איך מנהלים מערכת חינוך תחת מלחמה? זה האתגר המרכזי של אנשי החינוך מאז ה-7 באוקטובר, כאשר עבור חלקם הקושי הוא לא רק התכנים והריכוז של התלמידים אלא ממש בעיות של מבנים פיזיים והאתגר להמשיך לנהל מערכת גם הרחק מהבית. אנשי חינוך דיברו על הנושא בוועידת החינוך של ynet ו-"ידיעות אחרונות" ששודרה בשידור ישיר באתר.
ועידת החינוך 2024 - פאנל חינוך בזמן מלחמה
(צילום: ירון ברנר)
עופר זפרני, מנהל תיכון דנציגר בקריית שמונה, סיפר כי "אחרי הפינוי, כאשר בדקנו איפה נמצא כל תלמיד מצאנו שאנחנו מפוזרים ב-400 יישובים, והתלמידים שלנו השתלבו בכ-110 מרכזים חינוכיים, וזו מציאות שמשרד החינוך, רשת אורט, הרשות המקומית מצאה את עצמה מול מציאות שאף אחד לא תכנן, ומכאן היה צריך לחשוב קודם כל איך מזהים ומבינים איפה נמצא כל ילד. בשלב הראשון זה באמת להבין שיש מקום בטוח לכל ילד, שאכן הוא נמצא במקום שהוא מרגיש שיש לו מי שדואג לו. לאורך זמן גם התפתחו פתרונות לימודיים חינוכיים. אחרי תשעה חודשים כאשר אנחנו בתוך המציאות הזו, אנחנו מבינים שיש כאן איזשהו אתגר שהוא באמת מורכב. ופה כל השותפים עושים את הכול".
מה המצב הרגשי והלימודי של הילדים היום?
"הילדים עייפים, מותשים. המשפחות שלהם, ההורים שלהם, הם הגיעו לאיזושהי נקודה של כמעט ייאוש. יש תקווה גדולה לחזור הביתה, יחד עם זאת יש הבנה שאי הוודאות הזאת יכולה להימשך לאורך זמן, וזו אי ודאות שמכרסמת ויוצרת סיטואציות קצה של ילדים שהולכים קצת לאיבוד כמו למשל ילד שהמשפחה שלו התפנתה, וההורים שלו יצאו לחל"ת, כי העבודה שלהם בקריית שמונה. רוב ההורים עובדים בקריית שמונה, ואין עבודה עכשיו. אז חלק מצאו להם פתרונות חלופיים, וחלק פשוט יושבים בבתי המלון. מעברי הדירות מטורפים".
מה שיעור הנשירה, הגלויה והסמויה?
"אני חושב שבהיבט הזה גם משרד החינוך, גם רשת אורט וגם הרשות המקומית עשו עבודה יוצאת מן הכלל. לא ויתרנו על אף ילד. ממש הייתה פה מלחמה של ילד-ילד. יחד עם זאת, יש ילדים שאמנם נמצאים בלופ, אבל לא נמצאים איתנו. אבל יש מעט מאוד ילדים, אני יכול להעיד על בית הספר שלי, שאיבדנו איתם קשר. כן בהקשר הזה אני יכול להגיד שיש ילדים, בעיקר הילדים היותר חלשים שבתוך בתי הספר קיבלו מענים דיפרנציאליים, קיבלו מענים פרטניים, מחנכים, מתרגלים, והמענים האלה לא יכלו להינתן במלואם במלחמה - הלכו לאיבוד".
מה ההיקף?
"אני מעריך שבערך חמישה עשר אחוז מהילדים הלכו לאיבוד בהיבט הזה שהם לא בלופ הלימודי. אבל לא ויתרנו עליהם בהיבט הזה שאנחנו שומרים איתם על קשר, ולא מוותרים עליהם במובן הזה שהם יודעים שאנחנו שם בשבילם. אני חושב שאם יש משהו שכן המלחמה הזו מייצרת הרבה מאוד צללים, אבל יש אור אחד שאפשר להגיד שמערכת החינוך ובית הספר ואנשי החינוך והצוות החינוכי שלי, יש משהו שאני יכול לשים עליו באמת מכל הלב, זה שאנחנו לא הנחנו לרגע את הרגל מהגז, ולא ויתרנו על אף ילד".
