בפעם הרביעית בחמישה ימים נאלצו הלילה (בין שלישי לרביעי) מיליוני ישראלים ללכת למרחבים המוגנים, בעקבות ירי הטיל של החות'ים מתימן. האזעקות מטלטלות את הישראלים לילה אחר לילה, ומי שסובלים במיוחד הם הורים לילדים קטנים.
(צילום: ירון ברנר)
אחת מהם היא שרה כהן-אבני (37), תושבת רחובות, נשואה לאיתמר, ואם לשניים - עומר (5) ואורי (שנתיים). "כל אחד מאיתנו לוקח אחת מהן - הוא את עומר ואני את אורי ואנחנו ישר יורדים למטה, בלי לדבר. עומר הגדולה כבר די התרגלה לאזעקות, אבל אחרי זה עדיין מאוד קשה לה לחזור לשגרה ולהמשיך את היום כרגיל", היא תיארה. "לגן היא הולכת למזלי. הבוקר אורי נשארה איתי בבית, קמנו רק ב-10:00. היא הספיקה כבר לשאול אותי היום למה יש אזעקות בכל לילה שמעירות אותנו משינה, והסברתי לה שאנשים רעים מנסים לפגוע בנו".
כהן-אבני, שמנהלת עסק עצמאי, אמרה שהיא מתקשה מאוד לעבוד בבקרים שלאחר מכן. "לוקח לנו יותר משעתיים לנסות להחזיר את הבנות לישון, זה מטורף. משבש להן ממש את כל הלילה ואת השינה. באזעקה בין שישי לשבת למשל, אחת מהן הייתה ממש בהיסטריה, צעקה ובכתה בלי הפסקה, לא הצליחה להירגע. היום, אחרי שאיתמר איחר לעבודה כי התעכב עם לקחת את עומר לגן - שאלתי אותו למה לא עושים הצעת חוק שיום אחרי אזעקה באמצע הלילה מותר להורים לאחר לעבודה". לדבריה, "אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד יום למחרת לילה לבן. תכף יש גל התייקרויות נוסף ואין לי פריבילגיה שלא לעבוד, גם אם אני עייפה מאוד".
עדי גינזבורג (38), תושב תל אביב, נשוי לציפי ואב לשמונה ילדים בגילי 11 עד שמונה חודשים. "באזעקה הלילה אשתי לא הייתה בבית, היא בארה"ב. הייתי לבד עם כל שמונת הילדים", שחזר. "האמת שהם יחסית מתורגלים ואנחנו למזלנו גרים בקומה ראשונה אז הירידה למקלט היא מהירה. הילדים יחסית מגיבים בקלות, אבל לבן השנתיים שלנו, צבי, קצת יותר קשה. הוא יכול לבכות ולצעוק מכל רעש שהוא שומע מתוך החשש שזו אזעקה. יתר הילדים כבר מתורגלים עם הריצה למקלט".
הוא הוסיף: "למזלי, הילדים שלי מאוד בוגרים וגם התבגרו מאוד לאורך המלחמה. הם עוזרים זה לזה להירדם אחרי אזעקה מבהילה באמצע הלילה שמקפיצה אותם מהמיטה, ואחריה למזלי ולמזלם הם הצליחו להירדם. חשוב לקחת את הכול בפרופורציה. יש אזעקות שהן חלק מהתנהלות של מדינה תחת מלחמה שאין צודקת כמותה, בניסיון להשיב את החטופים לביתם ואת התושבים בצפון ובדרום לחיים בביטחון אמיתי. זה שונה לגמרי מהמציאות שאפשרנו שתהיה בדרום למשך 20 שנה, ששיבשה ואיימה על חייהם של התושבים בדרום הארץ, מה שמכונה 'טפטופים' - מהם סבלו תושבי גוש קטיף, דרך שדרות ועד הדרום כולו".
עוד אמר: "לזה אסור לנו להסכים יותר. בכל פעם כשיש אזעקה, על זה אני חושב. אני שומע את זה מאוד שכנים וחברים שחיים פה בתל אביב – אי אפשר להשוות את המציאות שלנו בימים האלו לבין מה שחוו אחינו בדרום במשך יותר משני עשורים. אסור בשום אופן שהמציאות הזו תחזור על עצמה, חייבים להיות חזקים עכשיו כדי לוודא שהיא לא תחזור שוב".
גל קוך (34) מכפר סבא, נשואה לגיא ואמא לשניים, יונתן (3) וירדן (שנה וחצי), סיפרה: "באזעקה הלילה הילדים ישנו אצל ההורים שלי שגרים ברעננה. אין להם ממ"ד בבית, במקרה של אזעקה הם נעמדים ליד בטון מזוין מאחורי המקרר. הילדים לא רגילים להיות באזעקה אצל סבא וסבתא, בבית הממ"ד זה החדר שלהם אז לא צריך להעיר אותם בכלל אם הם מצליחים להישאר לישון. הלילה, הסיטואציה הייתה עבורם מבהילה וקשוחה במיוחד. הילדים נבהלו מאוד ולא חזרו לישון אחרי זה, וככה גם ההורים שלי נשארו ערים איתם עד הבוקר. סבא וסבתא נדפקו הלילה".
