הנחה שהם ינסו לשקר ולהסתיר"
ואתה?
"שמעתי את הדברים והזדעזעתי. ביקשתי מהאורחים סליחה וסרתי עם דייב לחדר האמבטיה. הבעתי את חששותי מפני מעורבות כלשהי בסכסוך הפנימי בעדה".
השניים חזרו לחדר וקמחי אמר שישראל תצטרך לשקול שוב את הנושא, וכך הצליח מרחב למוסס את המהלך. אבל קמחי עדיין האמין שהפתרון ללבנון הוא הנוצרים. "דייב קמחי, איש מוסד ותיק ומיומן, פשוט הלך שבי אחר הפלנגות ומנהיגיהם. הייתי עד לכך פעם אחר פעם. דייב לא הפנים את העובדה, שבמקרים רבים מדובר לא רק בפטריוטים אידיאליסטים, לוחמי חופש וחירות, אלא באנשים הפועלים כחברי כנופיות לכל דבר. הוא לא הבין כי בשעות הלילה רבים מאנשי ג'ומייל מנהלים את עסקיהם הרגילים מסחר וחלפנות, ואינם בוחלים גם ביצוא סמים ובהימורים בקזינו, ובבוקר הם שבים ולובשים מדים מנומרים. הם שואפים להצטייר בעינינו כמי שנחושים בדעתם להילחם בפלסטינים עד טיפת הדם האחרונה, אבל לא זו שלהם".
ומה עשית אחרי האירוע במלון?
"הייתי בטוח שדייב עצמו, כאיש נבון ומנוסה, יפנים את הלקח, ולפיכך נותר תוכן הפגישה במלון דן בינינו בלבד. ואולם, לצערי העמוק, התפתחו הדברים אחרת".
קמחי יצא לפגישה עם אבי המשפחה פיר ג'ומייל בתוך לבנון בניגוד להוראות, ואחר כך גם סיפק לפלנגות נשק בלי אישור. ראש המוסד יצחק חופי הדיח אותו באופן משפיל לעיני עמיתיו. אבל מחליפו כראש "תבל", מנחם (נחיק) נבות, דגל גם הוא בשיתוף הפעולה ההדוק עם הנוצרים. שלושה שבועות לאחר החילופים, ב־7 ביולי 1980, ביצעו הפלנגות סוג של הפיכה: הם ניטרלו באלימות את כל הפלגים הנוצריים היריבים להם ו"איחדו" אותם תחת שליטתם המוחלטת. "הפלנגות גם לא חדלו ממאמצים לנסות להעמיק את מעורבותנו, וכל האמצעים היו כשרים לכך בעיניהם".
"אמצעים כשרים" כללו סיפורים על טבח. בסתיו 1980 שיגרו הפלגנות אזעקת מצוקה כי הסורים רוצחים נוצרים בעיירה זחלה שבבקעת הלבנון. מרחב: "מכיוון שלנו לא היה מידע על כך ודבר לא פורסם בתקשורת, הבעתי בפני נחיק את חששותיי מהסכנה שבהסתבכות עם הנוצרים". נבות חשב שיש לסייע לנוצרים מיד. מרחב אמר שצריך לבדוק. לימים יתברר כי מרחב צדק וה"טבח" היה פרובוקציה של הפלנגות, אבל הפיצוץ בין השניים היה בלתי נמנע. מרחב הודיע כי יעשה שקר בנפשו אם יישאר בתפקיד. "הצטערתי מאוד על הנסיבות שהביאו לפרישתי ועל כך שאיש מאלה שהערכתי את דעתם מבין בכירי המוסד, למעט חקה (יצחק חופי), לא מצא לנכון לשאול לסיבות להחלטתי, ואולי להושיט לי יד, מה שהוסיף על תחושתי הקשה".
אחרי כל כך הרבה שנים של שירות, רק שלושה גמלאים מהמוסד התקשרו למרחב, אחד מהם ראש המוסד הקודם צבי זמיר, שאמר למרחב שהוא רואה בו מועמד עם סיכוי מצוין להיות ראש המוסד יום אחד.