"אני לא חושב שזו שנה אבודה עבור ילדי קריית שמונה, בהיבט הזה שהרבה מאוד דברים הצלחנו לעשות, אבל אני חושב שזו שנה שתיחרט עמוק עמוק בלבם ובנפשם וברגשות שלהם. הם שילמו מחיר יקר מאוד בשנה הזו, וממשיכים לשלם אותו, ואני בטוח שגם כשנחזור הביתה תהיה לנו עבודה מאוד מאוד קשה כדי להחזיר אותם למסלול"
יש לך מספיק מורים? לא חסרים לך מורים?
"צריך להבין שברגע שהתפזרנו הילדים בדיוק כמו המורים התפזרו, וכאשר אני פתחתי מרכז חינוכי בתל אביב, נעזרתי במורים שהיו באזור תל אביב, שזה חלק קטן מאוד, וגם ניסיתי לגייס מורים נוספים. הפתרונות לא היו אידיאליים, היו מצבים שהיו חסרים לי מורים. אבל ניסינו לאסוף מן היקב והגורן במאמץ אחרון לקראת סוף השנה, כשהגיעו בחינות הבגרות והבנו שהילדים האלה, שלומדים בתנאים אחרים, הם לא לומדים כמו ילד ברעננה והרצליה, צריכים לגשת לבחינות הבגרות, יחד עם משרד החינוך, רשת אורט נתפרה חליפה מיוחדת לילדים האלה".
מה אתה יכול לספר לי על המפגש של הילדים מקריית שמונה עם התל אביביות?
"זה מפגש מאוד קשוח. קריית שמונה היא עיר קטנה, עיר מסורתית, עיר שקטה. קודם כל, אתה הולך ברגל מכל מקום למקום. המפגש הזה יש בו שני צדדים. מצד אחד, הוא מרתק והוא מסקרן, והוא מעורר. מצד שני הוא מלחיץ ומפחיד. יש משפחות שהסתגרו מתוך הדבר הזה, ויש ילדים שהלכו לאיבוד בתוך הדבר הזה, כי העיר תל אביב, ובכלל העיר הגדולה, יש בה פיתויים שילד שלא רגיל להם יכול בקלות ליפול לתוכם".
זו שנה אבודה עבור ילדי קריית שמונה?
"אני לא חושב שזו שנה אבודה, בהיבט הזה שהרבה מאוד דברים הצלחנו לעשות, אבל אני חושב שזו שנה שתיחרט עמוק עמוק בלבם ובנפשם וברגשות שלהם. הם שילמו מחיר יקר מאוד בשנה הזו, וממשיכים לשלם אותו, ואני בטוח שגם כשנחזור הביתה תהיה לנו עבודה מאוד קשה כדי להחזיר אותם למסלול, לביטחון, ולתחושת המסוגלות שהייתה להם לפני המלחמה".
ראש המועצה המקומית חורפיש, אנוור עאמר, הבית הראשון בחורפיש ממוקם שני קילומטרים מגבול לבנון, וכשניתנה ההנחיה להתפנות, אתם סירבתם. למה?
"נכון, פנו לכפר חורפיש כדי להתפנות על ידי פיקוד העורף, אבל הייתה ישיבה במועצה וקיבלו החלטה לא להתפנות. בתרבות הדרוזית אנחנו לא מתפנים מהמקום שאנחנו גרים בו. אנחנו נלחמים עליו, שומרים עליו. זה האדמה שלנו, ואנחנו לא מפקירים את זה, גם במצבים הכי קשים בעולם. זה משהו שהוא מובנה בדנ"א של כל דרוזי שהוא גר במקום המגורים שלו".
יש לכם כמעט 2,000 ילדים. מה המשמעות בפועל של ההחלטה?
