לפי סקרים פלסטינים, חלק גדול מהאוכלוסייה ברצועה ובגדה חושבים שחמאס יכול לנצח במלחמה. אך מהו הניצחון בעיני הטרוריסטים?
לפני כחודש פרסם ד"ר מחמד עבאס נאג'י ממכון אל־אהראם למחקרים מדיניים ואסטרטגיים במצרים מאמר, ובו טען כי המלחמה בעזה מתארכת בשל התפיסות של שני הצדדים, ישראל וחמאס, לגבי המושגים "אִנְתִצַאר" (הניצחון) ו"הַזִימַה" (תבוסה). החלק החשוב במאמר עוסק בניתוח השאלה מהו הניצחון מבחינתו של ארגון הטרור. לטענתו, לא מדובר רק בשחרור כל האסירים מהכלא הישראלי: "סיום המלחמה ללא הגשמתה של המטרה המוצהרת שלה - חיסול חמאס - תיחשב על ידי גורמים רבים לתבוסה של ישראל, בראשם חמאס עצמו, וכמובן איראן והמיליציות האחרות שלה, אשר נטלו חלק במלחמה". במילים אחרות: ניצחון מבחינת חמאס יהיה לא להפסיד, כלומר עצם ההישרדות תיחשב לניצחון.
ניתוחו של ד"ר נאג'י תואם "ניצחונות" אחרים בהיסטוריה של מלחמות ישראל עם מדינות וארגונים באזורנו. לפי אותו ההיגיון, כל סבב שניהל צה"ל בשנים האחרונות עם חמאס הסתיים מבחינתו של ארגון הטרור ב"ניצחון", כי הארגון המשיך להתקיים ואף התעצם - כאילו מדובר בכוחות שקולים המקיימים הרתעה הדדית. ב־2006 שמענו מחיזבאללה אפילו על "ניצחון אלוהי" נגד צה"ל, כאשר הצבא החזק ביותר במזרח־התיכון לא הצליח לחסל את ארגון הטרור השיעי. מאות הרוגים? אלפי הרוגים? הנתון אינו רלוונטי לעניין מושג הניצחון.
במצרים נבנה מוזיאון "פנורמת אוקטובר" לציון הניצחון במלחמת יום הכיפורים, וגם בדמשק נבנה "פנורמת תשרין". זאת, למרות שצה"ל התקרב בסוף מלחמת יום כיפור כ־100 ק"מ מקהיר וכ־40 ק"מ מדמשק. לתוצאה הסופית ועשרות אלפי ההרוגים בצד הערבי אין שום משמעות מבחינתם
גם במלחמות ישראל התפארו מנהיגים בעולם הערבי ב"ניצחונות", בעיקר במלחמת יום הכיפורים. במצרים נבנה מוזיאון "פנורמת אוקטובר" לציון הניצחון, וגם בדמשק נבנה "פנורמת תשרין". זאת, למרות שצה"ל התקרב בסוף מלחמת יום כיפור כ־100 ק"מ מקהיר וכ־40 ק"מ מדמשק. לתוצאה הסופית ועשרות אלפי ההרוגים בצד הערבי אין שום משמעות מבחינתם, אלא רק לרגעי התהילה הזמניים - הכיבוש הקצר של חלק מהגולן וחציית התעלה לסיני. המשמעות העיקרית נעוצה בהפתעה, בהלם ובבלבול שהצליחו צבאות סוריה ומצרים להטיל על ישראל ברגעים הראשונים. על כן, יש לצפות שגם הפלסטינים יקימו בעתיד את "פנורמת מבול אל־אקצא" - מבנה ניצחון לציון 7 באוקטובר.
בינתיים הצליח חמאס למנוע מישראל את שני המרכיבים של הניצחון: השבת החטופים, וחיסול הארגון. ההישג השני קשור בהכרח בכיבוש צה"ל את המעוז האחרון של חמאס ברפיח. בתרגיל העיכוב של כיבוש רפיח השתתפה נסיכות קטאר, נותנת החסות של חמאס, על ידי יצירת אשליה של התקדמות במשא ומתן לשחרור החטופים. במקביל לשיחות בדוחא, הכריזו ראשי חמאס בשפה הערבית בקול ברור כי התנאים לעסקה הם הפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל מכל הרצועה. אך ישראל נפלה בפח ודחתה את כיבוש רפיח: קודם המתינה לרמדאן, אח"כ ליום אל־קודס, ל"ליל הגורל", ל"יום האדמה", לעיד אל־פטר, ומה אחר כך רק אללה יודע. עד כה היה צריך כבר להסתיים כיבוש רפיח, או לכל הפחות פינויה של האוכלוסייה האזרחית לקראת כיבושה המהיר של העיר (שהרי מדובר בשטח קטן ביחס לשאר הרצועה). במקרה כזה, ניתן היה לצפות שהמשא ומתן היה מתנהל אחרת לחלוטין, וניתן לשער שהתנאים היו שונים ממה שמוצב לפתחנו כעת. אולי עדיין לא מאוחר לכך.
אמנם ארצות־הברית מתנגדת למבצע ברפיח, אך הניסיון ההיסטורי מלמד שהיא ככל הנראה תברך על התוצאה, אם ייעשו לפני כן הצעדים הנכונים לפינוי האוכלוסייה האזרחית. אם היינו תלויים באישורה של ארצות־הברית, היה לסדאם חוסיין בעיראק ולבשאר אל־אסד בסוריה נשק גרעיני. יתר על כן, ישראל לא זכתה לתמיכה אמריקאית בנקודות הכרעה היסטוריות, כמו בהכרזה על קום המדינה ב־1948 וביציאה למלחמת ששת הימים ב־1967, אך האמריקאים ברכו על הצעדים הללו בדיעבד.
השארת רפיח תהיה מה שנקרא בערבית "מִסְמַאר ג'וּחַא" (המסמר של ג'וחא), "חצי עבודה", עניין שלא הושלם עד סופו ועל כן מביא בסופו של דבר לכישלון. ההיסטוריה של האזור מלאה בדוגמאות כאלה. בהיסטוריה המוסלמית זכורה במיוחד ההחמצה של המנהיג סלאח א־דין, שכבש את כל ממלכת הצלבנים ב־1187 אך ויתר על כיבושה של עכו לאחר ששבו אליה הצלבנים, שטח קטן יחסית. טעות זו אפשרה לצלבנים לשוב לארץ דרך עיר הנמל וליזום עוד מסעי צלב מוצלחים. אגב, בעכו הצלבנית של 1191 לספירה היו אסירים שסלאח א־דין רצה לשחרר בעסקה. אך עיכובה של ההחלפה הביא להוצאתם להורג של כל השבויים המוסלמים בעכו - ובתגובה הוציא להורג סלאח א־דין שבויים צלבנים רבים.
בניגוד לסיפור עכו והצלבנים, במלחמה בעזה אין מדובר בשני צבאות שקולים, אלא במלחמה נגד ארגון טרור רצחני - והיתרון של צה"ל עצום. חטופים רבים עדיין חיים, ככל הנראה בתת־קרקע צמוד להנהגת חמאס, כדי לשמש להם מגן אנושי. טיהור רפיח אינו משימה בלתי אפשרית. הניצחון אינו בגדר חלום רחוק, והוא עדיין בר השגה. מה שחסר כעת הוא החלטה ומנהיגות נחושה.
ד"ר ירון פרידמן הוא חוקר ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח־התיכון והאסלאם באוניברסיטת חיפה, ומנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח־התיכון"