"בגלל שהם כל-כך עייפים, הם נרדמים תוך כדי האוכל. אלו ימים לא פשוטים עבורם, הם בוכים מעייפות כבר בארבע בצהריים אחרי לילה לבן. אני גם עייפה מאוד"
קוך הוסיפה: "גיא, הבכור שלי, הרבה יותר רגיש לרעשים מאז שפרצה המלחמה, באופן קיצוני. כל דבר מקפיץ ומבהיל אותו. כשאני אומרת לו במקלחת שעוד 10 דקות יוצאים החוצה, הוא אומר לי 'זה כמו שאנחנו מחכים בממ"ד'. המצב במדינה משפיע עליהם מאוד". לדבריה, "בגלל שהם כל-כך עייפים, הם נרדמים תוך כדי האוכל. אלו ימים לא פשוטים עבורם, הם בוכים מעייפות כבר בארבע בצהריים אחרי לילה לבן. אני גם עייפה מאוד אחרי לילות לבנים כאלו אבל לא יכולה לקחת לעצמי יום חופש להשלים שעות שינה".
"אמא, למה המקלט נעול?"
לינור גור אריה מרמת גן, אם לשני ילדים בני 4 ו-2.5, סיפרה: "זה מאוד קשוח, לא רק לי. אנחנו צריכים לצאת מהבית למקלט של השכונה, בעלי גם מאז אוקטובר במילואים וזה מייצר להם הרבה טריגרים. באזעקה האחרונה הם שאלו יום למחרת אם אבא הולך למילואים. באזעקה הראשונה רצנו למקלט והוא היה נעול, נשכבנו בחוץ על הדשא ושמענו את הבומים, הטיל נפל לא רחוק מאיתנו ברמת אפעל. זה גם הוביל לטראומה".
לדבריה, "מאז בכל אזעקה כשאני לוקחת את הבן שלי, הוא שואל אם המקלט פתוח. הבן שלי ממש התבגר בזמן המלחמה, הוא התחיל אותה בן שנה ושלוש ולמד לדבר מאז. הוא ואחותו שואלים הרבה שאלות - 'למה המקלט נעול? מי ירה את הטיל? למה ירו אותו?' מה שקורה בימים האלה זה הכי קשוח שהיה מתחילת המלחמה למעשה, לילה אחרי לילה. הבוקר היה כבר הרבה יותר קשה לילדים לקום, אבל לא הייתה לנו ברירה אלא לשלוח אותם למסגרות, שנינו אנשים עובדים".
אצל לינור ברמת גן היה המקלט סגור רק פעם אחת, אך אצל תושבי רחוב עזה בתל אביב, כבר ארבעה לילות בתוך שבוע שבסיום הריצה למקלט השכונתי - הם נתקלים במנעול. יותם שדות, המתגורר באזור: "בארבע האזעקות שהיו השבוע בלילה המקלט העירוני של הבניין היה נעול. בת זוגי ואני, יחד עם כל דיירי הבניין, נותרנו בחדר המדרגות ללא מענה. חזרנו שוב ושוב ופנינו למוקד העירוני אך לא היה מענה, טענו שטופל - ואתמול בלילה שוב נתקענו בחוץ".
הוא המשיך: "אחרי האזעקה הראשונה בשבוע שעבר פנינו לעירייה שסיפקה כל מני תירוצים מוזרים - פעם אחת נאמר לנו שהמקלט נעול כי אין הנחיה של פיקוד העורף, פעם אחרת שהוא נעול בגלל ונדליזם ובפעמים אחרות אמרו שהנושא יטופל ואחרי כמה שעות ראינו שסגרו את הפנייה. הנפילה ביפו בשבוע שעבר הייתה ממש קרוב אלינו, היה בום מטורף והבניין רעד. ולמרות זאת כבר לילה רביעי בתוך שבוע שכל דיירי הבניין, קשישים, ילדים קטנים - כולם עומדים חסרי אונים בחדר מדרגות שלא ממוגן אצלנו כלל".
מעיריית תל אביב-יפו נמסר בתגובה: "בעיר תל אביב-יפו ישנם 238 מקלטים ציבוריים ובנוסף 106 חניונים תת-קרקעיים שאושרו על ידי פיקוד העורף וכולם לטובת מיגון הציבור. פיקוד העורף לא הנחה על פתיחת מקלטים אך בתל אביב-יפו מרבית המקלטים הינם בעלי מנגנון פתיחה מרחוק כך שהם נפתחים אוטומטית בעת אזעקה. מקלטים בודדים שאינם בעלי מנגנון פתיחה מרחוק, נשארים פתוחים או שלמספר תושבים הגרים בסמוך יש מפתח לפתיחתם לפי הצורך.
"למקלט הנ"ל ברחוב עזה ישנן שתי כניסות סמוכות לאותו מקלט - ברחוב עזה 6 וברחוב עזה 8. ברחוב עזה 8 הפתיחה היא אוטומטית מרחוק בעת אזעקה וברחוב עזה 6 הדלת נעולה במנעול תליה. נדגיש שהמרחק ביו שתי הדלתות הוא מטרים ספורים. לאחר פנייתכם, נעשתה בדיקה לדלת הפתיחה מרחוק בעזה 8 והמנגנון נמצא תקין. יחד עם זאת ובשל פנייתכם, צוות מחלקת מיגון יוריד גם את מנעול התליה מהדלת ברחוב עזה 6, כך ששתי הדלתות תהיינה פתוחות בעת אזעקה".
