"נתיב החל משנת 1952 מעולם לא עבד בתנאים כאלה. תנאי העבודה שלנו מתקרבים לתנאי שדה", מספר לי מארק דובב, ראש נציגות נתיב בעיר דנייפרו. כפי שהוא מתאר, שליחי נתיב, המסייעים לפליטים מאוקראינה להוכיח את יהדותם לפני העלייה ארצה, הפכו לאחרונה לפליטים בפני עצמם. כך הוא תאר את המציאות המורכבת של מי שמנסים לסייע לפליטים יהודים.
כשדיברתי עם דובב בדנייפרו שבמזרח אוקראינה לפני כתשעה חודשים על הנצחתו של אברהם שלונסקי, בוודאי שנינו שלא דימיינו שפגישתנו הבאה תהיה בקישינב, בעקבות מלחמה שפרצה באוקראינה. עוד לפני הפגישה, כבר שמעתי על עבודתם הקשה של הקונסולים הישראלים בימים טרופים אלה, שלעתים קרובות דואגים לאמת את זכאות חוק השבות של הפליטים – שנמלטו ללא מסמכים וללא חפצים.
דובב, שהגיע לאחרונה מוורשה, פוגש אותי בבניין הקונסוליה בקישינב, מזמין אותי למשרדו ומציע שתייה. הוא פותח בתיאור של התנאים הקשים עמם מתמודדים אנשי נתיב, ומספר: "בוורשה למשל, לא הייתה לנו אפשרות לראיין את הקהל בצורה דיסקרטית – ישבנו שני קונסולים בחדר אחד שקטן מהחדר הזה פי 3. הרי העבודה שלנו דורשת פרטיות: לעתים קרובות מתגלות דרמות משפחתיות. למשל, לפי המסמכים אנחנו רואים אם הבן אדם אומץ על ידי הוריו. חייבים להתייחס לכך, זה משפיע על תהליך קליטתו בארץ – ואנו נאלצים לדבר על כך בפומבי, גם אם אף אחד לא ידע שהוא מאומץ קודם לכן.
"יוצא לנו לעבוד 14-13 שעות ביום, וזאת עבודה לא במכונה אלא מול בני אדם", הוא ממשיך בתיאור, "אתה חייב להפנים את הסיפור, ולקבל החלטה שתשפיע על גורלו של אדם. אם תעשה טעות ולא תיתן לו אשרת כניסה אתה עלול לסכן אותו. מצד שני, אתה עלול לספק ויזה למי שלא מגיע לו – כגון גורמים פליליים. אנחנו מגנים על גבולות המדינה".
הוא מוסיף כי "מולנו יושבים אנשים לא שקיבלו החלטה לעלות, אלא פליטים שנאלצו לברוח. אנחנו בעצמנו פליטים, ואם השארנו את החפצים, את החברים ואת הקהילות באוקראינה, מולנו יושבים אנשים במצב גרוע בהרבה: אנשים שלא נותר להם כלום. אנחנו מבינים אותם ולוקחים את זה בחשבון".
דובב מספר על המקרים הקשים שנתקלו בהם, מצד פליטים שהגיעו ממוקדי הלחימה הקשים ביותר: "הגיעה אלינו אישה מאירפין, שיצאה מביתה עם הדרכון האוקראיני שלה כאשר החלה אזעקה. כעבור כמה דקות הגיע טיל ולא נותר זכר מהבית. מזל שהבת שלה כבר עלתה לישראל, ונותרו במערכת שלנו המסמכים על זכאות המשפחה לעליה".
הוא סיפר כיצד בודקים את יהדותם של מי שאין להם משפחה בישראל. "אם למועמדים שלנו אין קרובים בארץ, יש לנו דרכים אחרות לבדוק את יהדותם שאינני יכול לשתף אותך בהן", אמר דובב. "אבל במהלך עבודה של 30 שנה הצטבר לנו נסיון מקצועי רב".
דובב מתייחס גם לסכנות שעומדות בפני אנשי נתיב באוקראינה: "מכיוון שאנחנו נודדים ממקום למקום על פי הוראות הביטחון, זה מוסיף לדאגות. אתמול כשעזבנו את בוקרשט, הייתה לי תחושה שאני נוהג בעגלה של צועני שמסתובב בעולם, וכל מה שיש לי זאת הדרך. כלומר התנאים שלנו הם לא פשוטים. המטה בירושלים מסייע מאוד, והם מאוד מעריכים את עבודתנו. זה עוזר".
על פי נתוני משרד הקליטה, מתחילת המלחמה עלו מאוקראינה לארץ כ-3,500 איש. "מדינת ישראל הוקמה כמדינת מקלט", אומר דובב, "ונדמה לי שבשלושת החודשים האחרונים, המושג הכמעט נשכח הזה חידש את משמעותו".
לדבריו, "אחת ההוכחות הייתה לנו בוורשה: הגיעה אלינו אישה מחרקוב, ילידת 1925. במצב פיזי מצוין ובראש צלול, היא סיפרה שזה היה ניסיון החילוץ השני שלה מאוקראינה: 'היום הכול אותו דבר אבל בהבדל אחד, היום יש לי לאן לנסוע'. עוד מקרה לא פשוט. יושבת אצלי אישה מחרקוב שלא מילאה את המצב המשפחתי. הסתבר שהיא התאלמנה לפני שלושה ימים, כאשר כתוצאה מההפגזות בעלה קיבל התקף לב ומת. אותה פינו החברים של הבן, אבל גופת בעלה נותרה לשכב בדירה בהמתנה לקבורה בזמן שקט יותר".
זמן השיחה שלנו הסתיים. לקונסול ממתינים עשרות אנשים במסדרון. רגע לפני שנפרדנו, קבענו שעוד ננציח את שלונסקי בדנייפרו ביום הראשון אחרי המלחמה.