"המשמעות היא מאוד מאוד קשה. אנחנו חשבנו שהמלחמה הזאת תהיה מלחמה של חודש, חודש וחצי, אבל לא תקופה ארוכה. האתגר הוא לקבל החלטות קשות מבחינת חינוך בעיקר וילדים, שהם חלקם לומדים בבתי ספר ללא מיגון".
אתם חוויתם רקטות? ירי מלבנון?
"חווינו רקטות, חווינו גם כטב"מים ויירוטים. במהלך כל התקופה הזאת הילדים שלנו, הפוך מאלה שהתפנו והיו בבתי מלון ובתל אביב, למדנו בתוך המקלטים, עשינו מבחנים בתוך המקלטים, אכלנו בתוך המקלטים. הילדים הקטנים רצו לתוך המקלטים בזמן שיש אזעקות ויש גם יירוטים, וזה ממש מציאות קשה מאוד בשביל ילד".
איך זה משפיע על הילדים מבחינה רגשית, מבחינה התנהגותית?
"ההשפעה היא קשה מאוד. אנחנו באמת במהלך תשעת החודשים האלה התמודדנו עם מצבים מאוד קשים מבחינת ילדים שמרטיבים, ילדים שבוכים, ילדים שהם מפוחדים, מכל האוכלוסיות, שהם נמצאים בתוך מקום שהוא גם לא ממוגן, והם חיים את המציאות גם כל רגע שתהיה איזהשהי אזעקה והם צריכים לרוץ לתוך המקלט. חלקם היו בזמן מבחנים - בגרות וגם מבחנים סוף שנה. ילדים לקחו את המבחן ורצו לתוך המקלט בזמן אזעקה".
בדיעבד, היית משנה את ההחלטה ומתפנה?
"כן, הייתי משנה. אני חושב שאחרי תקופה כל כך ארוכה הייתי מקבל החלטה כן להתפנות, ולתת לאנשים להחליט בשביל עצמם. הדבר הזה מאוד מאוד קשה לחוות מלחמה שמונה חודשים, וזה משפיע. להוציא ילד ממעגל הטראומה במהלך מלחמה של שמונה חודשים את צריכה לפחות עשר שנים. זה ילווה אותו כל החיים. וזה משהו שבאמת פגע בילדים האלה, ואני אישית אני אלווה את הילדים האלה במהלך כל התקופה הקרובה להוציא אותם ולשחרר אותם, ולהחזיר להם את הביטחון העצמי. יש פה משהו שהוא נפגע. זה המיתוס של הביטחון ושל הכוח ושאנחנו חזקים, זה נפגע".
גיל חדש, מנהל אגף החינוך בעיריית שדרות, אתה ניהלת פינוי מערכת חינוך מגיל אפס עד י"ב, ואתם התעקשתם לחזור במרץ, למרות שהייתה התנגדות והייתה ביקורת מצד הורים, ואני שואלת האם לא חזרתם מוקדם, ומן הראוי היה לחכות עד סוף השנה?
"ביום הרביעי למלחמה קיבל החלטה אלון דוידי, ראש העיר שלנו, לפנות את כל התושבים, כי היינו במציאות של ירי בלתי פוסק בלי כיפת ברזל שהוסטה לגזרות אחרות, וזה היה מסוכן להיות בשדרות. אנחנו נתנו שירות לתושבים בשבוע הראשון, וזו הייתה החלטה היסטורית, 31 אלף תושבים בשלושה-ארבעה ימים שפונו ל-110 בתי מלון. היינו במרחבי הפינוי חמישה חודשים. פתחנו כבר ביום השמיני למלחמה את בית הספר הראשון של מרחבי הפינוי במדינת ישראל, ושדרות הובילה את הדבר הזה בעזרת באמת שיתוף הפעולה של כל האגפים - משרד החינוך ושותפים נוספים, גם בחברה האזרחית, גם רשת אורט, רשת עמית".
אז למה מיהרתם לחזור?