אבל פרשת בכל זאת.
מרחב שומר על דיפלומטיות: "זה איננו מהדפים המזהירים בתולדות הארגון עתיר הזכויות וההישגים הזה, שישראל חייבת לו כל כך הרבה, ואשר הייתה לי הזכות להימנות על שורותיו".
מרחב פרש מהמוסד ב-1981, על רקע פרשת לבנון, וגילה לחרדתו כשנה מאוחר יותר שכל חששותיו התממשו. הוא עבר למשרד החוץ, היה בין השאר קונסול ישראל בהונג-קונג ומאדריכלי הקשר לסין, וכאמור הפך למנכ"ל המשרד, תפקיד ממנו התפטר אחרי העימות עם השר דוד לוי. אחר כך היה מנכ"ל משרד הקליטה, וכיהן בשורה ארוכה של משרות חינוך וייעוץ. בין השאר היה היועץ של אהוד ברק בקמפ דיוויד.
מעטים מכירים את האיראנים כמוך. מה אתה חושב על הסכם הגרעין המתרקם כרגע?
"באופן העמוק ביותר, ובגלל שהשיעים היו נרדפים כל כך הרבה שנים, הם פיתחו תרבות של הסתרה. קשה עד בלתי אפשרי מבחינתם לומר את האמת בצורה ברורה. אני בעד הסכם, אבל הוא חייב להיות מבוסס על תחנות ברורות, ומעקב ובקרה בדרגות החמורות ביותר לוודא ביצוע של ההתחייבויות שייקחו על עצמם. אם אין ביצוע, חייבים לבטל את הכל ולחזור לנקודת המוצא. כל הסכם עימם חייב להעמיד אותם במבחן יום-יום ושעה־שעה ולצאת מנקודת הנחה שהם ינסו לשקר ולהסתיר".
גם השב"כ, גם אמ"ן וגם המוסד, נסמכים היום יותר ויותר על טכנולוגיה, סייבר וסיגינט, ופחות על מודיעין אנושי, המרגלים המוחדרים או הסוכנים המופעלים של פעם. הם מפספסים פה משהו?
"פעם היה רק את המודיעין האנושי - משה היה צריך לשלוח 12 מרגלים וגם בתקופה שלי במוסד התבססנו בחלק גדול מאוד מהפעמים על היומינט (הקיצור המקובל ל"מודיעין אנושי" – ר"ב). הטכנולוגיה מחליפה חלק גדול מהצורך הזה, אבל ממש-ממש לא את כולו. באופן הכי חד-משמעי, אין תחליף למודיעין אנושי שיבוא מתוך הרמות הגבוהות ביותר של תהליך קבלת ההחלטות של היעד. ככל שמתקרבים לליבת הסוד וצמרת המדינה, בחלק מהמקרים רק מקור אנושי יביא את המידע הקריטי מהצמתים הללו".
אם היית יכול לתת עצה אחת לדדי ברנע, ראש המוסד הנוכחי, מה היא הייתה?
"אתה שומר סף ואתה יודע דברים שאחרים לא יודעים. חשוב שתשמור על אמת מידה מוסרית גבוהה ואם אתה חושב שמקבלי ההחלטות הולכים לכיוון שגוי, אל תתבייש, דפוק על השולחן ותעמוד מולם. זה קשה, אני יודע. החוגים הביטחוניים שלנו בנויים כמו מועדון חברים וקשה מאוד לצאת נגד האחווה הזו, אפילו אם אתה איש חזק מאוד. חקה היה כזה, אבל מול החיבור העוצמתי בין רפול ושרון שעשו את כל השטויות האפשריות בדרך לפלישה ללבנון, אפילו הוא לא הצליח לעמוד מנגד. זו הייתה טעות גדולה של המוסד ושומרי סף אחרים שלא הצליחו לעמוד נגד הדרג המדיני, ושלא מנעו אסון גדול".
