חצי שנה לאחר מבצע "שומר החומות" שורר ברצועת עזה שקט יחסי, דומה למדי לזה שהתקיים עד שחמאס פתחה במערכה ב-10 במאי בעקבות המתיחות בירושלים, ובכך הפרה באופן בוטה את ההסדרה שהתקיימה עד אז. את ההסדרה הישנה מחליפה כיום הסדרה חדשה שבמוקדה מהלכים אזרחיים חסרי תקדים שישראל מקדמת כלפי הרצועה, הכוללת הגדלה משמעותית של מכסת הסוחרים והעובדים היוצאים לישראל והסרת חסמים על יצוא וייבוא. חמאס השיבה אפוא לעצמה את כלל הנכסים שאיבדה בעקבות העימות ואף קוצרת הישגים שלא היו בידיה עד לפי חצי שנה.
ישראל לכאורה רושמת הישג בדמות רגיעה מתמשכת, אולם לא הצליחה לממש את רוב היעדים האסטרטגיים שהתוותה עם סיום המערכה ואת הבטחתה שיחול שינוי יסודי בכללי המשחק בינה לחמאס. הלכה למעשה, התנועה ממשיכה לשלוט באזור ואחיזתה בו אף מתחזקת הודות לשיפור המצב הכלכלי; השפעת הרשות ברצועה מצטמצמת בהדרגה; וקטאר – גורם בעייתי מיסודו – ממשיכה לשמש שחקן מפתח ומהווה הגורם החיצוני המשפיע ביותר, יחד עם מצרים, על המציאות העזתית.
הסדר החדש-ישן ברצועה מתבסס מבלי שחמאס נדרשת לוויתור בסוגיות מהות, כגון השבויים והנעדרים, המשך התעצמותה הצבאית והכוונת הטרור ביהודה ושומרון, ולאחר שהתנועה קידמה חיכוכים אלימים ברצועה בחצי השנה האחרונה שבשיאם נהרג לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי. חמאס ניצבת בפועל בפני תביעה אחת בלבד: שימור הרגיעה הביטחונית בעזה, מצב שעצם קיומו לאורך זמן מוכיח את שליטתה ההרמטית של התנועה באזור.
היות שמיטוט שלטון חמאס אינו תרחיש מציאותי, אין בפני ישראל אלא להכריע בין התכתשות מתמשכת לבין הסדרה ארוכת טווח שאותה תנצל חמאס לצורך התעצמות לקראת מערכות העתיד
ההסדרה מעניקה אפוא לישראל רגיעה בטווח הקצר, אבל מגלמת פוטנציאל להתעצמות האיומים בטווח הארוך. יתרה מכך, המציאות המתהווה בעזה מהווה ההכרה המובהקת ביותר של ישראל עד היום בחמאס כעובדה קיימת לטווח הארוך, במידה רבה בדומה לאופן שבו נתפס חיזבאללה.
הדבר משקף את האמת המרה ולפיה אין בידי ישראל חלופות אסטרטגיות בנוגע לעזה. היות שמיטוט שלטון חמאס ופירוז הרצועה ופריסת כוח רב-לאומי באזור אינם תרחישים מציאותיים, אין בפני ישראל אלא להכריע בין התכתשות מתמשכת שמשמעה חוסר רגיעה ביטחוני לבין הסדרה ארוכת טווח שאותה כמובן תנצל חמאס לצורך התבססות והתעצמות לקראת מערכות העתיד.
ד"ר מיכאל מילשטייןלמרות ההתקדמות המואצת במימוש ההסדרה, אין מדובר בנתיב דטרמיניסטי אלא בתהליך שישראל יכולה עדיין להשפיע על דיוקנו. במסגרת הזאת מומלץ להתנות בנחישות, גם עתה, את המשך קידומם של מהלכים אזרחיים במילוי דרישות ישראל, ובראשן התקדמות בסוגיית השבויים והנעדרים. לא מן הנמנע כי עמדה שכזאת עלולה לעורר מחדש חיכוכים, אולם הדבר חיוני לצורך חיזוק דימויה של ישראל בעיני חמאס שנשחק במידת מה בחודשים האחרונים.
ההסדרה המקודמת בעזה ממחישה יותר מכל את היעדרה של אסטרטגיה ישראלית בנושא הפלסטיני, בין אם בשל חוסר רצון ובין אם בשל חוסר יכולת. על היעדר ההכרעות מנסה ישראל לחפות באמצעות "שלום כלכלי", שכאמור מספק רגיעה בטווח הקצר אך מגלם נזק בטווח הארוך: במקרה העזתי, כאמור, בדמות הפיכת חמאס לעובדה קיימת ולאיום מתעצם, וביהודה ושומרון - בדמות צעידה מתמשכת, בלתי מודעת ובלתי מתוכננת לעבר מציאות של מדינה אחת.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
