הפגנה מול משרדי קהלת, היום
(צילום: גיל יוחנן, מחאת המילואמניקים אחים לנשק)
כשהגעתי היום (חמישי) למשרדי פורום קהלת הכניסה עדיין הייתה חסומה בתלתליות ושקי חול שהניחו המפגינים נגד הרפורמה המשפטית. אב הבית בן ה-75 אמר לי במבטא אנגלו-סקסי שהוא לא מוטרד ושזה כלום לעומת מה שחווה בדרום אפריקה. עובדת מזועזעת שראיתי נשמעה קצת פחות נונשלנטית וסיפרה לי שהיא ממש חששה מהם. לכאורה התרגלנו להפגנות וימי שיבוש של קבוצות מילואימניקים, יזמי הייטק, ארגוני נשים, פרקליטים ציבוריים ועובדי מדינה למיניהם שמבקשים לשתק אותה. אבל זה אחרת פנים אל פנים.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אימת השטעטל המתעורר
• ישראל פוצלה במשבר זהות. נשארו לה שתי אפשרויות
• רוצים דמוקרטיה! (אבל רק בקו הירוק)
• מה רוצים משרה נתניהו?
במעשיהם ובדבריהם מצהירים רבים ממתנגדי הרפורמה המבנית במערכת המשפט ובתחומים אחרים שאם החקיקה תעבור הם לא יישארו במשחק. ביד אחת הם מזהירים שהשקעות יברחו מישראל וביד השנייה מעודדים את המשקיעים לעזוב. המדינה כבר לא תהיה זו שהם הכירו, אז מבחינתם שהבית יישרף על יושביו. הם לא יעזרו לו להישאר לעמוד. השאלה שמשום מה לא מנקרת בראשם היא: מה יקרה ביום שאחרי?
חזון השיבה לציון וגאולת עם ישראל זכו בספרות חז"ל למשלים רבים שהמאפיין החוזר בכולם הוא "התהליך המתפתח". במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי, רב יוסף מתאר זאת כ"גלליו של חמורו של משיח", כדימוי לתקופה קשה שעלולה לעורר בנו דחייה. כך גם במסכת ברכות בתלמוד הירושלמי, רבי חייא ממשיל את השיבה לציון לאיילת השחר העולה קמעא קמעא מתוך החשכה. לאט לאט. רעיון התהליך ההתפתחותי של שאיפת הדורות מורכב משלבים שבכל אחד מהם יש קשיים המערערים את הנחישות והביטחון בצדקת הדרך. לא רק חז"ל צפו את הקשיים. גם רבים מהוגי הדעות החילונים סברו שאף שהמצב רצוף קשיים, עלינו להיצמד כעם אחד למטרה ולהבין שהחזון לא עובר מ"שחור" ל"לבן" ביום אחד, ולא מביא אותנו למציאות מושלמת כרצוננו כהרף עין.
הציבור הדתי-מסורתי היה ער לכך עוד מקום המדינה, ומצבים שסותרים את האידיאל שאליו שאף הצטיירו בעיניו תמיד כקשיים בדרך להגשמה, ובלבד שהחזון הכללי יתקדם. כך היה כשצפה בנסיגה מחבלי מולדת, בקידום אג'נדות פרוגרסיביות או בחוקים/הסכמים בינלאומיים שעמדו בסתירה מוחלטת להגשמת החזון על פי תפיסת עולמו. חרף זאת, הציבור המסורתי/דתי, שרובו נמנה על מצביעי הימין האידיאולוגי, נותר נאמן לתהליך: כן, המציאות לא מושלמת אבל אנחנו פה מתחת לאלונקה. כפי שז'בוטינסקי קבע שחזון התנועה הציונית צריך להיות חד-נס, כך מנחם בגין היה מוכן לנטוש את הנשק שהגיע על האלטלנה ובלבד שלא תפרוץ מלחמת אחים, וכך גם תושבי ימית וגוש קטיף שפונו מבתיהם. המציאות לא מושלמת, אבל זו המציאות שלנו.
אני מביט בתיעוד ההפגנות ברחבי הארץ ורואה אנשים רבים שעשו דבר או שניים לטובת המדינה, מה שמעלה בי את החשש שבקרב חלקים גדולים מדי בקרב המוחים, החברות בחזון הציוני עומדת על תנאי. הצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית סבור שהגשמת חזון השיבה לציון נוסעת בכיוון שלא תואם אידיאולוגית את המטרה שלשמה התגייס. התפיסה שלו את הגשמת החזון נטועה בעבר. הוא אומר: "כבר השגנו את המטרה, והמצב הוא בדיוק כפי שרצינו שיהיה". וכעת, משמתחוללת לה התפתחות שאינה מתאימה לתפיסתו האידיאולוגית, מוכן אותו ציבור, או לפחות חלקו האקטיביסטי, "לשרוף את הבית על יושביו".
עו"ד ד"ר יונה שרקיאכן, הביטוי מעט מוקצן, אך זו בהחלט התמונה המתקבלת. הבוקר בלבד חזינו בניסיון סיכול של ביקור דיפלומטי של ראש הממשלה, חסימת כבישים מסיבית, טרפוד פעילות נמל ימי וחסימת דלתות של מכון מחקר. כל אלה מצטרפים לקריאות לנטישת שירות צבאי, עידוד לסירוב פקודה וסיוע להסברה אנטי-ישראלית בעולם. מה זה אם לא שריפת אסמים בעיר נצורה?
נכון, עם ישראל מורכב מקבוצות אידיאולוגיות שלכל אחת מהן תיעדוף אחר של סולם המרכיבים בחזון הלאומי. האחת רואה בזהות הדתית את התגשמות הכול, האחרת לא מצליחה לדמיין את ההגשמה בלי קשר לאדמת ארץ ישראל והשלישית תוהה איך אפשר לקיים חזון המאיר רק פנימה ללא השפעה אוניברסלית. האם נכון במצב זה שקבוצה המרגישה שחלקה נגרע בנקודת זמן תחליט לפרוש מהדרך או חלילה לסכל אותה? התהליך שבו אנו צועדים מורכב גם מרגעים שבהם נראה – כל פעם למישהו אחר - שהאפלה חזקה מהאור, אבל אין בכך הצדקה לשרוף את הבית של כולנו על יושביו.
- עו"ד ד"ר יונה שרקי הוא היועץ המשפטי של המרכז למדיניות הגירה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