"מרחבי הפינוי הם מקומות מאוד מסוכנים. מסוכנים כי יש משהו בבן אדם שלא עובד עשרה חודשים או חמישה חודשים, משהו בחוסן שלו נפגע. כל התיאוריות של חוסן מדברות על הנושא של פעלתנות כחלק מתהליך הריפוי של הנפש. כשאתה נמצא בחוסר מעש, הדבר הזה פוגע בזה. ברוך השם בשדרות יש הרבה מאוד ילדים במשפחה בממוצע, לקחת משפחה של שבעה ילדים, לשים אותם בשני חדרים של 50 מ"ר, הדבר הזה מגדיל את האלימות במשפחה, מגדיל את הנושא של פגיעות מיניות. אני ראיתי ילדה בגיל חמש לוקחת את המפתח המגנטי, עולה שבע קומות באילת. המרחב של בתי המלון הוא מרחב מסוכן. אנחנו יודעים להגיד שהיו שם הרבה מאוד אירועים של סיכון".
איזה סוג של אירועי סיכון?
"המלחמה הזאת, ה-7.10 שהיה אירוע מאוד טראומטי, מביא לשני סוגים של אלימות. אלימות שהולכת פנימה, שהיא האלימות היותר מסוכנת שמדברת על מחשבות אובדניות, על הפרעות אכילה, על השמנת יתר, הנושא של דיכאון, הנושא של הסתגרות. יש לנו תופעה של ילדים שחודשים על גבי חודשים לא יוצאים מהחדר".
מה היקף התופעה הזאת, של ילדים שלא יוצאים מהחדר?
אפילו אחד זו תופעה מאוד מאוד חמורה. כי בעצם ילד שמסתגר ולא רואה אור שמש נמצא בסכנה מאוד גדולה. אנחנו מדברים על מספר של עשרות ילדים בשלב הראשון. הקמנו גוף במיוחד שנקרא סולטנה. השתמשנו במשאבים של משרד החינוך, יש כיתות יחד, וביחד עם הקב"סים ועם אוכלוסיות בעלי תפקידים נוספים יצרנו מסגרת שפועלת שבעה ימים בשבוע שמגיעה לילדים האלה, גם אם צריך שלושים פעם. כי להוציא ילד מתוך חדר זה דבר מאוד מאוד מאוחר, וזה רק אלימות פנימה. אלימות החוצה מתבטאת בנושא של סמים, של אלכוהול, של שוטטות, של הפקרות מינית. מי שנמצא בתוך מרחב של הפיכת יום ולילה, מי שנמצא בתוך מרחב של טשטוש הסמכות ההורית, שבירת הסמכות ההורית, מי שנמצא בתוך מורחב לא מוגן, לא מוכר, זה כמו עץ שעוקרים אותו מהשורשים, ושמים אותו באיזשהו מקום ומנסים. מצבי הסיכון בוודאי גדולים".
לדברי חדש, "רואים שהילדים זקוקים בנקודת הזמן הזאת למענה מקצועי שפועל 7 ימים בשבוע, פועל גם בשעות הלילה, נכנס לתוך הבתים, כמובן בתיאום עם ההורים, ועושה תהליך בלתי נלאה של הגעה. את שאלת לגבי החזרה, האנשים שהכי רצו לחזור זה הילדים. הם הבינו, אני חושב, באינטואיציה הילדית שלהם שהדבר הנכון זה להתחבר לחברים, להתחבר לצוות האורגני. הצוותים שלנו הם גיבורים. אנחנו מדברים על מאה אחוז מהמנהלים שתפקדו כל המלחמה. אנחנו מדברים על 95% מהמורים שנמצאים כיום בשדרות. אנחנו מדברים על 91% מהילדים שנמצאים אחרי חמישה חודשים מחוץ למסגרת, 91% מהילדים כרגע לומדים בשדרות. זו תעודת כבוד גם למנהיגות העירונית וגם לאנשים שעובדים יחד עם המשרד וכולם".
ראש המנהל הפדגוגי במשרד החינוך, אינה זלצמן, שמענו על הקשיים מחברי הפאנל ועל הכאב. מה את יכולה להגיד להם?
