המגמה העולה מתוצאות הבחירות בישראל אינה עניין יוצא דופן וחריג בנוף האזורי והגלובלי: מדובר בחזרה של הפוליטיקה המבוססת על הגדרות זהות. אנו רואים זאת כבר יותר משנה בזירה הפלסטינית, במלחמת רוסיה-אוקראינה, בניצחון הימין בבחירות באיטליה ובהתחזקות הימין בבחירות בצרפת.
בעשורים האחרונים התנגשו זה בזה שני "הגיונות פוליטיים". הראשון הוא ההיגיון הפוסט-מודרני החדש של פוליטיקה תועלתנית המקדשת את הכלכלה, ובעיקר את הכאן והעכשיו כגילום מוקצן של האקזיסטנציאליזם; השני הוא ההיגיון שמזוהה עם העידן המודרני של פוליטיקה זהותית המתעדפת את הקולקטיב הלאומי, השייכות הלאומית והעתיד האוטופי.
הראשון מבטא פוליטיקה של טשטוש, יחסיות ותמרון, והשני פוליטיקה של גבול, מוחלטות ובהירות. ישראל חוותה בעשור החולף את תקומתה של הפוליטיקה התועלתנית אבל באופן מעניין בהשוואה לעולם: מי שהוביל אותה היה לא אחר מאשר הימין-לכאורה: הליכוד והעומד בראשו בנימין נתניהו. תחת שלטונו התכנסה ישראל - בשדה החברתי, הכלכלי והביטחוני - לגישת אמצע שתיעדפה את התועלת על פני כל עניין אחר. המעשיות והפרגמטיזם הגדירו את נתניהו, שלרוב צירף שותפים נוחים ממרכז המפה הפוליטית כמו ציפי ליבני, יאיר לפיד ובני גנץ, מה שהפך אותו למעין מפא"יניק. בהתאם, לא בוצעו במהלך התקופה מהלכים "ימניים" מאז'וריים כמו סיפוח שטחים או מהפכה במערכת המשפט.
אולם הפוליטיקה התועלתנית הזאת הונהגה תחת מעטה רביזיוניסטי שעלה בקנה אחד דווקא עם פוליטיקת הזהות. כך נתניהו תמרן בין שני השדות וליהטט עם שני כדורים - זה התועלתני שהגדיר את התכולה, וזה הזהותי שהגדיר את העטיפה. המציאות של "גם וגם" יצרה את הרושם שישראל בשלה לעבור למהלך הבא: הפיכת הפוליטיקה התועלתנית לאידיאולוגיה או לתפיסה מוכרזת ומוצהרת שמאפשרת לטשטש יסודות זהותיים.
אלה היו הבסיס והתשתית שאפשרו את "הניסוי", קרי – הקמת ממשלת הקוקטייל של בנט-לפיד ומהלכים אחרים שנראו עד לא מכבר כבלתי אפשריים, כמו צירופה לקואליציה של מפלגה ערבית, שתחת ההיגיון החדש בחרה להכיר בישראל כמדינה יהודית (בהקשר הזה יש לציין שלאורך כהונתו ניהל נתניהו מדיניות פרגמטית למדי כלפי החברה הערבית, והוביל את מדיניות השילוב הכלכלי שלה, אבל עשה זאת מתחת לשולחן ותוך הצגת קונפליקט מוצהר שבא לידי ביטוי ב"הערבים נוהרים").
(צילום: נויל האריס)
ומה קרה בבחירות השבוע? ככל שחדרה פוליטיקת התועלת לנימי המערכת הישראלית, כך התגברה הריאקציה אליה. זה לא רק הליכוד עצמו ונתניהו שהבינו שעליהם לחדד מחדש את זהותם הלאומית והרביזיוניסטית – למשל באמצעות ההתקפות על רע"מ שעמה התכוונו בעצמם לשתף פעולה, או בהצבעה על נושאי אובדן המשילות והאלימות בחברה הערבית (אף שהן התהוו בתקופת נתניהו), או בהתייצבות נגד ההסכם התועלתני שנחתם עם לבנון. גורמים רחבים בחברה הישראלית גילו שתחת רישומה של הפוליטיקה התועלתנית הולכת זהותם היהודית-לאומית ונשחקת, מתעמעמת הגדרתם העצמית ואף ייתכן שישראל משלמת את המחיר בדמות חוסר יכולת להציב גבולות במקומות שבהם הדבר נדרש (ביטחון אישי, פשיעה וכו').
ד"ר דורון מצאהריאקציה לפוליטיקת התועלת באה הן מצד החברה היהודית, דבר שהתבטא בתופעת איתמר בן-גביר (שיותר מאשר מייצגת כהניזם צרוף מגלמת אנטיתזה למגמת הטשטוש שנלוות לפוליטיקת התועלות), והן בחברה הערבית: בל"ד, המייצגת מובהקות רעיונית, אמנם לא עברה את אחוז החסימה, אך היא זכתה לשיעורי תמיכה גבוהים יחסית.
החברה הישראלית זקוקה עדיין למגדירי זהות. האתגר של נתניהו יהיה איך להימנע מתרחיש של סנכרון מלא בין מהות וסגנון שכל כולם מבוססים על פוליטיקת הזהות. זה האינטרס של בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', ולא של מי שירכיב את הממשלה ויצטרך להותיר יסודות תועלתניים ופרגמטיים כדי לייצר איזון בין שני הפכים שהמשרתים כל אחד בדרכו את החברה הישראלית.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן ומרצה במכללת אחוה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
