במשפחתו של שלום רוטבן עדיין המומים מההתפתחויות האחרונות, שהובילו לאיתורו וחזרתו של הבן האובד, שנתיים אחרי הפעם האחרונה שבו ראו אותו. "שלום חזר הביתה, וזה הכי חשוב", אמר אמש (יום חמישי) אחיו יוסי ל-ynet, ונאנח. "הוא עבר בדיקות בבית החולים, ואנחנו מצפים שעכשיו הוא יקבל סוף סוף טיפול הולם".
לפי המשפחה, שלום רוטבן היה עד לפגיעת רקטה בבניין בקריית מלאכי במבצע עמוד ענן. הוא חזה לדבריהם בגופות של שלושת ההרוגים מאותו מקרה, שאותם הכיר באופן אישי, וגם בפינוי הפצועים משם. מאז אותו רגע, אומרים במשפחה, רוטבן שהיה אז רק בן 16 לא שב להיות אותו הדבר. הוא הפסיק לדבר, הפך פוסט-טראומתי ו"נעלם" 15 פעמים. בפעם ה-16 הוא כבר לא אותר - עד שלפני 24 ימים נמצא ברחובות עמאן כשהוא מבולבל, והועבר לבית חולים פסיכיאטרי, שם הצליחו לדובב אותו ערבים-ישראלים.
"אני לא רוצה את הפעם ה-17", אמר אחיו. "אנחנו רוצים את שלום מאוזן ובריא. עברנו שנתיים של גיהינום, נגמרנו". ומשפחת רוטבן לא לבד: הטיפול הלקוי במתמודדי נפש ובנפגעים פוסט-טראומתיים בישראל מתבטא שוב ושוב באירועים קשים, דוגמת המקרה שבו נורה למוות מיכאל חסן (34) בנתניה. אבל, גם במציאות היומיומית משפחות רבות מרגישות לגמרי לבד במערכה, כשהמדינה לא מספקת מענה להתמודדות היומיומית המורכבת שלהן.
לדברי רוטבן האח, עוד לפני ההיעדרות האחרונה, "פנינו לכל הגורמים במשרד הבריאות כדי שיעזרו לנו לטפל בו, כי לנו אין את הכלים. לא התייחסו אלינו. אנחנו מרגישים מופקרים. שלום סובל מפוסט טראומה ברמה הכי קשה, ואנחנו לא רוצים שיזרקו אותו".
"עד עכשיו פשוט לא התייחסו אלינו", הוסיף האח. "נאלצנו להתמודד לבד ושילמנו מחיר יקר, פעם אחר פעם. זה עלה לנו בבריאות, אבא שלי חלה בגלל זה. מגיע לשלום חיים שקטים, הוא בן אדם מתוק שצריך עזרה. וגם לנו מגיע לחזור לחיים".
מנגד, רוטבן הודה לעמותת "בלעדיהם", שליוותה את המשפחה בשנתיים האחרונות. בנוסף ולמרות הכעס הודה רוטבן גם משרד החוץ שסייע באיתורו של אחיו, לקונסולית ישראל בירדן גלי יצחק ולמנהלת המחלקה לישראלים בחו"ל ענת אביתר. "הם הצילו אותנו", אמר.
אמו הודתה באופן אישי לכאמל טלאקאת, שהיה הראשון שהצליח לדובב את רוטבן בבית החולים, ואף כתבה לו בשיחה ביניהם: "אני מהיום אתפלל כל יום שתצליח, שימחת אותי כמו שבחיים לא שמחתי. אני רוצה שתבוא אליי לארוחה כשתהיה בארץ".
טלאקאת, סטודנט לסיעוד בירדן, סיפר ל-ynet כי "מנהל המחלקה שאל אותי אם אני יודע עברית, והשבתי בחיוב. נכנסתי לרוטבן, התחלתי לדבר איתו בעברית ולכתוב לו במחברת מאיפה הוא, מאין הוא הגיע ומה מספר הטלפון שלו. אחרי שניסיתי הרבה פעמים הוא כתב לי, ונתן את המספר של אמא שלו. התקשרתי אליה והודעתי לה שיש לה בן בירדן שנאבד, הם שלחו לי את כל הפרטים שלו ואמרתי שיתקשרו לשגרירות בישראל. בהתחלה הוא פחד לדבר איתי עברית, אבל אחרי שעשינו שיחת וידאו עם אמא שלו הוא התחיל לדבר איתי. זה היה מאוד מרגש, אני מבסוט מכל הלב וגאה בעצמי. הבאתי לו אוכל וניסיתי להרגיע אותו".
באחד הדפים שעל גביהם שוחחו הישראלים עם רוטבן, כתב לו אחד מהם את שמו ואמר לו: "אני מהארץ, אל תפחד. אנחנו רוצים לעזור לך". רוטבן השיב: "אמא רוצה שאני אחזור הביתה". בתחילת המכתב הוא אף כתב "זה אמא שלי", והוסיף ציור של לב.
שרה, אחותו של רוטבן, סיפרה אתמול ל-ynet כי "פגיעת הטיל בבניין הרסה לו את החיים. הוא ראה הכול, את ההרוגים ואת הפצועים, והכיר את כולם. היום קרה לנו נס". לדבריה, "אני נרגשת, רק רוצה לחבק אותו. לא שמענו ממנו שנתיים. מהרגע ההוא בעמוד ענן הוא הפסיק לדבר, הסתגר בחדר ולא דיבר. תקופה ארוכה הוא היה נעלם וחוזר, שוב ושוב. לא היה לנו אות חיים ממנו בשנתיים האחרונות, וכבר לא האמנו שהוא בחיים. עברנו הרבה, אח שלי התחתן בתקופה הזאת ורק בכינו".
אחרי שרוטבן אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי, ניסו אנשי הצוות לדובב אותו, וכשהבינו שהוא מדבר עברית החליטו לסייע בערבים-ישראלים שלומדים רפואה בירדן. אלה הצליחו לשוחח עם רוטבן על גבי דפי נייר, וכך גילו ממנו מה מספר הטלפון של אמו - ויצרו איתה קשר. תהליך הזיהוי של רוטבן נמשך כמה ימים, וכעת הוא שב לארץ. ראש יחידת הכלבנים, מייק בן יעקב, סיפר כי תהליך הבאתו לארץ היה ממושך וביורקרטי - ובשלב מסוים נכנס לתמונה הנשיא יצחק הרצוג באופן אישי, כדי להביא לשובו של רוטבן לארץ לפני חג השבועות.
"אמא של רוטבן אישה חולה, והיא גם נסעה לירדן", סיפר בן יעקב. "כשאח שלו יוסף ואמא שלו ראו אותו אתמול – זה כמו החיבור בין יוסף לאחיו. איזה בכי של שמחה, הם היו בטוחים שכבר לא יראו אותו. מה אפשר לצפות אחרי שנתיים?".
פורסם לראשונה: 22:20, 25.05.23