"אף אחד לא הכין אותנו למציאות הזאת של ה-7 באוקטובר. אנחנו התעוררנו לעולם חדש, וכשאתה מתעורר לעולם חדש ואתה מבין שהחינוך הוא עוגן, אני חושבת שזה עלה פה מאוד מאוד חזק מהשותפים שלי לפאנל, אז אתה מיד צריך לפעול. אני אתן לך מספר דוגמאות. בשבעה באוקטובר ברבע לתשע, כשעוד לא ידענו את גודל האירוע, משרד החינוך פתח קו סיוע רגשי, שדרך אגב, התחיל לפעול 24/7 מאז. רבע לתשע בבוקר. והתחלנו לקבל טלפונים מהעוטף. השיחות היו מצמררות, ילדים שהיו בתוך הממ"דים, ההורים שלהם".
לגבי הדרום זה עובד מעולה במסגרת המגבלות. אבל נראה שבצפון זה לא ממש עובד, ויש יותר בעיות וקשיים וסבל. למה? מה ההבדל?
"זה לא מדויק. את יודעת, אם הייתי פוגשת אותך לפני שנה והייתי אומרת לך 'תמר, את יודעת, הקמתי בית ספר של קריית שמונה באילת', היית חושבת שנפלתי מהירח, אבל זה בעצם מה שקרה. לקחנו תלמידים מקריית שמונה והעברנו אותם לאילת, ששם היה יותר בטוח. זאת אומרת שמראש דאגנו ברגע שהיה פינוי של התלמידים למקומות של הילדים, אם זה בבתי ספר שהקמנו במיוחד בשבילם, אם זה בבתי ספר ארעיים, וגם עכשיו אנחנו מוכנים לזה. את אומרת החשיבה היא שהילדים האלו צריכים לקבל חינוך, כי זה בעצם מייצר אצלם את התחושה של השליטה על החיים שלהם. כי ילד, מה קרה להם? הם חיים בחוסר ודאות, לא יודעים מתי הם יחזרו. אנחנו כולנו מקווים שזה יהיה בימים הקרובים, ושנתגבר על הקושי. חלקם איבדו את החברים שלהם. דאגנו לתת את המענים, אם זה בהתאמות של בחינות הבגרות, ואם זה בקבוצות קטנות, ואם זה במתחמים של נוער שפתחנו אותם אחרי שעות הלימודים, וגם בלילה, ואם זה שפתחנו מסגרות חדשות של חינוך מיוחד ופסיכולוגים שהבאנו. אלף פסיכולוגים חדשים. זאת אומרת, ניסינו לעטוף כמה שאפשר, איפה שאפשר, ואיפה שהיינו צריכים המצאנו את עצמנו מחדש".
אמנם המאפיין הוא חוסר ודאות, אבל בכל זאת אתם נערכים ליום שאחרי? איך לשקם את הדרום והצפון?
"אנחנו בתהליך של שיקום בעצם מההתחלה. ההקמה של מערכת חינוך נוספת היא חלק מהתהליך. אבל כפי שאת מבינה, אנחנו גם נערכים לאחד בספטמבר, שאוטוטו מגיע. אז ברור לנו שאנחנו נצטרך להמשיך ולתמוך בתלמידים. אנחנו צריכים להמשיך ולתמוך בצוות. הצוות הוא צוות מופלא - מנהלים, מורים שלא ויתרו על אף ילד ואף ילדה, שעבדו בשעות הלילה המאוחרות כדי להגיע לילד או ילדה שהיה צריך לתת להם את המענים. ולכן אנחנו נמשיך וניתן, גם דרך החלטות הממשלה, אבל לא רק, את המענים הנדרשים. ניתן דגש השנה יותר מתמיד על הנושא של החינוך לאוריינות שפתית כבסיס לצמצום הפערים, וגם נמשיך ונקדם אם זה את החינוך בגיל הרך, ואם זה את הנושא של הילדים שאנחנו רוצים לתת להם אופק של מצוינות, אז בתכנית האקדמיזציה שלהם אנחנו חושבים קדימה, כדי שמהקושי נגיע לצמיחה, וזה המסר שלנו לתלמידים".
